דף צח עמוד א
* המקור לכך שאף הנוגע בבשר שאר קדשים (ולא רק בחטאת) נהיה קדוש כמוהו הוא מההיקש לחטאת (ולדעת רבי עקיבא: מההיקש למנחה) בפסוק "זאת התורה...".
* מההיקש לאשם בפסוק "זאת התורה..." לומדים שבכל הקרבנות השפיר והשליא שבמעיהם לא קדושים.
* מההיקש לשלמים בפסוק "זאת התורה..." לומדים שבכל הקרבנות אם חשב על מנת לאוכלם לאחר זמנם מתפגלים ופוסלים את הנסכים הבאים עמהם.

דף צח עמוד ב
* נפל דם חטאת תחילה על הבגד ואח"כ נפל דם עולה - הבגד טעון כיבוס, אך אם נפל דם עולה תחילה על הבגד ואח"כ נפל דם חטאת - הבגד לא טעון כיבוס.
* טבח המתעסק בדמים ונמצא דם על בגדו הטעון טבילה - אינו חוצץ (כי אינו מקפיד על הדם שעל הבגד).
* פרק שנים עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק בחלקם של הכהנים בבשר הקדשים ובעורות של קדשי הקדשים, ובדיני פרים ושעירים הנשרפים.

דף צט עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור לדין המשנה שכהן שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר (חוץ מבעל מום).
* בעל מום טמא - אינו חולק בבשר הקדשים כדי לאכול בערב לאחר שיטהר.
* טמא אינו חולק בקרבנות ציבור שהקריבוהו טהורים כדי לאכול בערב לאחר שיטהר.
* במשנה בעמוד הקודם נאמר שאונן נוגע בקדשים, ומקשה על כך הגמרא ממשנה בחגיגה שממנה עולה שאינו נוגע.

דף צט עמוד ב
* למסקנת הגמרא, נגיעת אונן בקדשים מותרת, אך לא אכילת קדשים.
* מהמשנה בדף הקודם עולה שאכילת קדשים מותרת לאונן בערב, ומקשה הגמרא על כך ממשנה בפסחים, ומביאה שני תירוצים.
* אנינות לילה - לדעת רבי יהודה: מדברי תורה, לדעת רבי שמעון: מדברי סופרים.
* הגמרא מקשה שיש סתירה בדעת רבי שמעון אם אונן מביא קרבן פסח או לא, ומביאה 2 תירוצים בעמוד זה, ו-3 תירוצים בעמוד הבא.

דף ק עמוד א
* הגמרא מביאה בעמוד זה 2 תירוצים נוספים על הקושיה שהקשתה בעמוד הקודם (על סתירה בדעת רבי שמעון אם אונן מביא קרבן פסח או לא).
* הגמרא מוכיחה כתירוצו של אביי משתי ברייתות הנראות סותרות, שיש חילוק בין מי שנעשה אונן לפני חצות בערב פסח למי שנעשה אונן אחר חצות.
* "לה יטמא" - רשות, דברי רבי ישמעאל, ר"ע אומר: חובה.

דף ק עמוד ב
* הגמרא מביאה בעמוד זה תירוץ נוסף על הקושיה שהקשתה בדף הקודם (על סתירה בדעת רבי שמעון אם אונן מביא קרבן פסח או לא).
* לדעת רבה בר רב הונא: אכילת הפסח מעכבת (ומי שהקריב ולא אכל לא יצא ידי חובתו).
* הגמרא מביאה ברייתא עם סתירה לכאורה בין הרישא לסיפא, ומביאה 3 תירוצים.
* לדעת רבי: אנינות הלילה שאחר יום המיתה היא מדרבנן ולא מהתורה (וחולק על רבי יהודה).

דף קא עמוד א
* מדוע שרפו אהרן ובניו את שעיר חטאת של ראש חודש (ביום השמיני למילואים)? - לדעת רבי נחמיה: מפני אנינות (שמתו שני בני אהרן), לדעת רבי יהודה ורבי שמעון: מפני שנגעה בה טומאה.
* הגמרא מבארת באריכות כיצד שתי הדעות הללו מפרשות את הפסוקים שנאמרו בעניין זה (מה שאל משה ומה השיב אהרן).

דף קא עמוד ב
* שעיר נחשון וחטאת שמיני - לא נשרפו (אלא רק שעיר של ראש חודש).
* רבי נחמיה סובר שאנינות לילה היא מהתורה.
* לדעת רבי אלעזר בשם רבי חנינא: לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, ולדעת רב אשי: עד ששם שלום בין השבטים בימי יהושע.
* לדעת רב: משה רבינו היה כהן גדול [והגמרא מקשה על כך כמה קושיות מברייתות ומתרצת].

דף קב עמוד א
* אין זר ואין קרוב רואים את הנגעים.
* הגמרא מביאה שזו מחלוקת תנאים אם משה היה כהן או לא.
* כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם.
* "ונצבת לקראתו על שפת היאור" - דעה אחת: מלך הוא והסביר לו פנים, דעה שניה: רשע הוא והעיז פניך בו.
* לעולם תהא אימת מלכות עליך.
* בקש משה מלכות לו ולזרעו, ולא נתנו לו (לזרעו).
* בשעה שפוסקים גדולה לאדם פוסקים לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, ואם הגיס דעתו הקב"ה משפילו.
* הגמרא מביאה את המקורות לכך שכהנים בעלי מומים חולקים.

דף קב עמוד ב
* לדעת אבא שאול (החולק על משנתנו) לעולם הכהן אינו אוכל עד שיהא טהור משעת זריקה עד שעת הקטר חלבים.
* הגמרא מביאה את המקורות לכך שטבול יום אינו חולק במנחה חטאת ושלמים לאכול לערב.
* בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ומבית הכסא (ואם הוא אנוס אז מותר).

דף קג עמוד א
* בגמרא מובאות 3 דעות לבאר את כוונת רבי יהודה שאמר שאין הכהנים זוכים בעורה של עולת הקדש (עולה הבאה מן המותרות / מתפיס עולה לבדק הבית / מקדיש נכסיו וכשיטת רבי יהושע).
* לדעת רבי יוסי בר יהודה אין הכהנים זוכים בעורה של עולת גר שמת ואין לו יורשים.
* עולה שנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה - אין הכהנים זכאים בעורה.

דף קג עמוד ב
* אף אם העולה נשחטה שלא לשמה - הכהנים זכאים בעורה.
* המקור לכך שגם עורות קדשי קדשים (ולא רק עולה) הם לכהנים - לדעת ת"ק: מריבוי הפסוק ("אשר הקריב"), לדעת רבי ישמעאל: מקל וחומר, לדעת רבי: אין צורך בלימוד לשם כך.
* לדעת אביי: המשנה היא כדעתו של רבי, לדעת רבא: המשנה היא כדעתו של ר"א ברבי שמעון (מחלוקת רבי ור"א ברבי שמעון היא האם הדם מרצה על העור בפני עצמו).

דף קד עמוד א
* רבי יהושע אומר: אם אין דם אין בשר, אם אין בשר אין דם, רבי אליעזר אומר: דם אע''פ שאין בשר. (הגמרא דוחה את האפשרות שרבי ור"א ברבי שמעון, שנחלקו אם הדם מרצה על העור בפני עצמו, נחלקו במחלוקת זו).
* לדעת רבי חנינא: נמצאת טריפה בבני מעיים, הדם מרצה על העור (כיון שהפסול הוכר רק לאחר הפשט וזריקה).

דף קד עמוד ב
* נחלקו האמוראים מה היא "בירה" שהוזכרה במשנה - רבי יוחנן: מקום בהר הבית, ריש לקיש: כל הבית כולו קרוי בירה
* פרים ושעירים הנשרפים שנפסלו בעזרה אחר זריקה - לדעת הברייתא של לוי: שריפתם בעזרה, לדעת רב נחמן: שריפתם בהר הבית.
* רבי ירמיה מסתפק אם לינה פוסלת בבשר פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים (הגמרא מביאה 3 נסיונות לפשוט את הספק ודוחה נסיונות אלו).
* רבי אלעזר מסתפק אם יציאה מחוץ לעזרה פוסלת בבשר פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים.

דף קה עמוד א
* פרים ושעירים הנשרפים ופרה אדומה ושעיר המשתלח - לדעת רבי מאיר: מטמאים אוכלים ומשקים שנגעו בהם, ולדעת חכמים: שעיר המשתלח אינו מטמא.
* פרים ושעירים הנשרפים - אינם מטמאים אוכלים ומשקים כל עוד לא יצאו מחוץ לעזרה.

דף קה עמוד ב
* לדעת רבי חייא בר אבא [בדעת רבי מאיר]: כזית מנבלת עוף טהור שבידו של אדם, מטמא אוכלים ומשקים.
* לדעת רבי זירא [בדעת רבי מאיר]: נבלת עוף טהור - רק הנוגע בה טמא, אך אינו מטמא אחרים.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שמרגע שיצא הפר מהעזרה הרי הוא מטמא את בגדי המתעסקים בו.
* הגמרא מביאה את המקור לכך ששריפת הפרים והשעירים נעשית מחוץ ל-3 מחנות.

דף קו עמוד א
* לדעת חכמים: פר ושעיר של יום הכיפורים נשרפים לצפון ירושלים חוץ ל-3 מחנות (ולדעת רבי אליעזר: למזרחה של ירושלים).
* "והשורף אותם יכבס בגדיו" - במקרה בו ניתך הבשר של פרים ושעירים אך עוד לא נעשו אפר: ת"ק סובר שמטמאים בגדים, ורבי שמעון חולק.
* פרק שלשה עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני השוחט ומעלה קרבן מחוץ לעזרה.
* הגמרא מביאה את המקור לעונש ולאזהרה למעלה קרבן מחוץ לעזרה, ואת המקור לעונש לשוחט קרבן מחוץ לעזרה.

דף קו עמוד ב
* הגמרא מבררת (מסוף העמוד הקודם ועד תחילת העמוד הבא) את המקור לאזהרה שלא לשחוט קרבן (שהוקדש בשעת איסור הבמות) מחוץ לעזרה.
* לדעת רבי אבין המקור לכך הוא מ"קל וחומר" (מקדשים שהקדישם בשעת היתר הבמות).
* אפילו למי שאומר ש"עונשין מן הדין", הרי שמודה הוא ש"אין מזהירין מן הדין".

דף קז עמוד א
* רבי עקיבא ורבי ישמעאל נחלקו מהו המקור לחיוב של זורק דם קרבן מחוץ לעזרה.
* רבי עקיבא ורבי ישמעאל נחלקו לגבי מוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ אם חייב או לא.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שהקומץ מנחה והמקבל דם קרבן מחוץ לעזרה פטור.

דף קז עמוד ב
* שחט קרבן מחוץ לעזרה וזרק את דמו מחוץ לעזרה (בשוגג בהעלם אחד) - לדעת רבי ישמעאל חייב אחת, ובדעת רבי עקיבא נחלקו האמוראים אם חייב שתים או אחת.
* זרק דם קרבן בחוץ והעלה אותו בחוץ (בשוגג בהעלם אחד) - לדעת רבי ישמעאל חייב שתים, ובדעת רבי עקיבא נחלקו האמוראים אם חייב אחת או שתים.
* השוחט קרבן על גג ההיכל - לדעת עולא חייב משום שוחט בחוץ, ורבא חולק.
* המעלה קרבן בחוץ בזמן הזה - לדעת רבי יוחנן חייב, ולדעת ריש לקיש פטור.
* המעלה מבשר קרבן בחוץ ואין בו שיעור כזית ועצם משלימו לכזית - לדעת רבי יוחנן חייב, ולדעת ריש לקיש פטור.

דף קח עמוד א
* המעלה חוץ לעזרה ראש של בן יונה שאין בו כזית ומלח משלימו לכזית - רבא מסתפק אם חייב משום מעלה בחוץ.
* המעלה בחוץ קרבן שנשחט בלילה בפנים או הזורק בחוץ דם קרבן שהתקבל בכלי חול - לדעת רבי פטור ולדעת רבי אלעזר ברבי שמעון חייב.
* הגמרא מבארת שמחלוקת חכמים ורבי יוסי הגלילי (לגבי טמא שאכל קודש טמא אם חייב כרת) היא במקרה שנטמא הבשר ואח"כ נטמא הגוף של האדם.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שהשוחט קרבן בחוץ להדיוט חייב והמעלה קרבן בחוץ להדיוט פטור.

דף קח עמוד ב
* שנים שאחזו באבר אחד של קרבן והעלו אותו בחוץ - לדעת רבי שמעון: חייבים, ולדעת רבי יוסי: פטורים.
* במשנה (בעמוד א) מובא שאם העלה וחזר והעלה וחזר והעלה חייב על כל עלייה לדעת רבי שמעון ולדעת רבי יוסי חייב רק אחת - והגמרא מביאה כמה דעות שונות בביאור מחלוקתם.
* רבי יוסי ורבי שמעון נחלקו במשנה (בעמוד א) אם חייב על העלאה בחוץ דוקא על גבי המזבח או אפילו על גבי הסלע - והגמרא מבארת את המקור לדעתם.

דף קט עמוד א
* הגמרא מביאה את המקור לדין המשנה ש"אחד קדשים כשרין ואחד קדשים פסולין שהיה פסולן בקודש והקריבן בחוץ חייב".
* עולה ואימוריה מצטרפים יחד להשלים לכזית (והמעלה אותן בחוץ חייב), אך שלמים ואימוריהן לא מצטרפים לכזית (והמעלה חצי כזית מבשר השלמים וחצי כזית מאימוריהן, הרי הוא פטור).

דף קט עמוד ב
* במשנה נאמר: קומץ ,לבונה, קטורת, מנחת כהנים, מנחת כהן משיח, מנחת נסכים - אם הקטיר מאחד מהם כזית בחוץ: לדעת חכמים חייב ולדעת רבי אליעזר פטור עד שיקריב את כולן.
* בברייתא נאמר (על פי ביאור רב): אם הקטיר בפנים פחות מפרס (אך בשיעור כזית) קטורת יצאו הציבור ידי חובתם, ולדעת רב אף רבי אליעזר מודה בכך. [ובגמרא מובאות כמה אפשרויות לבאר את היחס בין דברי המשנה והברייתא].