דף צ עמוד א
* הגמרא דוחה את האפשרות שדינו של רבינא בר שילא (הסובר, שאימורי קדשים קלים שיצאו מן העזרה לפני זריקת דמים, פסולים) שנוי במחלוקת תנאים.
* מנחת סוטה ומנחת נדבה - הגמרא מסתפקת איזו מהן קודמת, ומביאה 2 נסיונות להוכיח שמנחת נדבה קודמת, ודוחה נסיונות אלו.
* הברייתא מבארת את המקור לכך שחטאת העוף קודמת לעולת העוף.

דף צ עמוד ב
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מביאה 3 קושיות מברייתות על הדין שחטאת העוף קודמת לעולת העוף, ומתרצת.
* חטאת העוף, עולת בהמה, מעשר בהמה - נחלקו הדעות מה קודם (מעשר בהמה או חטאת העוף).
* המשנה ממשיכה לעסוק בדיני הקדימה של קרבנות זה לזה ובדינים נוספים.
* תדיר מחבירו ומקודש מחבירו - הגמרא מסתפקת איזה מהם קודם.

דף צא עמוד א
* תדיר לעומת מקודש - הגמרא מביאה 5 נסיונות להוכיח שתדיר עדיף ונסיון אחד להוכיח שמקודש עדיף, ודוחה נסיונות אלו.
* הגמרא מסתפקת מה יהיה הדין כאשר לפנינו 2 קרבנות, האחד תדיר והשני אינו תדיר, וקדם ושחט את שאינו תדיר - האם יסיים את הקרבתו, או שיתן את הקרבן שאינו תדיר לאחר (כדי למרס את דמו שלא יקרש) ויקריב קודם את הקרבן התדיר. [הגמרא מביאה 4 נסיונות להוכיח כאפשרות השניה, ודוחה אותן].

דף צא עמוד ב
* לדעת רבי טרפון הסובר שאפשר להביא שמן בנדבה - שמואל סובר שקומצו ומקטיר את הקומץ, ואביי סובר שהשמן מוקטר כולו. [ומבואר למסקנה בגמרא שזו מחלוקת תנאים].
* לדעת שמואל: המתנדב להביא יין - מביא ומזלפו על גבי האש שעל המזבח. (ומבארת הגמרא שסובר שמואל כדעת רבי שמעון שדבר שאינו מתכוין מותר ולכן אין בכך בעיית כיבוי של אש המזבח).

דף צב עמוד א
* נסכים שנטמאו - עושה להן מערכה בפני עצמן ושורפן.
* פרק אחד עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדין בגד שניתז עליו דם חטאת, בדין כלי שבושל בו בשר חטאת, ובדין מאכל שנגע בבשר חטאת.
* דם חטאת חיצונית או פנימית שניתז על הבגד, הבגד טעון כיבוס. אך דם חטאת העוף שניתז על הבגד, הבגד לא טעון כיבוס.

דף צב עמוד ב
* הגמרא מבררת, מתחילת הסוגיה בעמוד הקודם ועד אמצע עמוד זה, את המקור לדין הנ"ל.
* חטאת העוף שהכניס להיכל את דמה בצוארה (לאחר מליקה ולפני הזאת הדם) - רבי אבין הסתפק אם נפסלה.
* נשפך הדם מצואר העוף על הרצפה של העזרה ואסף הכהן את הדם - רבי אבין הסתפק אם הדם כשר להזאה.
* דם חטאת בהמה שניתז על הבגד ומשם ניתז לבגד אחר - השיב רבי ללוי שלדעתו גם הבגד השני טעון כיבוס.

דף צג עמוד א
* ניתז דם חטאת על בגד טמא - לדעת רב חסדא: זוהי מחלוקת בין רבי אלעזר וחכמים וכפי שביאר אביי את מחלוקתם, אם הבגד טעון כיבוס.
* חטאת פסולה אין דמה טעון כיבוס, בין שהיתה לה שעת הכושר ובין שלא היתה לה שעת הכושר - לדעת משנתנו (רבי שמעון), אך רבי עקיבא חולק וסובר שאם היתה לה שעת הכושר ונפסלה דמה טעון כיבוס.

דף צג עמוד ב
* אם קיבל הדם מצואר הבהמה פחות מכדי שיעור הזייה על המזבח בכלי זה ופחות מכדי שיעור הזייה על המזבח בכלי אחר, ועירבם יחד, וניתז מהם על הבגד - לא טעון כיבוס.
* שיריים שבאצבע הכהן מההזאה הקודמת - פסולים להזאה.
* נחלקו התנאים, האם הבגד שניתז עליו דם חטאת, צריך שיהא ראוי לקבל טומאה (רבי יהודה) או צריך שיהא דבר המקבל טומאה (רבי אלעזר) - והגמרא מביאה ברייתא עם המקור לדבריהם.

דף צד עמוד א
* בסוף העמוד הקודם נחלקו התנאים, האם הבגד שניתז עליו דם חטאת, צריך שיהא ראוי לקבל טומאה או צריך שיהא דבר המקבל טומאה - והגמרא מביאה 3 אפשרויות לנפקא מינה בין הדעות.
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך שאין טעון כיבוס אלא מקום הדם.
* הגמרא דנה באריכות האם "עור בר כיבוס הוא".

דף צד עמוד ב
* לדעת רבא: זרק סודר למים - חייב ("בגד - שרייתו זהו כיבוסו"), זרק פשתן למים - חייב.
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך, שכיבוס הבגד, ושבירת כלי חרס, ומריקה ושטיפה בכלי נחושת - הם במקום קדוש.
* בגד שניתז עליו דם חטאת, ויצא חוץ לעזרה ונטמא - קורע אותו ומשייר כדי מעפורת ומכניסו בחזרה לעזרה ומכבסו.

דף צה עמוד א
* מעיל של כהן גדול שניתז עליו דם חטאת ויצא חוץ לעזרה ונטמא - מכניסו לעזרה בפחות משלש על שלש ומכבסו.
* כיבוס בגד שניתז עליו דם חטאת, וכן כיבוסם של מראות נגעי בגדים - צריכים להיות על ידי העברת שבעת הסממנים שבהם בודקים בגד מדם נדה.

דף צה עמוד ב
* צריך לערב עם כל אחד מהסמנים הללו גם רוק תפל (ולכן אין בעיה בכך שאחד הסממנים הוא מי רגלים ומכניסים אותו למקדש).
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך שאף כלי שעירה לתוכו רותח צריך מריקה ושטיפה.
* רמי בר חמא מסתפק במקרה שצלה שפוד של חטאת באויר תנור ולא נבלע כלום בדופני התנור אם צריך לשוברו או לא (הגמרא הביאה 2 נסיונות לפשוט את הספק, ודחתה).
* אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה (שלא יאכל הפת עם הבשר).

דף צו עמוד א
* אין עושים כבשונות בירושלים, ולכן קדירות כלי חרס שבבית המקדש לאחר שבישלו בהם קרבנות - ישברו, ולא יושבו לכבשונות כדי להכשירם בכך.
* שברי כלי החרס היו נבלעים במקומם בדרך נס, כדי שלא יהיו אשפתות בעזרה.
* תנור של מקדש של מתכת היה ולא של חרס (בגלל שתי הלחם ולחם הפנים שאפייתן בתנור וקדושתן בתנור, ולכן התנור נחשב לכלי שרת, וכלי שרת לא נעשה מחרס).

דף צו עמוד ב
* אף אם בישל בשר קרבנות במקצת הכלי ולא בכולו - כל הכלי טעון מריקה ושטיפה (ובניגוד לבגד שניתז עליו דם חטאת, שאינו טעון כיבוס אלא מקום שניתז עליו הדם ולא כל הבגד).
* הגמרא מבארת את טעמיהם של רבי יהודה ורבי שמעון שנחלקו אם קדשים קלים טעונים מריקה ושטיפה או רק קדשי קדשים.

דף צז עמוד א
* הטעם של רבי טרפון, הסובר שכלי שבישל בו בתחילת הרגל אינו טעון מריקה ושטיפה אלא בסוף הרגל, הוא בגלל ש"כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו".
* הגמרא מביאה את המקור לדעת חכמים, הסוברים שאם בישל בכלי בתחילת הרגל ממתין רק עד אחר זמן אכילה ואז טעון מריקה ושטיפה.
* מריקה ושטיפה בצונן דברי רבי, וחכמים אומרים: מריקה בחמין ושטיפה בצונן.
* האמוראים נחלקו אם לבאר את המשנה כדעת חכמים או כדעת רבי שמעון החולק עליהם וסובר שקדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה.

דף צז עמוד ב
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך שאינו אסור אלא מקום שבלע, וכן המקור לכך שרק הנוגע בבשר החטאת נעשה כמותה ולא אם נגע בגידין או בעצמות או בקרנים או בטלפים.
* אין עשה דוחה את לא תעשה שבמקדש (ולכן לדעת רבא: בשר שלמים נפסל כשנגע בחטאת שהיא פסולה).
* הגמרא מבררת את המקור לכך שאף הנוגע בבשר שאר קדשים (ולא רק בחטאת) נהיה קדוש כמוהו.
* המקור לחיוב לשחוט את כל הקרבנות בסכין (בכלי שרת) נלמד מקרבן עולה (מאברהם).

דף צח עמוד א
* המקור לכך שאף הנוגע בבשר שאר קדשים (ולא רק בחטאת) נהיה קדוש כמוהו הוא מההיקש לחטאת (ולדעת רבי עקיבא: מההיקש למנחה) בפסוק "זאת התורה...".
* מההיקש לאשם בפסוק "זאת התורה..." לומדים שבכל הקרבנות השפיר והשליא שבמעיהם לא קדושים.
* מההיקש לשלמים בפסוק "זאת התורה..." לומדים שבכל הקרבנות אם חשב על מנת לאוכלם לאחר זמנם מתפגלים ופוסלים את הנסכים הבאים עמהם.

דף צח עמוד ב
* נפל דם חטאת תחילה על הבגד ואח"כ נפל דם עולה - הבגד טעון כיבוס, אך אם נפל דם עולה תחילה על הבגד ואח"כ נפל דם חטאת - הבגד לא טעון כיבוס.
* טבח המתעסק בדמים ונמצא דם על בגדו הטעון טבילה - אינו חוצץ (כי אינו מקפיד על הדם שעל הבגד).
* פרק שנים עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק בחלקם של הכהנים בבשר הקדשים ובעורות של קדשי הקדשים, ובדיני פרים ושעירים הנשרפים.

דף צט עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור לדין המשנה שכהן שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר (חוץ מבעל מום).
* בעל מום טמא - אינו חולק בבשר הקדשים כדי לאכול בערב לאחר שיטהר.
* טמא אינו חולק בקרבנות ציבור שהקריבוהו טהורים כדי לאכול בערב לאחר שיטהר.
* במשנה בעמוד הקודם נאמר שאונן נוגע בקדשים, ומקשה על כך הגמרא ממשנה בחגיגה שממנה עולה שאינו נוגע.

דף צט עמוד ב
* למסקנת הגמרא, נגיעת אונן בקדשים מותרת, אך לא אכילת קדשים.
* מהמשנה בדף הקודם עולה שאכילת קדשים מותרת לאונן בערב, ומקשה הגמרא על כך ממשנה בפסחים, ומביאה שני תירוצים.
* אנינות לילה - לדעת רבי יהודה: מדברי תורה, לדעת רבי שמעון: מדברי סופרים.
* הגמרא מקשה שיש סתירה בדעת רבי שמעון אם אונן מביא קרבן פסח או לא, ומביאה 2 תירוצים בעמוד זה, ו-3 תירוצים בעמוד הבא.

דף ק עמוד א
* הגמרא מביאה בעמוד זה 2 תירוצים נוספים על הקושיה שהקשתה בעמוד הקודם (על סתירה בדעת רבי שמעון אם אונן מביא קרבן פסח או לא).
* הגמרא מוכיחה כתירוצו של אביי משתי ברייתות הנראות סותרות, שיש חילוק בין מי שנעשה אונן לפני חצות בערב פסח למי שנעשה אונן אחר חצות.
* "לה יטמא" - רשות, דברי רבי ישמעאל, ר"ע אומר: חובה.

דף ק עמוד ב
* הגמרא מביאה בעמוד זה תירוץ נוסף על הקושיה שהקשתה בדף הקודם (על סתירה בדעת רבי שמעון אם אונן מביא קרבן פסח או לא).
* לדעת רבה בר רב הונא: אכילת הפסח מעכבת (ומי שהקריב ולא אכל לא יצא ידי חובתו).
* הגמרא מביאה ברייתא עם סתירה לכאורה בין הרישא לסיפא, ומביאה 3 תירוצים.
* לדעת רבי: אנינות הלילה שאחר יום המיתה היא מדרבנן ולא מהתורה (וחולק על רבי יהודה).

דף קא עמוד א
* מדוע שרפו אהרן ובניו את שעיר חטאת של ראש חודש (ביום השמיני למילואים)? - לדעת רבי נחמיה: מפני אנינות (שמתו שני בני אהרן), לדעת רבי יהודה ורבי שמעון: מפני שנגעה בה טומאה.
* הגמרא מבארת באריכות כיצד שתי הדעות הללו מפרשות את הפסוקים שנאמרו בעניין זה (מה שאל משה ומה השיב אהרן).

דף קא עמוד ב
* שעיר נחשון וחטאת שמיני - לא נשרפו (אלא רק שעיר של ראש חודש).
* רבי נחמיה סובר שאנינות לילה היא מהתורה.
* לדעת רבי אלעזר בשם רבי חנינא: לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, ולדעת רב אשי: עד ששם שלום בין השבטים בימי יהושע.
* לדעת רב: משה רבינו היה כהן גדול [והגמרא מקשה על כך כמה קושיות מברייתות ומתרצת].