דף נ עמוד א
* הגמרא דחתה את הנסיון של רבי ירמיה להוכיח שדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב.
* לדעת רב פפא: דבר הלמד בגזירה שוה - חוזר ומלמד בהיקש.
* דבר הלמד בגזירה שוה - חוזר ומלמד בגזירה שוה.

דף נ עמוד ב
* דבר הלמד בגזירה שוה - חוזר ומלמד בקל וחומר.
* הגמרא מסתפקת האם דבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בבנין אב.
* דבר הלמד בקל וחומר - חוזר ומלמד בהיקש (לשיטת רב פפא, אך לחולקים על רב פפא הגמרא נשארת בספק).
* דבר הלמד בקל וחומר - חוזר ומלמד בגזירה שוה.
* דבר הלמד בקל וחומר - חוזר ומלמד בקל וחומר.
* הגמרא (בתחילת העמוד הבא) דחתה את הנסיון של רבי ירמיה להוכיח שדבר הלמד בקל וחומר חוזר ומלמד בבנין אב.
* לדעת רבי מאיר: שחיטת עוף של חולין ומליקת עוף של קדשים - מטהרות טריפתן מידי נבילה, לדעת רבי יהודה: אינן מטהרות, לדעת רבי יוסי: שחיטת עוף של חולין מטהרת ולא מליקת עוף של קדשים.

דף נא עמוד א
* הגמרא מסתפקת האם דבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בהיקש או בגזירה שוה או בקל וחומר או בבנין אב (ולמסקנת הגמרא [לפי תוס' נ ע"ב] הגמרא הוכיחה שבנין אב חוזר ומלמד בבנין אב).
* הגמרא מביאה ברייתא המפרטת פסולים שונים שנאמר בהם ש"אם עלו לא ירדו" (דם שלן, פסול יוצא, פסול טמא, פסול חוץ לזמנו, פסול חוץ למקומו, שקיבלו כהנים פסולים או זרקו את דמם).
* הגמרא מביאה ברייתא הדורשת 3 דינים מהפסוקים בפר כהן משיח ובפר העלם דבר של ציבור ובשעיר נשיא, בהם נאמר לשפוך את הדם "אל יסוד מזבח העולה" [הדין הראשון: יש לשפוך את השיריים של דם פר כהן משיח דוקא ביסוד מזבח החיצון, הדין השני: אין יסוד למזבח הפנימי].

דף נא עמוד ב
* עמוד זה הוא אחד העמודים הקצרים ביותר בש"ס (3 שורות גמרא קצרות).
* הגמרא מפרשת את ההכרח ללימוד השלישי שבברייתא שבעמוד הקודם (שיש דין שפיכת שיריים בכל הקרבנות הניתנים על המזבח החיצון, אף באלו שלא נאמר בהם כך במפורש - וכך נלמד מהמילים "אל יסוד מזבח העולה" האמור בשעיר נשיא).

דף נב עמוד א
* לדעת רב אדא בר אהבה: רבי ישמעאל ורבי עקיבא נחלקו אם שפיכת שיריים של דם קרבן חטאת אל היסוד מעכבת או לא, ולדעת רב פפא (והגמרא מביאה ברייתא המסייעת לדבריו): כולם סוברים שלא מעכבת.
* לדעת רב פפא: רבי ישמעאל ורבי עקיבא נחלקו אם מיצוי חטאת העוף מעכב או לא.
* פר יום הכיפורים טעון לכתחילה מתן דמים ליסוד.

דף נב עמוד ב
* ישנה מחלוקת תנאים בדעת רבי ישמעאל אם סובר שמיצוי חטאת העוף מעכב.
* רמי בר חמא מביא תנא הסובר ששיריים מעכבים.
* חטאת שניתן דמה במזבח למטה מחוט הסיקרא ולא למעלה פסולה.
* לדעה אחת באמוראים: רבי עקיבא ורבי יהודה נחלקו אם שיריים מעכבים או לא, ולדעה אחרת באמוראים: לדעת כולם אינה מעכבת.

דף נג עמוד א
* נחלקו האמוראים (בדעת רבי) לגבי אופן נתינת דם החטאת על המזבח - לדעה אחת: נותן אמה אילך ואמה אילך, ולדעה השניה: מחטא ויורד כנגד חודו של קרן. [ובדעת רבי אלעזר בר"ש לדעת כולם יכול לתת בכל האמה ולא רק בחודה].
* לדעת רבי: דמים העליונים (דם חטאת בהמה ודם עולת העוף) - ניתנין מחוט הסיקרא ולמעלה, דמים התחתונים - ניתנין מחוט הסיקרא ולמטן, ולדעת רבי אלעזר ברבי שמעון: בחטאת בהמה אין נותנים את דמה על גובה המזבח, שהרי עיקר מצותה אינו אלא על הקרן עצמה שעל המזבח.
* לדעה ראשונה: דם חטאות פנימיות שופך על יסוד מערבי, ודם חטאות חיצוניות שופך על יסוד דרומי, לדעת רבי ישמעאל: זה וזה על יסוד מערבי, ולדעת רבי שמעון בן יוחאי: זה וזה על יסוד דרומי.

דף נג עמוד ב
* בתורה לא נאמר "קדשי קדשים היא" בפרשת קרבן עולה, ולכן הוצרך התנא ללמדנו שאף העולה היא מקדשי קדשים.
* נחלקו האמוראים לגבי אופן זריקת דם העולה על המזבח - לדעת רב: נותן וחוזר ונותן, ולדעת שמואל: מתנה אחת כמין גמא. (ואף התנאים נחלקו בכך).
* קרן מזרחית דרומית של המזבח לא היה לה יסוד, לפי שלא היתה בחלקו של שבט בנימין.
* רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסה בחלקו של בנימין והיה בנימין הצדיק מצטער עליה בכל יום לנוטלה, לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן להקב"ה.

דף נד עמוד א
* הגמרא מקשה ממשנה על מה שנאמר בעמוד הקודם (שלא היה יסוד בזוית דרומית מזרחי של מזבח העולה), ודוחה את הקושיה.
* "קרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד" - לדעת רב: לא היה לה יסוד בבנין, ולדעת לוי: לא היה לה יסוד בדמים.
* הגמרא מביאה הוכחה אחת כדעת רב, ו-3 הוכחות כדעת לוי - ודוחה את כל ההוכחות הללו.

דף נד עמוד ב
* "וילך דוד ושמואל וישבו בנויות ברמה" - וכי מה ענין נויות אצל רמה? אלא שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם (במציאת מקום ראוי על פי התורה לבנית בית המקדש).
* "וקמת ועלית אל המקום" - מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות.
* המשנה (בסוף העמוד) מבארת את דיני זבחי שלמי ציבור ואשמות.

דף נה עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור לכך שמקום שחיטת שלמי ציבור וקבלת דמם הוא בצפון העזרה.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שקרבן תודה ואיל נזיר נאכלים בכל העיר.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שמקום שחיטתם של השלמים הוא בכל מקום בעזרה.

דף נה עמוד ב
* שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל - פסולים.
* אם פתח ההיכל מוגף - נחשב הפתח כמו פתח נעול.
* אם יש וילון פרוש כנגד פתח ההיכל - נחשב הפתח כמו פתח פתוח.
* אם מונח דבר גבוה כנגד פתח ההיכל ומפסיק בין מקום השחיטה לפתח ההיכל - הגמרא מסתפקת מה הדין.
* 2 פשפשין היו בבית החליפות (בקרן זוית של האולם) כדי להכשיר את העזרה כולה לאכילת קדשי קדשים ולשחיטת קדשים קלים. [אך בסוף העמוד הבא מובא שאין צורך בפשפשין הללו כדי להכשיר את העזרה כולה לאכילת קדשי קדשים]

דף נו עמוד א
* כל העזרה היתה 187 אמה על רוחב 135 אמה, ולשם כהנים נכנסין ואוכלין שם קדשי קדשים ושוחטין שם קדשים קלים וחייבין משום טומאה.
* הלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש - נחשבות חול לענין טומאה ולענין זה שאין שוחטים שם קדשים קלים, ונחשבות קודש לענין זה שהכהנים אוכלים שם קדשי קדשים.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שדם קרבן שלא נזרק נפסל בשקיעת החמה של יום השחיטה.

דף נו עמוד ב
* המחשב בשעת שחיטת השלמים, על מנת לאכול את בשרם בליל היום השלישי - נחלקו האמוראים אם זה נחשב למחשבת חוץ לזמנו או לא.
* האוכל בשוגג מבשר קרבן שלמים בליל היום השלישי לשחיטתו - נחלקו האמוראים אם חייב קרבן חטאת על אכילת נותר בשוגג.
* הגמרא מביאה ברייתא הדנה לכמה זמן שלמים נאכלים, ומתי שריפת הנותר מבשר השלמים.
* התנא של משנתנו הוא רבי יוסי הגלילי הסובר שמתן דם פסח ומעשר הוא בזריקה (כמו בכור) ולא בשפיכה.

דף נז עמוד א
* הגמרא מבארת מדוע לא לומדים שמתן דמם של בכור מעשר ופסח יהיה "שתי מתנות שהם ארבע" כמו בקרבן עולה (וזאת על אף שלומדים בגזירה שוה מעולה שמתן דמם צריך להיות כנגד היסוד).
* זמן אכילת בכור שני ימים ולילה אחד - למסקנה: רבי עקיבא לומד זאת מהפסוק "לך יהיה", ורבי ישמעאל לומד זאת מהיקש שהוקש בכור לשלמים [ודעתו של רבי טרפון שלמד בבנין אב נדחתה].
* רבי ישמעאל סובר ש"הימנו ודבר אחר הוי היקש", ורבי עקיבא חולק.

דף נז עמוד ב
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מקשה 2 קושיות על רבי ישמעאל, ומתרצת.
* התנא של המשנה (דף נו ע"ב) הסובר שהפסח נאכל עד חצות הוא רבי אלעזר בן עזריה, אך רבי עקיבא חולק וסובר שנאכל עד הבוקר.

דף נח עמוד א
* המשנה הראשונה בפרק שישי, המתחיל בעמוד זה, מביאה מחלוקת תנאים לגבי דין קדשי קדשים ששחטן בראש המזבח - לדעת רבי יוסי: כאילו נשחטו בצפון, לדעת ר' יוסי בר' יהודה: רק חצי המזבח הצפוני נחשב כצפון העזרה [ובגמרא מובא שנחלקו בביאור כוונת הפסוק "ועשית עליו את עולותיך ואת שלמיך"].
* רבי יוחנן אמר שלדעת רבי יוסי המזבח כולו היה ממוקם בצפון העזרה (רבי יוחנן לא למד זאת ממשנתנו, אלא כך למד מרובתיו).

דף נח עמוד ב
* רבי זירא ניסה לברר (החל מסוף העמוד הקודם) האם יש משנה ממנה ניתן ללמוד שרבי יוסי סובר שכל המזבח ממוקם בצפון העזרה, וכך ניסה לדייק ממשנה במסכת תמיד, אך רב אדא בר אהבה ורב שרביא דחו את דבריו (רב אדא טען שהמשנה היא כדעת רבי יהודה ורב שרביא טען שהיא כדעת ריה"ג).
* רבי יהודה סובר שהמזבח כולו היה ממוקם באמצע העזרה.
* רבי יוסי הגלילי סובר שהמזבח כולו היה ממוקם בצפון העזרה.

דף נט עמוד א
* רבי אליעזר בן יעקב סובר שהמזבח כולו היה ממוקם בדרום העזרה.
* מזבח שנפגם - לדעת רב: קדשים שנשחטו בזמן שהמזבח פגום, נפסלו, לדעת רבי יוחנן: גם הקדשים שהיו בזמן שהמזבח נפגם ונשחטו לאחר שתיקנו את המזבח, נפסלו (כי לדעתו: "בעלי חיים נדחים").
* לדעת רב: מזבח שנעקר - מקטירין קטרת במקומו.
* לדעת רבי יהודה: שלמה קידש את רצפת העזרה כדי להקריב עליה, ורבי יוסי חולק.

דף נט עמוד ב
* שטח המזבח של משה - לדעת רבי יהודה: 10 אמות על 10 אמות, לדעת רבי יוסי: 5 אמות על 5 אמות.
* גובה המזבח של משה - לדעת רבי יהודה: 3 אמות, לדעת רבי יוסי: 10 אמות.
* גובה קלעי החצר - לדעת רבי יהודה: 5 אמות, לדעת רבי יוסי: 15 אמות.

דף ס עמוד א
* רבי יהודה ורבי יוסי נחלקו (בדף הקודם) ב-4 דברים, ומחלוקתם נובעת האם לדרוש את הגזירה שוה "רבוע רבוע" למזבח הנחושת שעשה משה מהמזבח של יחזקאל ("דנין חוץ מחוץ ואין דנין חוץ מפנים") או ממזבח הפנימי ("דנין כלי מכלי ואין דנין כלי מבנין").
* למרות שלדעת רבי יהודה שלמה המלך קידש את הרצפה בקדושת מזבח להקריב עליה, מודה רבי יהודה בדמים שצריך ליתנם דווקא על גבי המזבח.
* אכילת קדשים (שיירי מנחה, שאר קדשי קדשים, ולדעת אביי אף קדשים קלים) אסורה בזמן שהמזבח פגום, והגמרא מביאה את המקורות לכך.

דף ס עמוד ב
* רבי ישמעאל מביא את המקור לכך שבזמן הזה לא מעלים את המעשר שני כדי לאוכלו בירושלים (ללא פדיון).
* רבי ירמיה חולק על אביי וסובר שמותר לאכול קדשים קלים בזמן שאין מזבח, אך הגמרא (בעמוד זה ובעמוד הבא) דחתה את ההוכחה שלו לדבריו.

דף סא עמוד א
* עמוד זה הוא אחד העמודים הקצרים ביותר בש"ס (3 שורות גמרא קצרות).
* בעמוד זה מובאות 2 אפשרויות כיצד לתרץ את קושיית רבי ירמיה על אביי (הסובר שאסור לאכול קדשים קלים בזמן שאין מזבח שלם).

דף סא עמוד ב
* לדעת רב: מזבח של משכן שילה - היה של אבנים.
* כשבנו את בית המקדש השני, הוסיפו על שטח המזבח 4 אמות מן הדרום ומן המערב - לדעת רב יוסף: כי לא היה גודלו הקודם מספיק להקטרת כל הקרבנות, ולדעת בר קפרא: כי סברו שהיין והמים המתנסכים על גבי המזבח צריכים להיבלע במזבח ולא להשפך ממנו על הרצפה, ולכן הרחיבו את מקום המזבח על מקום השיתין שבקרקע ועשו בו נקבים שהנסכים ירדו אליהם.