דף סא עמוד א
* ישראל שהיה דורך ענבים של גוי לעשות מהם יין בכשרות, כדי למוכרו לישראל, ולבינתיים הניחו ברשותו של הגוי - אם זו עיר שכולה עובדי כוכבים, והעיר נעולה בדלתים ובריח (ולכן אין ישראלים שפתאום מופיעים), היין אסור בהנאה.
* אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של עובד כוכבים ומילאהו יין וישראל דר באותה חצר - מותר, ואף על פי שאין מפתח וחותם בידו.

דף סא עמוד ב
* במקרה הנ"ל, אם ישראל דר בחצר אחרת - מותר אם מפתח וחותם בידו של הישראל, אך חכמים חולקים וסוברים שהיין אסור, אא"כ יש שומר ישראל שיושב ומשמר את היין שלא יגע בו הגוי או שיש ממונה שבא לביקורת בזמנים שאינם קבועים.
* ת"ק ורבי שמעון בן אלעזר נחלקו במשנה (בעמוד א) אם "חוששים לגומלין" או לא, ונחלקו האמוראים מי המקל ומי המחמיר.
* עובד כוכבים שנמצא עומד בין חביות יין של ישראל - אם מדובר במקרה בו הוא חושש להיתפס כגנב אם ימצאוהו נוגע ביין, היין מותר אף בשתיה.

דף סב עמוד א
* פרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני יין נסך וסתם יין של גוים, ובאיסורי הנאה אחרים, ובדיני טבילת כלים והכשרת כלים.
* לדעת רבי יוחנן: האיסור להשתמש בשכר שהתקבל על מלאכה שנעשתה ביין נסך הוא בגלל קנס שקנסו חכמים.
* אסור לאדם לפרוע את חובו מפירות שביעית (אא"כ נותן לו 'בצד היתר').

דף סב עמוד ב
* גוי השוכר פועל ישראל לעשות עבורו מלאכה ב'סתם יינם' - השכר אסור בהנאה.
* אם לווה פירות שביעית קודם זמן הביעור, ופרע והחזיר פירות בשנה השמינית - אין פירות אלו נחשבים לחליפי פירות שביעית ולא חלה עליהם קדושת שביעית (ובאופן דומה כך הדין גם לגבי 'אתנן').

דף סג עמוד א
* אדם יכול להקדיש רק מה שברשותו.
* נתן לאשה טלה באתננה ואמר לה שיהיה אצלה עד שעת ביאה ואם תצטרך לו תקנהו מעכשיו, והקדימה והקדישה את הטלה (אך לא הקריבה) ואח"כ בא עליה - רב הושעיא מסתפק אם הטלה כשר להקרבה.
* בא עליה ולא נתן לה אתנן מיד, ולא ייחד לה טלה בשעת ביאה (אלא רק אמר לה התבעלי לי בטלה סתם), ורק אח"כ נתן לה טלה באתננה - הטלה מותר בהקרבה.

דף סג עמוד ב
* האומר לחבירו "תן מנה לפלוני ויקנו כל נכסי לך" - קנה.
* בברייתא מובא שאם אמר לפועליו צאו ואכלו ואני פורע חושש משום שביעית ומשום מעשר ומשום יין נסך, והטעם לכך למסקנת הגמרא הוא כי מדובר שהקדים לו בעל הבית לחנוני דינר או שמדובר שנטל בעל הבית את המאכלים מיד החנוני ונתן אותם ביד הפועלים.
* גוי ששכר ישראל כדי לשבור חבית של יין נסך - שכרו מותר בהנאה.

דף סד עמוד א
* הגמרא מביאה הוכחה מברייתא לכך שאם גוי שכר ישראל כדי לשבור חבית של יין נסך - שכרו מותר בהנאה.
* כסף שקיבל גוי בתמורה למכירת עבודה זרה שלו - הכסף שלו מותר בהנאה לישראל ואין דינו כדין עבודה זרה.
* ישראל שהיה נושה בעובד כוכבים מנה ואמר לו הגוי המתן לי עד שאמכור עבודת כוכבים שיש לי ואביא לך את הכסף - הכסף אסור בהנאה (כי הישראל רוצה בקיומו של העבודה זרה עד שהגוי ימכור אותה).

דף סד עמוד ב
* גר תושב (אינו עובד עבודה זרה) - לא יכול לבטל עבודה זרה.
* הגמרא מקשה מ-2 ברייתות על דין זה ומתרצת.
* בברייתא מובאות 3 דעות של תנאים מי נחשב לגר תושב: שקיבל עליו בפני 3 חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים / שקיבל עליו 7 מצוות בני נח / שקיבל עליו כל מצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות.

דף סה עמוד א
* מותר לשלוח דורון לגוי ביום אידם אם אנחנו יודעים שאינו עובד עבודה זרה (ואין צורך שיקבל בפני 3 חברים שלא לעבוד עבודה זרה).
* רבא אמר לגוי ששמו בר שישך שהתענוג שלנו בעולם הבא גדול מהתענוג שלהם בעולם הזה כי לא תהיה עלינו אימת מלכות.
* השוכר את הפועל ולעיתותי ערב (=לאחר גמר העבודה) אמר לו העבר חבית של יין נסך ממקום למקום - שכרו מותר.
* השוכר את הפועל ואמר לו "העבר לי מאה חביות במאה פרוטות" ונמצאת חבית של יין נסך ביניהן - שכרו אסור, "חבית חבית בפרוטה" ונמצאת חבית של יין נסך ביניהן - שכרו מותר.

דף סה עמוד ב
* יין נסך שנתערב במאכל - אם הוא נותן טעם לפגם, מותר.
* ערימה של חיטים שנפל עליה יין נסך - בתחילה רבא התיר למכור את החיטים הללו לגוי, אך לאחר מכן חזר בו (שמא יקנה ממנו ישראל חיטים אלו ויכשל באכילתם).

דף סו עמוד א
* מין במינו - במשהו, מין בשאינו מינו - בנותן טעם.
* כדי לקבוע מהו מין המאכל - לדעת אביי: הולכים אחר הטעם, לדעת רבא: הולכים אחר השם.
* לדעת רבי מאיר: כל האיסורים מצטרפים זה עם זה לאסור את המאכל אף אם לא שוים זה לזה בשם ובטעם (ואילו מחלוקת אביי ורבא שלעיל היא בדעת חכמים החולקים על רבי מאיר).

דף סו עמוד ב
*ריחו חומץ וטעמו יין - לדעת אביי: נידון כחומץ, לדעת רבא: נידון כיין.
* לדעת אביי: ריחא מילתא היא, לדעת רבא: ריחא לאו מילתא היא (ולכן נחלקו אם יש איסור להריח יין נסך או לא).
* לדעת רבא: התנאים נחלקו אם "ריחא מילתא היא" או לא, ורבא סובר כרבי יהודה, אך לדעת אביי: כל התנאים סוברים ש"ריחא מילתא היא".

דף סז עמוד א
* הדף הזה והדף הבא עוסקים בדיני "נותן טעם לפגם".
* שמואל פסק הלכה כדברי המשנה שנותן טעם לפגם - מותר.
* הגמרא מביאה כמה אמוראים הסוברים שאם "השביח ולבסוף פגם" - אסור.
* נותן טעם לפגם - אם הפגם בא בצירוף דבר אחר, ישנה מחלוקת לישנות בדעת ריש לקיש אם זה נחשב לנותן טעם לפגם ומותר, או לא.
* אם נתערב מהאיסור בהיתר טעמו וממשו של האיסור - הכל אסור באכילה ולוקין עליו אם אכל מהתערובת כזית בכדי אכילת פרס.

דף סז עמוד ב
* אם נתערב מהאיסור בהיתר טעמו של האיסור אך לא ממשו של האיסור - אסור ואין לוקין עליו.
* הגמרא מביאה מחלוקת תנאים האם נותן טעם לפגם אסור (רבי מאיר) או מותר (רבי שמעון), ומבארת את טעמיהם.

דף סח עמוד א
* עולא חולק על המבואר בעמוד הקודם וסובר שמחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון אם נותן טעם לפגם אסור או מותר זה רק במקרה ש"השביח ולבסוף פגם", אבל "פגם מעיקרא" (=אם פגם את האיסור כבר מלכתחילה כשנפל לתוכו) דברי הכל מותר.
* רבי יוחנן חולק על עולא וסובר שמחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון היא ב"פוגם מעיקרא" (ורב עמרם חיפש לכך מקור ממשנה/ברייתא).

דף סח עמוד ב
* ת"ק ורבי שמעון נחלקו אם איסור ואיסור (שני סוגים שונים של איסור) מצטרפים לאסור את התערובת או לא.
* רב אסר שכר שנפל לתוכו עכבר (ושהה שם יום או יומיים - תוס'), ורב ששת מבאר שלמרות שנותן טעם לפגם מותר, הרי שפה השכר אסור בגלל שאיסורו של העכבר הוא "חידוש", ורבא חולק ומבאר שהטעם הוא או כי רב סובר שנותן טעם לפגם אסור או משום שסובר שהעכבר לא פוגם אלא משביח את השכר.

דף סט עמוד א
* הגמרא מכריעה להלכה: כל איסורים שבתורה שהתערבו בהיתר (רש"י: מין בשאינו מינו) בטלים הם בששים (רש"י: חוץ מחמץ).
* יין שנשאר עם גוי ללא ישראל - אם הוא בחזקת המשתמר (שלא הודיע הישראל לגוי שהוא מתרחק), מותר.

דף סט עמוד ב
* הגמרא מבארת מדוע המשנה (בעמוד א) הביאה 3 דוגמאות לאותו עיקרון.
* רבא פוסק להלכה כדעת רשב"ג (שבמשנה בעמוד א) הסובר ששיעור הזמן שלאחריו יש לחשוש שנגע הגוי ביין (כשהישראל הודיע לו שהוא הולך) הוא בכדי שיפתח את כל מגופת החבית ולא רק נקב קטן.

דף ע עמוד א
* הגמרא מביאה 8 מקרים (ועוד מקרה נוסף בעמוד הבא) בהם יש פסק של רבא אודות יין המונח בקרבת גוי.
* במקרים בהם הגוי חושש שהישראל יראה אותו נוגע ביין - היין מותר (כי סביר שלא נגע ביין).
* המוצא כיס (של מעות) בשבת - מותר להוליכו פחות מ-4 אמות ולנוח וחוזר חלילה.

דף ע עמוד ב
* המוסר את מפתחות ביתו לעם הארץ - טהרותיו טהורות לפי שלא מסר לו אלא שמירת מפתח ולא את שמירת הבית.
* חצר השייכת לחבר ולעם הארץ שחילקו אותה לשנים באמצעות מחיצה נמוכה - לדעת רב (וכדעת רשב"ג): טהרותיו טמאות (מחשש שעם הארץ עבר את המחיצה ונגע בהן), ולדעת רבי יוחנן: טהרותיו טהורות.

דף עא עמוד א
* "לנסך - אין פנאי, לבעול - יש פנאי" - ולכן: אם נכנסו חיילים גוים לעיר בשעת מלחמה - היין מותר, אך נשות הכהנים שבתוכה פסולות לבעליהם מחשש שמא נאנסו.
* מותר לאדם החייב ליתן יין למלך לומר לעובד כוכבים: צא ופייס את המלך ופרע בשבילי את החוב ואני אשלם לך, ואף שנותן הגוי למלך יין נסך.
* לדעת אמימר: משיכה בגוי קונה (ישראל קונה מגוי בקנין משיכה, וכן גוי קונה מישראל בקנין משיכה), ורב אשי חולק וסובר שמשיכה לא קונה אלא מתן מעות קונה.

דף עא עמוד ב
* הגמרא הקשתה על אמימר מברייתא, והביאה את דברי אביי ורבא כדי לתרץ.
* הגמרא הביאה ראיה מהמשנה (בעמוד א) לשיטת אמימר, אך רב אשי תירץ לשיטתו.
* הגמרא הביאה הוכחה מדברי רבי יוחנן, ובכך הוכיחה סופית (בתחילת העמוד הבא) כדעת אמימר.
* גוי שגזל מישראל אפילו פחות משוה פרוטה - נהרג, ואם גזל פחות משוה פרוטה אינו מחוייב להשיב זאת לישראל.

דף עב עמוד א
* אמר לחבירו "אם אמכור קרקע זו, הרי שאמכור אותה לך", ולבסוף הלך ומכרה למישהו אחר - לדעת רב יוסף: הראשון קנה ולא השני, ואביי חולק (כי לא פסק הראשון דמים ולא סמך דעתו על כך).
* אמר לחבירו "אם אמכור קרקע זו, אמכור אותה לך ב100 זוזים", ולבסוף הלך ומכרה למישהו אחר ב120 זוזים - לדעת רב כהנא: הראשון קנה, ורב יעקב מנהר פקוד (וכך הלכה) חולק.
* לדעת רב הונא: נצוק וקטפרס ומשקה טופח נחשבים לחיבור לענין יין נסך.

דף עב עמוד ב
* הגמרא מנסה להביא 3 הוכחות (מהמשנה בעמוד א ומברייתא) שניצוק נחשב לחיבור לעניין יין נסך, אך דוחה את ההוכחות.
* הגמרא מביאה את הנחיית רב חסדא והנחיית רבא לאותם ישראלים המוכרים/שופכים יין לגוי, כיצד יזהרו שהיין שלהם (הנשאר אצלם) לא ייהפך ליין נסך.