דף עז עמוד א
* לדעת רבי שמעון אין שמן בא בנדבה, אך במקרה בו יש צורך לטהר את האדם מטומאתו מודה רבי שמעון שמותר להביא שמן בנדבה.
* לדעת רבי אליעזר במסכת כריתות: יכול אדם להתנדב בכל יום ויום אשם תלוי, שהרי אין לך אדם שאינו נמצא בספק שמא חטא היום.
* הטעם של רבי אליעזר שבמשנה, שסובר שכל דבר שאינו ראוי להקרבה ניתן להעלותו למזבח לשם עצים, הוא מהפסוק "ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח" (לריח ניחוח אי אתה מעלה, אבל אתה מעלה לשם עצים).
* רבי יהודה (בברייתא) סובר (בניגוד למשנה) שלא נחלקו רבי אליעזר וחכמים על איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה שיקרבו [ולדעתו נחלקו רק במקרה שאיברי עולה תמימה נתערבו באיברי בעלת מום שרבי אליעזר אומר יקרבו ורואה אני למעלה כאילו הן עצים וחכמים אומרים לא יקרבו].

דף עז עמוד ב
* למסקנה, הטעם לדעת רבי אליעזר, הסובר שאיברי עולה תמימה שנתערבו באיברי בעלת מום, יקרבו, הוא בגלל הפסוק "מום בם לא ירצו לכם" (והיינו: כשהם בפני עצמם ולא כשהם בתערובת).
* מובא במשנה, שאם התערבו אברין באברין בעלי מומין, לדעת רבי אליעזר אם קרב ראש/כרעיים של אחד מהן יקרבו כל הראשים/כרעיים - ומבאר רבי אלעזר שלא הכשיר רבי אליעזר את שאר הראשים/הכרעיים שבתערובת בהקרבה, אלא באופן שמקריבם שנים שנים.

דף עח עמוד א
* במשנה (בסוף העמוד הקודם) נאמר שדם שהתערב במים אם יש בו מראית דם כשר - ומחדש רבי יוחנן שדין זה הוא רק אם נפלו המים לתוך הדם, אבל אם נפל הדם לתוך המים, כל טיפת דם שנפלה לתוך המים בטלה.
* ריש לקיש אמר שהפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור - ומדייקת הגמרא מכך 3 דברים: (1) איסורים מבטלים זה את זה (2) הדין שאיסור שנותן טעם ברוב היתר שהתערב בו אוסר את כל התערובת, אינו מן התורה (3) התראת ספק לא נחשבת להתראה.

דף עח עמוד ב
* בעקבות קושיית רבא (בסוף העמוד הקודם) הגמרא חוזרת בה ואומרת שאין ללמוד מדברי ריש לקיש אם דין נותן טעם ברוב הוא מהתורה או לא.
* למסקנת הגמרא: יש מחלוקת תנאים אם אומרים בנוגע לתערובת מין במינו "רואים אותו כאילו הוא מין בשאינו מינו" ואז אינו בטל ברוב אלא משערים אותו כמין בשאינו מינו [בנותן טעם] או אין אומרים ובטל המין במינו ברוב.
* הגמרא מקשה על סתירה בדעת רבי יהודה לגבי תערובת מין במינו אם אומרים "רואים וכו'" או לא (ואביי ורבא מתרצים בעמוד הבא).

דף עט עמוד א
* לדעת רבי יהודה משום רבן גמליאל: אין דם מבטל דם, אין רוק מבטל רוק, ואין מי רגלים מבטלין מי רגלים.
* לדעת רבא: מין בשאינו מינו - בטעמא, מין במינו - ברובא, ובמקום שיש חשיבות למראה הדבר - תלוי ביטולו במראה.
* רבי אלעזר חולק על ריש לקיש (שבדף הקודם) וסובר שכשם שאין מצות מבטלות זו את זו (וכדעת הלל הזקן) כך אין איסורין מבטלין זו את זו.

דף עט עמוד ב
* לדעת רבי יהודה: נתינת מים 3 פעמים על מי רגלים הבלועים בחרס מפליטים אותם, אך רוק לא יוצא מהפשתן אפילו ברחיצות רבות.
* לפי רב זביד: ת"ק ורבי אליעזר נחלקו בדם קרבן שנתערב בדם פסולים או בדם התמצית, ונחלקו אם פסול מלזורקו בגלל גזירה, ולפי רב פפא: נחלקו רק בדם קרבן שנתערב בדם התמצית (אך בדם קרבן שנתערב בדם פסולים, לדעת כולם פסול מלזורקו בגלל גזירה).
* המשנה בסוף העמוד ממשיכה לעסוק בדין דמים שנתערבו.

דף פ עמוד א
* מובא במשנה, שאם נתערבו כוס של דם בעלי מומים עם כוסות של דם תמימים, לדעת רבי אליעזר אם נזרקה אחת מהכוסות ניתן לזרוק גם את השאר - ומבאר רבי אלעזר שלא הכשיר רבי אליעזר את זריקת דם שאר הכוסות שבתערובת אלא באופן שזורקם שנים שנים.
* במשנה במסכת פרה מובא, שצלוחית של מי חטאת שנפלו לתוכה מים כל שהו, לדעת רבי אליעזר יזה על הנטהר 2 הזאות - והגמרא מבררת מהי סברת רבי אליעזר ומביאה 3 דעות של אמוראים (ריש לקיש, רבא, רב אשי).
* הגמרא בסוף העמוד מקשה מברייתא על ביאורו של ריש לקיש.

דף פ עמוד ב
* הגמרא מקשה מ-3 ברייתות על רב אשי (הסובר שלדעת רבי אליעזר "אין בילה") ומתרצת.
* הגמרא מקשה על רב אשי מהדינים שבמשנתנו (שבתחילת עמוד א), ובעקבות כך רבא (בתחילת העמוד הבא) מתרץ את כל הקושיות באופן אחר.

דף פא עמוד א
* המקום לנתינת דם העולה (קיר המזבח למטה מחוט הסיקרא) - לדעת אביי וריש לקיש: כשר לנתינת השיריים של דם החטאת, ולדעת רב יוסף ורבי יוחנן/אלעזר: לא כשר, והמקום לשייר דם החטאת הוא היסוד של המזבח [ולכן אם נתערבו השיריים של דם החטאת בדם העולה - לדעת אביי וריש לקיש: מודים חכמים שיתן למטה, ולדעת רב יוסף ורבי יוחנן/אלעזר: לדעת חכמים ישפך לאמה].
* הגמרא (בסוף העמוד ובתחילת העמוד הבא) מביאה 2 קושיות של 2 אמוראים מ-2 ברייתות על הדעה השניה, ומתרצת.

דף פא עמוד ב
* בגמרא (מסוף העמוד הקודם) מובאות 3 שיטות של תנאים מהיכן נלמד דין "אין עולין מבטלין זה את זה", והגמרא מבארת מדוע כל שיטה לא למדה כמו השיטות האחרות.
* הגמרא מביאה ראיה מברייתא לדעת אביי וריש לקיש (ש"מקום עולה מקום שירים"), ודוחה את הראיה.
* כשם שמצוה להקדים נתינת דמים עליונים לתחתונים, כך מצוה להקדים נתינת דם קרבנות פנים לדם קרבנות שדמם ניתן על מזבח החיצון.

דף פב עמוד א
* הגמרא מבררת את טעמו של רבי עקיבא (שאמר במשנה בסוף העמוד הקודם, שכל הדמים של כל הקרבנות שנכנסו לכפר בהיכל פסולין) ומסיקה שהטעם הוא מריבוי הכתוב במילה "וכל" בפסוק "וכל חטאת אשר יובא מדמה...".
* חטאת שקיבל דמה ב-2 כוסות ונכנסה אחת לפנים - לדעת רבי יוסי הגלילי: הכוס שנשארה בחוץ כשירה, ולדעת חכמים פסולה - ובמשנה ובברייתא מבואר טעמיהם.

דף פב עמוד ב
* בשר היוצא לחוץ - פסול, ובשר הנכנס לפנים - כשר (ובגמרא מבואר המקורות לכך).
* הגמרא מביאה ברייתא העוסקת בענין פסול דם חטאת חיצונה הנכנס להיכל ודנה בברייתא זו.
* רבא מביא ספיקות שונים בנוגע לאופנים שונים של דם הנפסל בכנסיתו לפנים.

דף פג עמוד א
* הגמרא מבררת את הטעם של רבי אליעזר (הסובר שדם שנכנס להיכל כדי לכפר, פסול אע"פ שלא הזה ממנו עדיין) ורבי שמעון (הסובר שדם קרבן נפסל בכניסתו להיכל רק לאחר שהזה ממנו על המזבח הפנימי).
* למסקנת הגמרא רבי יהודה סובר כמו רבי שמעון (ולכן סובר שאם הכניס לפנים את הדם במזיד [אך לא בשוגג], פסול רק אם הזה מן הדם על המזבח הפנימי).
* פרק תשיעי, המתחיל בעמוד זה, מפרט אילו הם הדברים, שאם עלו על המזבח לא ירדו, ואילו הם הדברים שאפילו עלו ירדו.

דף פג עמוד ב
* קומץ הניטל מן המנחה, שלא קידשו אותו בכלי שרת לאחר שנקמץ, אם נפסל ועלה על המזבח, ירד.
* עיכולי עולה שפקעו מעל המזבח אתה מחזיר, ואין אתה מחזיר עיכולי קטורת שפקעו מעל המזבח הפנימי.
* הגמרא מבררת את הטעמים של 3 דעות התנאים במשנה שנחלקו איזה דבר פסול שעלה למזבח לא ירד (כל הראוי לאישים / כל הראוי למזבח / נסכים הבאים מחמת עצמם ולא מחמת הזבח).
* הגמרא מביאה 2 דעות תנאים נוספות, ומבארת את המחלוקת ביניהם וכן את המחלוקת ביניהם לבין התנאים שבמשנה.

דף פד עמוד א
* יכול אדם להתנדב בכל יום מנחת נסכים שכולה כליל גם אם לא הביא זבח.
* המשנה מפרטת איזה פסולים המזבח מקדש ואיזה פסולים המזבח לא מקדש.
* בברייתא מבואר המקור לדעתו של רבי יהודה, הסובר שקרבן שנשחט בלילה וקרבן שנשפך דמו וקרבן שיצא דמו חוץ לקלעים, אם עלה על המזבח ירד, וכן מבואר המקור לדעתו של רבי שמעון החולק עליו.

דף פד עמוד ב
* הגמרא מביאה ברייתא נוספת הממשיכה לבאר את דעתו של רבי יהודה, ומבארת את הכלל בדעתו של רבי יהודה, שכל פסול שמצינו לו הכשר במקום אחר המזבח מקדשו וכל פסול שאין לו הכשר בשום מקום אין המזבח מקדשו.
* השוחט בהמה של קדשים בלילה בפנים (בבית המקדש) והעלה את איבריה מחוץ למקדש - חייב.

דף פה עמוד א
* לדעת עולא: אימורי קדשים קלים שהעלן על המזבח לפני זריקת דמן - לא ירדו מן המזבח, לפי שנעשו לחמו של מזבח.
* הגמרא מביאה הוכחות לדעת עולא ודוחה אותן.
* במקרה שעבר ושחט בהמה כשירה בראש המזבח - ישנה מחלוקת אם צריך להורידה כדי להפשיט עורה ולנתח איבריה או שמותר לעשות זאת בראש המזבח.

דף פה עמוד ב
* לדעת רבי יוחנן (למסקנה): אימורי קדשים קלים שהעלן על המזבח לפני זריקת דמן - לא ירדו מן המזבח ואין בהם מעילה.
* במשנה (פד ע"א) מובא שלדעת רבי עקיבא בעלי מומים שעלו על המזבח לא ירדו - ומבאר רבי יוחנן שלא הכשיר רבי עקיבא אלא במום ש"בדוקין שבעין" ורק באופן שקדם הקדשם למומם.
* עוף הנרבע פסול לקרבן.
* עולא מבאר שאם ירדו הפסולים מן המזבח שוב לא יעלו רק באופן שעדיין לא שלטה בהם האש.

דף פו עמוד א
* המשנה בסוף העמוד הקודם היא כדעתו של רבי, הסובר שהעצמות והגידים והקרנים והטלפים שפירשו מגוף הבהמה, אפילו הן בראשו של מזבח, ירדו.
* עצמותיו של קרבן אשם וקרבן עולה מותרות לכהנים בהנאה.
* עצמות עולה שפירשו לפני זריקה - לדעת רבה: אין בהם מעילה אלא עד שעת זריקת הדם בלבד, לדעת רבי אלעזר: יש בהם מעילה לעולם. עצמות עולה שפירשו לאחר זריקה - לדעת רבה: יש בהם מעילה, לדעת רבי אלעזר: אסורים רק מדרבנן.

דף פו עמוד ב
* איברים קשים, שכבר שלטה בהם האש להקשותם אך עדיין לא נעשו פחם - באלו אמרה המשנה (בסוף עמוד א) שדינם תלוי בחצות הלילה (שאם פקעו קודם חצות יחזירם, ואם פקעו לאחר חצות לא יחזירם).
* הגמרא מבררת את המקור לכך שדין זה תלוי בחצות הלילה, ולומדת מהפסוקים ש"חציו (של הלילה) להקטרה וחציו להרמה", אלא שלומדת מהמילים "עד הבקר" שישנם אופנים שמותר להרים את הדשן אפילו קודם חצות.

דף פז עמוד א
* איברים קשים שפירשו מן המזבח קודם חצות הלילה והחזירם הכהן על המזבח אחר חצות הלילה - לדעת רבה: אינם נידונים כמעוכלים עד שיגיע חצות הלילה של ליל המחרת, ולדעת רב חסדא: יש לדונם כמעוכלים משעה שיעלה עמוד השחר.
* איברים קשים שפירשו מן המזבח קודם חצות הלילה והחזירם הכהן על המזבח אחר עלות השחר - לדעת רבה: חצות לילה שני עושה אותם כמעוכלים, לדעת רב חסדא: אין בהם עיכול לעולם.
* אביי מבאר שמחלוקת רבה ורב חסדא היא באיברים שמנים, אך באיברים רגילים כולם סוברים ששעת חצות מועילה לדון איברים קשים כמעוכלים אף אם אינם על גבי המזבח.
* איברים שלנו בראשו של מזבח וירדו משם לאחר עלות השחר - נחלקו רבה ורבא אם מותר להחזירם על המזבח.

דף פז עמוד ב
*הגמרא לא הכריעה בשאלה אם כלי שרת מקדש דבר פסול שהונח בו (ואז דינו ככשר ומותר לכתחילה להעלותו על המזבח ולהקטירו).
* הגמרא מסתפקת אם "אויר מזבח כמזבח" (והיינו שאם תלה אדם איברים של קרבן פסול באויר שמעל המזבח האם יש לדונו כנוגע במזבח עצמו ודינו שלא ירד) או לא [אך במקרה שהאדם עומד על המזבח ואוחז בידו קרבן באויר המזבח פשוט הדבר שנידון כמונח על המזבח עצמו, כמבואר בתחילת העמוד הבא].

דף פח עמוד א
* לדעה המובאת בברייתא: כלי שרת אין מקדשים את מה שבתוכם אלא כשהם שלימים (ולא מנוקבים) ומלאים (שיש בהם שיעור שלם הנצרך לאותו דבר) ומתוכם (את מה שבתוכם) ובפנים (כשהכלים בתוך העזרה).
* במשנה נאמר שאין כלי הלח מקדש את היבש ולא יבש מקדש את הלח - ומבאר רב/רב אסי שאין מקדשין ליקרב אבל מקדשין ליפסל.
* הגמרא מביאה דינים שונים הנובעים מהכלל "אין עניות במקום עשירות" (ולכן אין זו מידת דרך ארץ לתקן כלים שבורים ולהשתמש בהם במקדש).

דף פח עמוד ב
* הברייתא מבארת ממה היה עשוי מעילו של כהן גדול.
* למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך: מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין.
* שני דברים לא מצינו להן כפרה בקרבנות ומצינו להן כפרה ממקום אחר, ואלו הן: שפיכות דמים (כשלא ידוע מי ההורג, ועל כך עגלה ערופה מכפרת) ולשון הרע (שנאמרה בצינעא, ועל כך הקטורת מכפרת).