דף לט עמוד א
* הגמרא דנה בהוכחה שהביא רב פפא לדבריו (בסוף העמוד הקודם) שגם ב-3 מתנות האחרונות של חטאת אם ניתז מדם החטאת על הבגד הבגד טעון כיבוס.
* לדעת רבי נחמיה: שיירי הדם שהקריבן בחוץ חייב.
* הגמרא מביאה ברייתא המבארת את המקור לדין המשנה ש"כל הניתנין על המזבח הפנימי שחיסר אחת מן המתנות לא כיפר".

דף לט עמוד ב
* הברייתא מסוף העמוד הקודם ממשיכה לאורך כל העמוד, ובעמוד הבא הגמרא מבארת ברייתא זו.
* שעירי עבודת כוכבים מכפרים על עבירת מצוה ידועה, ובניגוד לשעירי רגלים וראשי חודשים.
* הזאות מעכבות בכל מקום, לעומת סמיכה ושירים.

דף מ עמוד א
* הגמרא לאורך כל העמוד מבארת את הברייתא שבעמוד הקודם.
* פרה אדומה ומצורע הבא להיטהר מנגעו - שניהם טעונים 7 הזאות, והזאות אלו מעכבות.
* הגמרא התקשתה מדוע הברייתא הצריכה לימוד מיוחד שגם 4 המתנות שצריך לתת על הקרנות של המזבח הפנימי מעכבות את הכפרה - והביאה את תירוצו של רבי ירמיה ואת תירוצו של אביי.

דף מ עמוד ב
* מזבח חדש שעדיין לא הקטירו עליו קטורת מעולם - אינו כשר להזות עליו את ההזאות של הפר.
* הגמרא הביאה ברייתא כדעת רב פפא, שלא הוצרך הפסוק להקיש פר יום הכיפורים לפר העלם דבר של ציבור אלא כדי ללמוד ממנו את ההלכות שנתרבו מ"את בדם וטבילה" (כך לדעת רבי, אך לדעת רבי ישמעאל אין צורך בהיקש כדי ללמוד הלכות אלו, שהרי יש ללמוד אותן בקל וחומר).

דף מא עמוד א
* לדעת תנא דבי רבי ישמעאל: דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בקל וחומר.
* לדעת רב פפא (והגמרא הביאה ברייתא כמותו): התורה כתבה את המילה "לפר" כדי שפר העלם דבר של ציבור לא יהיה דבר הלמד בהיקש שאינו חוזר ומלמד בהיקש.
* דין הקטרת יותרת הכבד ושתי הכליות בשעירי עבודת כוכבים נלמד בהיקש מפר כהן העלם דבר של ציבור.

דף מא עמוד ב
* לדעת חכמים: פיגול נעשה רק אם פיגל בכל מתירי המנחה, ורבי מאיר חולק.
* לדעת רבי שמעון בן לקיש: הטעם של רבי מאיר הוא לא כי הוא סובר ש"מפגלים בחצי מתיר", אלא בגלל שסובר שכל העושה דבר מה בלא מחשבה, אנחנו אומרים שעל דעת הראשונה הוא עושה את מעשיו [והגמרא דחתה את נסיון ההוכחה שלו מהמשנה לכך].

דף מב עמוד א
* הגמרא מביאה ברייתא ומקשה ממנה על דעת ריש לקיש (הסובר שהטעם של רבי מאיר הוא לא כי הוא סובר ש"מפגלים בחצי מתיר", אלא בגלל שסובר ש"כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה"), ומביאה 3 תירוצים (רב יצחק בר אבין, רבא, רב אשי), והתירוצים נדחו.
* בברייתא מובא: בדמים הניתנים על המזבח הפנימי, ופיגל בין בראשונה בין בשניה ובין בשלישית, לדעת רבי מאיר: פיגול וחייבין עליו כרת, ולדעת חכמים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר - ונחלקו האמוראים (רב יצחק בר אבין, רבא, רב אשי) כיצד לפרש את הברייתא.

דף מב עמוד ב
* כהרצאת כשר כך הרצאת פסול - מה הרצאת כשר עד שיקרבו כל מתיריו, אף הרצאת פסול עד שיקרבו כל מתיריו (היינו: אין הקרבן נעשה פיגול אם נוסף בו פסול אחר מלבד פסול הפיגול).
* הגמרא מביאה ברייתא נוספת ומקשה ממנה על דעת ריש לקיש, ומסיימת ב"קשיא".
* המשנה מפרטת דברים שאין חייבים עליהם כרת באכילתם משום פיגול.

דף מג עמוד א
* כל שיש לו מתירין או לאדם או למזבח - חייבין עליו משום פיגול.
* עולא חידש, שאף קומץ נידון כחלק אחד, ולכן אם עלה למזבח קומץ של פיגול ואחזה האש בחלק ממנו - אף אם ירד הקומץ מהמזבח, אפשר להעלותו כולו בחזרה.

דף מג עמוד ב
* לדעת רב אחאי: קומץ של מנחה שנתפגלה, שאת חציו העלו על גבי המזבח, ואחזה בו האש, מעלים אף את החצי שנשאר בארץ.
* לדעת רבי יוחנן: נותר וטמא שעלו על גבי המזבח ואחזה בהן האש - פקע מהם איסורם ואינו חייב על אכילתם. [לפי רש"י ע"פ הגהות הב"ח: דין זה לא נאמר בנוגע לפיגול].
* "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" - בברייתא מובאות 4 דעות של תנאים המוכיחות שהפסוק עוסק בטומאת הגוף ולא בטומאת בשר.

דף מד עמוד א
* הגמרא מביאה ברייתא המלמדת את המקור לדין המשנה, שכל שיש לו מתירין או לאדם או למזבח - חייבין עליו משום פיגול.
* אמרי במערבא: כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכים זה לזה - הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט.
* נסכי בהמה הבאין עם הזבח - לדעת רבי מאיר: חייבין עליהן משום פיגול.

דף מד עמוד ב
* לוג שמן של מצורע הבא עם האשם - לדעת רבי מאיר: חייבין עליו משום פיגול.
* הגמרא מביאה ברייתא המלמדת את המקור לכך שבשר חטאת העוף נאכל לכהנים.
* גזל הגר שלא הספיק להשיב לו עד שמת ללא יורש - ניתן לכהנים, והוא כממון של חולין ואין בו שום קדושה.

דף מה עמוד א
* לומדים את מסכת זבחים, אף שאינו נוגע לנו למעשה, משום "דרוש וקבל שכר".
* קדשי עובדי כוכבים - לדעת רבי שמעון: לא נהנין ולא מועלין, ואין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא, ואין עושין תמורה, ואין מביאין נסכים כקרבן בפני עצמו, ולדעת רבי יוסי: דינם כדין קדשי ישראל. [והגמרא מבררת את המקור לדעתם]

דף מה עמוד ב
* דם של קרבן של עובד כוכבים שנטמא וזרקו כהן על המזבח - לא הורצה הקרבן (והמקור לכך הוא מהמילים "לרצון להם").
* במשנה מובא שלדעת ת"ק דברים שאין חייבים עליהם משום פיגול, חייבים עליהם משום נותר ומשום טמא, והגמרא מביאה ברייתא המלמדת את המקור לדין זה.

דף מו עמוד א
* אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, חוץ מתרומת הדשן ובגדי כהונה (לדעת חכמים) ועגלה ערופה.
* יש 3 פסוקים הממעטים את הדם, ומהם לומדים למעט את הדם ממעילה מנותר ומטומאה [וכן לא חייבים על דם משום פיגול, אך דין זה כבר ידוע].

דף מו עמוד ב
* במשנה (מה ע"ב) נחלקו חכמים ורבי שמעון אם חייבים משום טומאה על דברים שאינם ראויים לאכילה - לפי רב טביומי: נחלקו האמוראים אם המחלוקת היא רק בטומאת בשר (אך בטומאת הגוף לדברי הכל אינו לוקה) או אף בטומאת הגוף. לפי רב כהנא: נחלקו האמוראים אם המחלוקת היא רק בטומאת הגוף (אבל בטומאת בשר לדברי הכל לוקה) או אף בטומאת בשר.
* לשם ששה דברים הזבח נזבח: לשם זבח לשם זובח לשם השם לשם אשים לשם ריח לשם ניחוח והחטאת והאשם לשם חטא. (והגמרא מביאה את המקור לכך)
* חטאת ששחטה לשם עולה פסולה, לשם חולין כשרה.

דף מז עמוד א
* המתעסק בקדשים ושוחט בלי כוונה - פסול, ואף בדיעבד.
* לדעת רבי יוסי (במשנה מו ע"ב) דיני מחשבה שנאמרו בקרבן אינם תלויים אלא בדעת העובד ולא בדעת הבעלים, ולדעת רבי אלעזר ברבי יוסי (בברייתא) אף בדעת הבעלים (ואביי מביא 2 תנאים נוספים שסוברים כך).
* פרק חמישי ("איזהו מקומן של זבחים"), המתחיל בעמוד זה, מבאר באלו מקומות בבית המקדש נעשית שחיטתם וקבלת דמם של הקרבנות השונים, וכן פרטים נוספים.

דף מז עמוד ב
* המשנה בתחילת הפרק שנתה "קדשי קדשים שחיטתן בצפון" אך לא הוסיפה לשנות "וקיבול דמן בכלי שרת בצפון", בגלל שדין זה אינו נכון בנוגע לאשם מצורע.
* אשם מצורע - שני כהנים מקבלין את דמו, אחד ביד ואחד בכלי, זה שקיבלו בכלי בא לו אצל מזבח וזה שקיבלו ביד בא לו אצל מצורע.

דף מח עמוד א
* המשנה בתחילת הפרק פתחה בדין חטאת ששחיטתה בצפון ולא בדין עולה ששחיטתה בצפון, כי חביב לתנא לשנות תחילה דבר שנלמד מדרשה.
* הגמרא מבררת את המקור לכך ששחיטת עולה (מהצאן ומהבקר) היא בצפון.
* רבי עקיבא וחכמים נחלקו אם חייבים אשם תלוי על ספק מעילות.
* רב פפא סובר שלדעת כולם לומדים "עליון מתחתון".
* לדעת כולם: "אין גזירה שוה למחצה".
* לדעת כולם: היקש עדיף מגזירה שוה.
* הגמרא מבררת את המקור לכך ששחיטת החטאות וקבלת דמן נעשות בצפון (לכתחילה ואף בדיעבד).

דף מח עמוד ב
* הגמרא מבררת לאיזה צורך נאמר "אותו" בשעיר נשיא - הגמרא מביאה 4 אפשרויות, ורק האפשרות השניה נשארת למסקנה.
* "על ראש השעיר" - לדעת רבי יהודה: לרבות שעיר נחשון לסמיכה, לדעת רבי שמעון: לרבות שעירי עבודת כוכבים לסמיכה.
* רבי אחיא למד מהפסוק "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה" שאין השוחט צריך לעמוד גם הוא בצפון.
* מליקת בן עוף, ושחיטת קרבן פסח - לא צריכים להיות בצפון העזרה.
* הגמרא מבררת את המקור לכך ששחיטת וקבלת הדם בעולה צריכות להיות בצפון אף בדיעבד.

דף מט עמוד א
* תחילת הקדש אינו חל על בעל מום קבוע ליקדש קדושת הגוף, אך תמורה כן חלה על בעל מום קבוע.
* פסח אינו טעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, אך מותר הפסח כן טעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שאשם טעון צפון לשחיטה ולקבלה, לכתחילה ואף בדיעבד.
* דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש - אי אתה רשאי להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש.

דף מט עמוד ב
* בקדשים דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש - רבינא לומד זאת מאשם מצורע שהוקש לחטאת ועולה, ורבא לומד זאת מ"כאשר יורם" האמור בפר כהן משיח.
* הגמרא מוכיחה שדבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בגזירה שוה, אך רבי יוחנן דוחה זאת וחולק.
* דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בקל וחומר.

דף נ עמוד א
* הגמרא דחתה את הנסיון של רבי ירמיה להוכיח שדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב.
* לדעת רב פפא: דבר הלמד בגזירה שוה - חוזר ומלמד בהיקש.
* דבר הלמד בגזירה שוה - חוזר ומלמד בגזירה שוה.

דף נ עמוד ב
* דבר הלמד בגזירה שוה - חוזר ומלמד בקל וחומר.
* הגמרא מסתפקת האם דבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בבנין אב.
* דבר הלמד בקל וחומר - חוזר ומלמד בהיקש (לשיטת רב פפא, אך לחולקים על רב פפא הגמרא נשארת בספק).
* דבר הלמד בקל וחומר - חוזר ומלמד בגזירה שוה.
* דבר הלמד בקל וחומר - חוזר ומלמד בקל וחומר.
* הגמרא (בתחילת העמוד הבא) דחתה את הנסיון של רבי ירמיה להוכיח שדבר הלמד בקל וחומר חוזר ומלמד בבנין אב.
* לדעת רבי מאיר: שחיטת עוף של חולין ומליקת עוף של קדשים - מטהרות טריפתן מידי נבילה, לדעת רבי יהודה: אינן מטהרות, לדעת רבי יוסי: שחיטת עוף של חולין מטהרת ולא מליקת עוף של קדשים.