דף סה עמוד א
* מותר לשלוח דורון לגוי ביום אידם אם אנחנו יודעים שאינו עובד עבודה זרה (ואין צורך שיקבל בפני 3 חברים שלא לעבוד עבודה זרה).
* רבא אמר לגוי ששמו בר שישך שהתענוג שלנו בעולם הבא גדול מהתענוג שלהם בעולם הזה כי לא תהיה עלינו אימת מלכות.
* השוכר את הפועל ולעיתותי ערב (=לאחר גמר העבודה) אמר לו העבר חבית של יין נסך ממקום למקום - שכרו מותר.
* השוכר את הפועל ואמר לו "העבר לי מאה חביות במאה פרוטות" ונמצאת חבית של יין נסך ביניהן - שכרו אסור, "חבית חבית בפרוטה" ונמצאת חבית של יין נסך ביניהן - שכרו מותר.

דף סה עמוד ב
* יין נסך שנתערב במאכל - אם הוא נותן טעם לפגם, מותר.
* ערימה של חיטים שנפל עליה יין נסך - בתחילה רבא התיר למכור את החיטים הללו לגוי, אך לאחר מכן חזר בו (שמא יקנה ממנו ישראל חיטים אלו ויכשל באכילתם).

דף סו עמוד א
* מין במינו - במשהו, מין בשאינו מינו - בנותן טעם.
* כדי לקבוע מהו מין המאכל - לדעת אביי: הולכים אחר הטעם, לדעת רבא: הולכים אחר השם.
* לדעת רבי מאיר: כל האיסורים מצטרפים זה עם זה לאסור את המאכל אף אם לא שוים זה לזה בשם ובטעם (ואילו מחלוקת אביי ורבא שלעיל היא בדעת חכמים החולקים על רבי מאיר).

דף סו עמוד ב
*ריחו חומץ וטעמו יין - לדעת אביי: נידון כחומץ, לדעת רבא: נידון כיין.
* לדעת אביי: ריחא מילתא היא, לדעת רבא: ריחא לאו מילתא היא (ולכן נחלקו אם יש איסור להריח יין נסך או לא).
* לדעת רבא: התנאים נחלקו אם "ריחא מילתא היא" או לא, ורבא סובר כרבי יהודה, אך לדעת אביי: כל התנאים סוברים ש"ריחא מילתא היא".

דף סז עמוד א
* הדף הזה והדף הבא עוסקים בדיני "נותן טעם לפגם".
* שמואל פסק הלכה כדברי המשנה שנותן טעם לפגם - מותר.
* הגמרא מביאה כמה אמוראים הסוברים שאם "השביח ולבסוף פגם" - אסור.
* נותן טעם לפגם - אם הפגם בא בצירוף דבר אחר, ישנה מחלוקת לישנות בדעת ריש לקיש אם זה נחשב לנותן טעם לפגם ומותר, או לא.
* אם נתערב מהאיסור בהיתר טעמו וממשו של האיסור - הכל אסור באכילה ולוקין עליו אם אכל מהתערובת כזית בכדי אכילת פרס.

דף סז עמוד ב
* אם נתערב מהאיסור בהיתר טעמו של האיסור אך לא ממשו של האיסור - אסור ואין לוקין עליו.
* הגמרא מביאה מחלוקת תנאים האם נותן טעם לפגם אסור (רבי מאיר) או מותר (רבי שמעון), ומבארת את טעמיהם.

דף סח עמוד א
* עולא חולק על המבואר בעמוד הקודם וסובר שמחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון אם נותן טעם לפגם אסור או מותר זה רק במקרה ש"השביח ולבסוף פגם", אבל "פגם מעיקרא" (=אם פגם את האיסור כבר מלכתחילה כשנפל לתוכו) דברי הכל מותר.
* רבי יוחנן חולק על עולא וסובר שמחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון היא ב"פוגם מעיקרא" (ורב עמרם חיפש לכך מקור ממשנה/ברייתא).

דף סח עמוד ב
* ת"ק ורבי שמעון נחלקו אם איסור ואיסור (שני סוגים שונים של איסור) מצטרפים לאסור את התערובת או לא.
* רב אסר שכר שנפל לתוכו עכבר (ושהה שם יום או יומיים - תוס'), ורב ששת מבאר שלמרות שנותן טעם לפגם מותר, הרי שפה השכר אסור בגלל שאיסורו של העכבר הוא "חידוש", ורבא חולק ומבאר שהטעם הוא או כי רב סובר שנותן טעם לפגם אסור או משום שסובר שהעכבר לא פוגם אלא משביח את השכר.

דף סט עמוד א
* הגמרא מכריעה להלכה: כל איסורים שבתורה שהתערבו בהיתר (רש"י: מין בשאינו מינו) בטלים הם בששים (רש"י: חוץ מחמץ).
* יין שנשאר עם גוי ללא ישראל - אם הוא בחזקת המשתמר (שלא הודיע הישראל לגוי שהוא מתרחק), מותר.

דף סט עמוד ב
* הגמרא מבארת מדוע המשנה (בעמוד א) הביאה 3 דוגמאות לאותו עיקרון.
* רבא פוסק להלכה כדעת רשב"ג (שבמשנה בעמוד א) הסובר ששיעור הזמן שלאחריו יש לחשוש שנגע הגוי ביין (כשהישראל הודיע לו שהוא הולך) הוא בכדי שיפתח את כל מגופת החבית ולא רק נקב קטן.

דף ע עמוד א
* הגמרא מביאה 8 מקרים (ועוד מקרה נוסף בעמוד הבא) בהם יש פסק של רבא אודות יין המונח בקרבת גוי.
* במקרים בהם הגוי חושש שהישראל יראה אותו נוגע ביין - היין מותר (כי סביר שלא נגע ביין).
* המוצא כיס (של מעות) בשבת - מותר להוליכו פחות מ-4 אמות ולנוח וחוזר חלילה.

דף ע עמוד ב
* המוסר את מפתחות ביתו לעם הארץ - טהרותיו טהורות לפי שלא מסר לו אלא שמירת מפתח ולא את שמירת הבית.
* חצר השייכת לחבר ולעם הארץ שחילקו אותה לשנים באמצעות מחיצה נמוכה - לדעת רב (וכדעת רשב"ג): טהרותיו טמאות (מחשש שעם הארץ עבר את המחיצה ונגע בהן), ולדעת רבי יוחנן: טהרותיו טהורות.

דף עא עמוד א
* "לנסך - אין פנאי, לבעול - יש פנאי" - ולכן: אם נכנסו חיילים גוים לעיר בשעת מלחמה - היין מותר, אך נשות הכהנים שבתוכה פסולות לבעליהם מחשש שמא נאנסו.
* מותר לאדם החייב ליתן יין למלך לומר לעובד כוכבים: צא ופייס את המלך ופרע בשבילי את החוב ואני אשלם לך, ואף שנותן הגוי למלך יין נסך.
* לדעת אמימר: משיכה בגוי קונה (ישראל קונה מגוי בקנין משיכה, וכן גוי קונה מישראל בקנין משיכה), ורב אשי חולק וסובר שמשיכה לא קונה אלא מתן מעות קונה.

דף עא עמוד ב
* הגמרא הקשתה על אמימר מברייתא, והביאה את דברי אביי ורבא כדי לתרץ.
* הגמרא הביאה ראיה מהמשנה (בעמוד א) לשיטת אמימר, אך רב אשי תירץ לשיטתו.
* הגמרא הביאה הוכחה מדברי רבי יוחנן, ובכך הוכיחה סופית (בתחילת העמוד הבא) כדעת אמימר.
* גוי שגזל מישראל אפילו פחות משוה פרוטה - נהרג, ואם גזל פחות משוה פרוטה אינו מחוייב להשיב זאת לישראל.

דף עב עמוד א
* אמר לחבירו "אם אמכור קרקע זו, הרי שאמכור אותה לך", ולבסוף הלך ומכרה למישהו אחר - לדעת רב יוסף: הראשון קנה ולא השני, ואביי חולק (כי לא פסק הראשון דמים ולא סמך דעתו על כך).
* אמר לחבירו "אם אמכור קרקע זו, אמכור אותה לך ב100 זוזים", ולבסוף הלך ומכרה למישהו אחר ב120 זוזים - לדעת רב כהנא: הראשון קנה, ורב יעקב מנהר פקוד (וכך הלכה) חולק.
* לדעת רב הונא: נצוק וקטפרס ומשקה טופח נחשבים לחיבור לענין יין נסך.

דף עב עמוד ב
* הגמרא מנסה להביא 3 הוכחות (מהמשנה בעמוד א ומברייתא) שניצוק נחשב לחיבור לעניין יין נסך, אך דוחה את ההוכחות.
* הגמרא מביאה את הנחיית רב חסדא והנחיית רבא לאותם ישראלים המוכרים/שופכים יין לגוי, כיצד יזהרו שהיין שלהם (הנשאר אצלם) לא ייהפך ליין נסך.

דף עג עמוד א
* בעמוד זה מובאות 4 שמועות בשם רבי יוחנן אודות דין תערובת יין נסך.
* לדעת רב דימי בשם רבי יוחנן: שפך יין נסך מחבית לבור מלא יין, אפילו כל היום כולו, היין מותר, ולדעת רב יצחק בר יוסף בשם רבי יוחנן הדין הוא כך רק אם שפך יין נסך מפך קטן (אך לא מחבית).
* לדעת רבין בשם רבי יוחנן: יין נסך שנפל לבור מלא יין, ואח"כ נפל לשם קיתון של מים - רואין את יין ההיתר כאילו אינו, ולגבי היין נסך, המים מרובים ממנו ומבטלים אותו.

דף עג עמוד ב
* יין נסך שנפל לבור של יין, ונפל שם קיתון של מים - לדעת חזקיה: אם היין נסך נפל אחרון, אסור (ומדובר שאין במים פי 60 מכל היין), ורבי יוחנן חולק (והגמרא מבררת במה נחלקו).
* רב ושמואל: כל איסורין שבתורה - במינן במשהו, שלא במינן בנותן טעם. ר' יוחנן ור"ל: כל איסורין שבתורה - בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך - במינן במשהו, ושלא במינן בנותן טעם.

דף עד עמוד א
* המשנה פירטה דברים שאסורים בהנאה ושאוסרים בכל שהוא את מה שהתערבו עמהם (יין נסך, עבודה זרה, ועוד).
* המשנה ציינה רק דברים שיש להם 2 מעלות (ומיעטה את אלו שיש להם רק מעלה אחת): דבר שבמנין, ואסורים בהנאה (ורק הם אוסרים את תערובתם בכל שהוא - רש"י).
* רב נחמן פסק להלכה: חבית יין נסך שנפלה לחביות יין - החביות מותרות בהנאה חוץ מדמי אותה חבית, יין נסך שנפל ליין - הכל אסור, 'סתם יינן' שנפל ליין - מותר בהנאה חוץ מדמי אותו יין.

דף עד עמוד ב
* גת של אבן שזפתה עובד כוכבים - מנגבה והיא טהורה.
* דרך הגוי ענבים בגת של אבן שאינה מזופפת - מספיקה הדחה (לישנא קמא).
* דרך הגוי ענבים בגת של אבן מזופפת - לא מספיק רק ניגוב וצריך לקלף את הזפת (לישנא בתרא, וברייתא בהמשך העמוד).
* לדעת רבא: כל כלי שמכניסים בו יין לזמן רב, אפילו אם מוסר את הכלי לגוי לזמן קצר, גזרו בו חכמים שדינו יהיה כמו יין ולא ינתן ביד גוי אלא אם יתן את הכלי בתוך 2 חותמות.

דף עה עמוד א
* הגמרא מביאה דעות שונות מהו הניגוב שאמרה המשנה (בעמוד הקודם) שנצרך כדי להכשיר גת של אבן שזיפת גוי (ונתן בה יין).
* הגמרא מביאה ברייתא המפרטת מה צריך לעשות מי שרוצה לטהר את גתיו ובית בדיו מטומאה או להכשירם מיין נסך הבלוע בהם.

דף עה עמוד ב
* הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים: את שדרכו להטביל - יטביל, להגעיל - יגעיל, ללבן באור - ילבן באור (ואם לא הכשירם והשתמש בהם כפי שהם - נחלקו הברייתות אם האוכל אסור או מותר).
* כלי סעודה, ואפילו חדשים, הנקנים מגוי - צריכים טבילה במקוה (והגמרא מביאה את המקור לכך), אך כלים שאולים לא צריכים טבילה במקוה.
* הכלים שמחוייבים טבילה הם כלי מתכת וכלי זכוכית.

דף עו עמוד א
* רב עמרם הקשה, שבמשנה בעמוד הקודם מובא שכדי להכשיר שפוד שקנה מגוי יש ללבנו באש, ואילו במשנה בזבחים מובא שכדי להכשיר שפוד שבלע בשר קרבנות מספיק להגעילו - ולאורך העמוד מובאים כמה תירוצים לקושיה זו.
* ליבון הוא עד שתשיר קליפתן (קליפת המתכת של הסיר וכדו').
* הגעלת סיר קטן מתבצעת על ידי הכנסתו לסיר גדול.

דף עו עמוד ב
* כדי להגעיל סיר גדול צריך להקיף שפה של עיסה סביבות פי הכלי ולמלא את הכלי במים רותחים עד שיעברו ניצוצות על שפת הכלי (כי כבולעו כך פולטו).
* סכין חלקה (שאין בה גומות) הנקנה מגוי - נועצה 10 פעמים בקרקע, ואח"כ יוכל לאכול בה מאכל צונן, אך כדי להכשירה לרותח צריך הגעלה (לפי רש"י, ולפי תוס': ליבון).

הדרן עלך מסכת עבודה זרה