דף קטז עמוד א
* מחוסר אבר נאסר לבני נח להקרבה.
* האמוראים נחלקו אם בני נח הקריבו שלמים (או רק עולות).
* האמוראים והתנאים נחלקו אם יתרו היה קודם מתן תורה או אחר מתן תורה.
* "וישמע יתרו כהן מדין" - נחלקו התנאים איזו שמועה שמע ובא ונתגייר: מלחמת עמלק / מתן תורה / קריעת ים סוף.
* התורה היתה גנוזה אצל הקב"ה תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם.

דף קטז עמוד ב
* אין לך כל שר ונגיד שלא בא על רחב הזונה, והיא זינתה כל 40 שנה שהיו ישראל במדבר, ואח"כ התגיירה (בגיל 50).
* נכרי רשאי בזמן הזה להקריב בבמה, ואסור לישראל לסייע להם בהקרבת הקרבן או להקריב עבורם, אך מותר ללמד אותם כיצד להקריב את הקרבן.
* לדעת רבי אלעזר בן שמוע: כשם שמזבח צריך שיבנו אותו מאבנים חדשות, כך אף עצים שמקטירים בהם צריך שיהיו חדשים.
* אם הקריב קדשים קלים והיה בידו בשר מהקרבן ופרקו את המשכן ונסעו למקום אחר - במקום חנייתן השני חוזר ואוכל את הבשר, והבשר לא נפסל ב"יוצא".

דף קיז עמוד א
* מחנה לויה בשילה לא קלטה רוצח בשגגה, והיה עליו לנוס לעיר מקלט אחרת.
* במדבר היתה מחנה לויה קולטת את הרוצח בשגגה.
* הגמרא מביאה ברייתא עם 5 דעות חלוקות מה היו מקריבים בבמה.

דף קיז עמוד ב
* הגמרא מבארת את מקור דינו של רבי מאיר (הדעה הראשונה בברייתא שבעמוד א) הסובר שבבמה קטנה הקריבו קרבן שבא בנדר ובנדבה, ומנחות וקרבנות הנזירות.
* לדעת שמואל (למסקנה): רבי מאיר וחכמים נחלקו בעולה ושלמים של נזיר אם מקריבים בבמה קטנה, אבל בחטאת ואשם של נזיר לדעת כולם לא מקריבים בבמה.
* הגמרא מבארת את המקור לדעת חכמים הסוברים שציבור מקריבים אפילו חובות בבמה גדולה.

דף קיח עמוד א
* הגמרא מבארת את טעמו של רבי יהודה הסובר שגם יחיד מקריב את קרבנות החובה בבמה גדולה.
* הגמרא מבארת את טעמו של רבי שמעון הסובר שאף צבור לא הקריבו אלא פסחים וחובות שקבוע להם זמן.
* לדעת רבי יוחנן: ערל ישראל שנטמא במת מקבל הזאה בעודו ערל כדי להטהר מטומאת מת.
* הגמרא מבארת את המקור לכך שבמשכן שילה לא היתה תקרה (אלא יריעות פרוסות מלמעלן כאוהל).
* הגמרא מבארת את המקור לכך שבמשכן שילה קדשים קלים ומעשר שני נאכלים בכל הרואה.

דף קיח עמוד ב
* לדעת רבי: בשלשה מקומות שרתה שכינה על ישראל - בשילה, ונוב וגבעון, ובית עולמים - ובכולן לא שרתה אלא בחלק בנימין. [ולדעת ת"ק: רק בבתי המקדש שרתה שכינה].
* ימי אהל מועד שבמדבר 39 שנה, ימי אהל מועד שבגלגל 14 שנה, ימי אהל מועד שבנוב וגבעון 57, ימי אהל מועד שבשילה 369 שנה.
* כשמת עלי הכהן - חרבה שילה ובאו לנוב, כשמת שמואל הרמתי - חרבה נוב ובאו לגבעון.

דף קיט עמוד א
* המקור להיתר במות בזמן שבין שילה לירושלים הוא מהפסוק "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה".
* מעשר שני ומעשר בהמה נאכלים בנוב וגבעון לדעת רבי יהודה, אך לדעת רבי שמעון מעשר בהמה לא קרב בנוב וגבעון מעשר שני נאכל בכל ערי ישראל.
* "אל המנוחה ואל הנחלה" - רבי יהודה: שילה, ירושלים. רבי שמעון: ירושלים, שילה. תנא דבי רבי ישמעאל: זו וזו שילה. רבי שמעון בן יוחאי: זו וזו ירושלים.

דף קיט עמוד ב
* הקדישן בשעת היתר הבמות ושחט והעלה בשעת איסור הבמות - הרי הן בעשה ולא תעשה ואין בהן כרת (ולא כמו רב כהנא הסובר שבהעלאה חייב כרת).
* הקדישן בשעת איסור הבמות ושחט והעלה בחוץ בשעת היתר הבמות - הרי הן בעשה ואין בהן בלא תעשה.
* הגמרא מביאה את המקורות לחילוקי הדינים (שנאמרו במשנה) שבין במת ציבור לבמת יחיד.
* לדעת רבי יהודה אין להקריב מנחה או עופות בבמה.

דף קכ עמוד א
* שחיטת לילה בבמת יחיד - רב ושמואל נחלקו אם כשרה או פסולה.
* עולת במת יחיד - לדעת רב: אין טעונה הפשט וניתוח, לדעת רבי יוחנן (והגמרא מביאה ברייתא כמותו): טעונה הפשט וניתוח.
* הברייתא מפרטת דברים שבהם יש הבדל בין במה גדולה לבמה קטנה ודברים שהם שווים זה לזה.

דף קכ עמוד ב
* למסקנת הגמרא: זמן אכילת קדשי במה קטנה הוא כזמן אכילת קדשי במה גדולה.

הדרן עלך מסכת זבחים