סקר
אני גולש בפורטל הדף היומי:






 
מספר צפיות: 4
דף כו עמוד א
* קדשי קדשים - שחיטתן בצפון וקיבול דמן בכלי שרת בצפון, קדשים קלים - שחיטתן בפנים (=בעזרה) וקיבול דמן בכלי שרת בפנים.
* הגמרא ניסתה (פעמיים) להוכיח שבשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה לפני זריקת הדם פסול, אך דחתה את זאת.
* הגמרא דנה באופנים שונים של שחיטה וקבלה.

דף כו עמוד ב
*במשנה (בעמוד א) מבואר שאם זרק את הדם במקום שאינו ראוי, פסול - ושמואל מחדש שהבשר הוא זה שפסול אבל הבעלים נתכפרו ויצאו ידי חובתם (זריקה שלא במקומו נחשבת כזריקה במקומו לענין כפרה לבעלים).
* לדעת רבא: אין מחשבה של פסול פוסלת את הקרבן אלא במי שראוי לעבודה ובדבר הראוי לעבודה ובמקום הראוי לעבודה.
מספר צפיות: 9
דף כז עמוד א
* ריש לקיש חולק על שמואל, וסובר שכוונת המשנה (בדף הקודם) שאם זרק שלא במקומו פסול, היינו שפסול ממש ואף הבעלים לא נתכפרו.
* רבי יוחנן חולק על שמואל וריש לקיש, וסובר שזריקה שלא במקומה איננה נחשבת כמו זריקה במקומה (אך מכל מקום קלט המזבח את הדם ולא יאספנו לזורקו שנית).

דף כז עמוד ב
* רב נחמן בר יצחק הביא הוכחה מברייתא לדברי רבי יוחנן, שקיימת שיטה שאע"פ שזריקה שלא במקומה לא נחשבת כבמקומה, מכל מקום קלט המזבח את הדם ולא יאספנו לזורקו שנית.
* לדעת רבי אלעזר: מזבח הפנימי מקדש פסולין (ואפילו אלו שאינם ראויים לו), שאם עלו עליו לא ירדו.
מספר צפיות: 6
דף כח עמוד א
* לדעת שמואל (הסובר, שעור אליה נחשב כאליה, ונקטר על המזבח): התנא של המשנה (שבסוף העמוד הקודם) הוא רבי אליעזר, הסובר ש"מחשבין מאכילת מזבח לאכילת אדם ומאכילת אדם לאכילת מזבח".
* לדעת רב הונא: עור אליה לא נחשב כאליה לענין מצות הקטרה.
* לדעת רב חסדא: עור אליה נחשב כאליה לענין מצות הקטרה, אך המשנה עוסקת באליה של גדי שאינה קריבה אלא נאכלת.
* מסוף עמוד זה ועד תחילת הדף הבא, הגמרא מבררת את המקור לכך שמחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו פוסלת והאוכל מקרבן שחשב עליו חוץ לזמנו חייב כרת.

דף כח עמוד ב
* נותר דומה למחשבת חוץ לזמנו ב-2 דברים, ומחשבת חוץ למקומו דומה למחשבת חוץ לזמנו ב-4 דברים.
* הטעם שהפסוק "ואכליו עונו ישא" עוסק דווקא בנותר, הוא בגלל שיש גזירה שוה ('קדש' 'קדש') המלמדת על כך.
* רבא דורש את הפסוק הארוך "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו..." ולומד ממנו מספר הלכות.
מספר צפיות: 4
דף כט עמוד א
* לדעת רבא: מחשבת חוץ למקומו - אינה פוסלת אלא או בקדשי קדשים שחישב עליהם לאוכלם חוץ לעזרה או בקדשים קלים שחישב לאוכלם חוץ לעיר.
* הגמרא מביאה ברייתא (עם 3 דעות) הדורשת ומוכיחה שפיגול חל על ידי מחשבה בשעת העבודה לאכול את הבשר חוץ לזמנו (ולא על ידי אכילת הבשר בפועל לאחר זמן).

דף כט עמוד ב
* אין אשתו של אדם מתה אא"כ מבקשין ממנו ממון (רש"י: שגזל) ואין לו.
* דרשת רבי ינאי מהפסוק "לא יחשב" - ללישנא הראשונה: מחשבת פסול מוציאה מיד פיגול, ללישנא השניה: המחשב בקדשים מחשבת פסול לוקה לדעת רבי יהודה.
* לדעת חכמים מחשבות מוציאות זו מזו, ולדעת רבי יהודה אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום הרי זה פיגול - לדעת אילפא: המחלוקת היא ב-2 עבודות, אבל בעבודה אחת מחשבות מוציאות זו מזו, אך לדעת רבי יוחנן: המחלוקת היא אף בעבודה אחת.
מספר צפיות: 6
דף ל עמוד א
* האומר "הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים" - לדעת רבי מאיר: הרי זו תמורת עולה, לדעת רבי יוסי: אם לכך נתכוון תחילה, דבריו קיימין.
* האומר "הרי זו תמורת עולה ושלמים" או "הרי בהמה זו לחצות לעולה ושלמים" - לדעת אביי: רבי מאיר מודה שדבריו קיימין, לדעת רבא: גם בזה רבי מאיר חולק.
* לדעת רב דימי: רבי מאיר סובר כמו רבי יהודה הסובר "תפוס לשון ראשון" (ונחלק רבי מאיר על רבי יוסי הסובר אין אומרים "תפוס לשון ראשון").

דף ל עמוד ב
* לדעת רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן: רבי מאיר לא סובר כמו רבי יהודה הסובר "תפוס לשון ראשון" (ונחלק רבי מאיר על רבי יוסי בפירוש דעתו של אדם שאמר "תמורת עולה תמורת שלמים").
* למסקנת הגמרא: גם במקרה שאמר "כזית למחר וכזית בחוץ" (ולא רק במקרה שאמר "כזית למחר כזית בחוץ") חולק רבי יהודה וסובר שאומרים "תפוס לשון ראשון", ולכן זה פיגול וחייבים עליו כרת.
מספר צפיות: 5
דף לא עמוד א
* חשב לאכול חצי זית חוץ לזמנו ואח"כ חשב לאכול חצי זית חוץ למקומו ואח"כ חשב לאכול חצי זית חוץ לזמנו - לדעת רבא (ורב אשי): פיגול (כי מצטרפים 2 חצאי הזיתים של מחשבת חוץ לזמנו), לדעת רב המנונא: לא פיגול (אלא פסול).
* רב דימי בשם בר קפרא: חצי זית חוץ למקומו וחצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ לזמנו - פיגול.
* רבין בשם בר קפרא: חצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ למקומו - פיגול.
* חישב בשעת שחיטת הזבח שיאכלוהו כלבים או אש למחר - הרי זה פיגול.

דף לא עמוד ב
* חישב ששני בני אדם יאכלו כל אחד חצי זית במחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו - מצטרפים.
* הסיפא של המשנה (כט עמוד ב) - לדעת רבי ירמיה: הסיפא כדעת רבי אליעזר (הסובר שמחשבים מאכילת אדם לאכילת מזבח ולהיפך), לדעת אביי: אפשר לומר שהסיפא גם כדעת חכמים.
* תחילת המשנה הראשונה של פרק שלישי, המתחיל בסוף עמוד זה, מבארת ששחיטה כשרה בזרים, נשים, עבדים וטמאים.
מספר צפיות: 4
דף לב עמוד א
* שחיטה כשרה בזר לכתחילה, אך המשנה נקטה לשון של דיעבד בגלל ששנתה גם טמא, וטמא לכתחילה לא ישחוט שמא יגע בבשר.
* הדרשה מפסוק (המובאת בברייתא) ששחיטה כשרה רק בטהורים ולא בטמאים, איננה דרשה גמורה אלא רק אסמכתא מדרבנן.

דף לב עמוד ב
* לדעת שמעון התימני: גם השוחט צריך להיות בעזרה.
* לדעת עולא בשם ריש לקיש: טמא שהכניס ידו לפנים העזרה - לוקה (ביאה במקצת שמה ביאה).
* למסקנה, רב יוסף מדייק מדברי עולא, שאם רובם של ישראל היו טמאים בערב הפסח טומאת מת ונעשו לאחר מכן טמאים בטומאת זיבה - הואיל והותרו לטומאתם הותרו לזיבתם (ואביי מקשה על דבריו).
מספר צפיות: 4
דף לג עמוד א
* הגמרא מביאה סיוע לדעת עולא (שבעמוד הקודם), הסובר ש"ביאה במקצת שמה ביאה", אך רב יוסף דוחה את הסיוע (ומובאות 2 לישנות כיצד רב יוסף דוחה את הסיוע).
* כל הסמיכות צריכות תכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו של אשם מצורע, ומובאות 2 לישנות בדעת רב אדא בר מתנה לטעם של דין זה.

דף לג עמוד ב
* לדעת רבינא, מה שעולא אמר, ש"ביאה במקצת שמה ביאה", זה רק בנוגע לחיוב מלקות אך לא לענין חיוב כרת.
* טמא שנגע בקודש - ריש לקיש אמר: לוקה, רבי יוחנן אמר: אינו לוקה.
* אזהרה לאוכל בשר קודש - מנין? ריש לקיש אמר למד זאת מהפסוק "בכל קודש לא תגע", ורבי יוחנן למד זאת בגזירה שוה מביאת מקדש.
מספר צפיות: 4
דף לד עמוד א
* טמא שאכל בשר קודש לפני זריקה - לדעת ריש לקיש: לוקה, לדעת רבי יוחנן: אינו לוקה.
* אדם טהור שאכל מבשר קרבן שנטמא - לדעת אביי: לדברי הכל לוקה, לדעת רבא: לדברי הכל אינו לוקה.
* למסקנה: המעלה אברי בהמה טמאה ע"ג המזבח - אין לוקים עליו, המעלה אברי חיה טהורה על גבי המזבח - לדעת רבי יוחנן עובר בעשה, ולדעת ריש לקיש לא.

דף לד עמוד ב
* מי שהוא פסול לעבודה וקיבל את הדם וזרקו על גבי המזבח - הזריקה לא נחשבת לזריקה לענין זה שהדם הנשאר בצוואר הבהמה נחשב לשיירי הדם ואינו ראוי לזריקה על גבי המזבח [כך לפי הלישנא הראשונה, אך לפי הלישנא השניה הדין הוא בספק].
* קרבן חטאת שקיבל את דמו ב-2 כוסות והזה מדמו של כוס אחת את 4 המתנות ע"ג המזבח - נחלקו התנאים אם הדם שבכוס האחר דחוי ופסול או שנעשה שירים (ושופכים אותו על יסוד המזבח).
* לדעת רבא: המשנה (בתחילת הפרק) היא כדעת חנן המצרי (הסובר שאין דין דחויין), ולדעת רב אשי: המשנה היא אף כדעת החולקים על חנן המצרי (ולדעתם כל דבר שבידו להכשירו לא נעשה דחוי).
מספר צפיות: 3
דף לה עמוד א
* האוכל את דם התמצית - עובר באיסור לא תעשה, ולדעת רבי יהודה חייב כרת.
* לדעת כולם: דם התמצית פסול לזריקה ואינו מכפר, ולדעת רבי יהודה אם דם התמצית מעורב עם דם כשר, אינו מבטל את הדם הכשר ואפשר לזורקו.
* לדעת חכמים: פוקקין את העזרה בערב פסח, כי זה שבח לבני אהרן שיהלכו עד ארכובותיהן בדם (בזמן הולכת עצים למערכה).
* לדעת רבי אלעזר: יש דברים שהמחשבה בהם אינה מפגלת, אך אם נתפגל הקרבן על ידי דבר אחר, אף הם מתפגלים.

דף לה עמוד ב
* הגמרא (החל מסוף העמוד הקודם) מביאה 2 ראיות לדעת רבי אלעזר ודוחה אותן, ומביאה קושיה של רבה על דעת רבי אלעזר ומתרצת, ולבסוף מביאה את רבא שמוכיח מהמשנה (בעמוד א) כדעת רבי אלעזר.
* לדעת רבי עקיבא, בעל מום שעלה על המזבח לא ירד, ורבי יוחנן מבאר שדין זה לא נאמר בדוקין שבעין ולא אם קדם מומן את הקדשן.
* לדעת רבי יוחנן: רבי עקיבא מודה בעולת נקבה שאם עלתה על המזבח תרד (כי אין עולה באה אלא מזכרים, ולכן נחשב כקדם מומה להקדישה).
מספר צפיות: 6
דף לו עמוד א
* למסקנת הגמרא: הטעם של רבי יהודה - הסובר, שאם חישב להניח את דמו או את אימוריו למחר או להוציאם לחוץ, פסול - הוא מסברה.
* ישנה מחלוקת תנאים בדעת רבי יהודה מה הדין במקרה שחישב בשעת שחיטת קרבן חטאת להכניס את דמה לתוך ההיכל (אם הקרבן פסול או כשר).

דף לו עמוד ב
* השוחט חטאת בדרום - נחלקו התנאים בדעת רבי יהודה אם סובר שחייב מלקות או לא.
* הגמרא דחתה את דברי רבי אבא, הסובר שרבי יהודה מודה שהקרבן נעשה פיגול במקרה שחישב להניח את הדם למחר, וחישב בעבודה בשניה על מנת לאכול מבשרו חוץ לזמנו.
* לדעת רבינא בר סילא: אם חישב בשעת עבודת הזבח שיאכלוהו טמאים למחר - הקרבן נעשה פיגול, וחייב כרת על אכילתו.
* לדעת רב דימי בר חיננא: בשר קרבן פסח שלא נצלה ולחמי תודה שלא הורמו - אם אכל מהם בטומאת הגוף, חייב כרת.
* הגמרא בתחילת פרק רביעי, המתחיל בסוף עמוד זה, מבררת את המקור לכך ש"כל הניתנין על מזבח החיצון שנתן במתנה אחת כיפר".
מספר צפיות: 5
דף לז עמוד א
* בסוף העמוד הקודם, הברייתא לומדת מהפסוק "ודם זבחיך ישפך" ש"כל הניתנין על מזבח החיצון שנתן במתנה אחת כיפר" - והגמרא אצלנו מקשה שהפסוק נדרש ללימוד אחר ומתרצת, וכך שוב מקשה עוד 2 פעמים ומתרצת.
* הברייתא הראשונה בעמוד לומדת מהפסוק "ודם זבחיך ישפך" שכל הדמים טעונים מתן יסוד למזבח.
* ברייתא אחרת לומדת מפסוק זה שה"ניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא".
* מעשר בהמה ופסח טעונים מתן דמים ואימורים לגבי המזבח - רבי ישמעאל לומד זאת מהפסוק "ודם זבחיך ישפך", ורבי יוסי הגלילי לומד זאת מהפסוק "דמם.. חלבם...".

דף לז עמוד ב
* בכור בעל מום - ניתן לכהן (והגמרא מבררת את המקור לכך לדעות השונות).
* תמורת מעשר ופסח - אינן קרבין (והגמרא מבררת את המקור לכך לדעות השונות).
* התנאים שדרשו את הפסוק "ודם זבחיך ישפך" לדרשה אחרת, לומדים ש"כל הניתנין על מזבח החיצון שנתן במתנה אחת כיפר" מחטאת.
* הגמרא מבררת את טעם מחלוקת בית הלל ובית שמאי, שנחלקו אם בדיעבד רק מתנה אחת מעכבת בחטאת או שתי מתנות.
1 2 3 4 5 6 7 8
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר