דף נז עמוד א
* אם מדד העובד כוכבים את מידת היין של ישראל ביד או ברגל - אסור בשתיה ומותר בהנאה, ורבי נתן סובר שאם מדד ביד אסור אפילו בהנאה.
* לדעת רב: תינוק בן יומו של עובד כוכבים הנוגע ביין - אוסר את היין בשתיה אך לא בהנאה.
* לדעת שמואל: הלוקח עבדים מן העובדי כוכבים, אע"פ שמלו וטבלו, עושין יין נסך עד שתשקע עבודת כוכבים מפיהם (=12 חודש).

דף נז עמוד ב
* הגמרא הקשתה (מאמצע העמוד הקודם) על דינו של רב ועל דינו של שמואל מברייתא - ולפי הגורסים ברישא של הברייתא "טהור", הוצרכה הגמרא לתרץ שלפי כל אחד מהם הברייתא ממעטת את דינו של חבירו.
* יין שנגע העובד כוכבים שלא בכוונת ניסוך - לדעת רבא: נאסר רק בשתיה ולא בהנאה, ולדעת רב הונא בר חיננא ורב הונא בר רב נחמן: נאסר אף בהנאה.

דף נח עמוד א
* רבא חזר בו וסובר שיין שנגע בו העובד כוכבים שלא בכוונת ניסוך נאסר אף בהנאה.
* אביי הקשה על רבא (לפני שחזר בו) מדברי אמוראים ומברייתא שמהם מוכח שיין שנגע בו עובד כוכבים שלא בכוונת ניסוך אסור אף בהנאה.

דף נח עמוד ב
* נגיעה ביין על ידי "כוחו" של העובד כוכבים וללא כוונת ניסוך - לא גזרו בכך חכמים ומותר אפילו בשתיה.
* לדעת רבי יוחנן: יין שמזגו עובד כוכבים אסור בשתיה, משום הרחקת עבירה.
* הגמרא מספרת על 2 פסקים שפסק ריש לקיש לאיסור, ועל כך שרבי יוחנן אמר לו לחזור בו מפסקיו.

דף נט עמוד א
* מים של רבים - אינם נאסרים אם עבדו להם.
* לדעת רבי יוחנן: לעולם אינו גר עד שימול ויטבול, ואם לא טבל הרי הוא עדיין עובד כוכבים, ואם בא על בת ישראל הולד ממזר.
* רבי יוחנן סבר שכל מאכל שאינו עולה לשולחן של מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בישולי עובדי כוכבים.
לדעת רב כהנא: יש לאסור לכתחילה אף סיוע של גוי בהולכת ענבים של ישראל לגת.

דף נט עמוד ב
* אין מנסכים אלא על ידי שכשוך.
* עובד כוכבים שניסך את יינו של ישראל בכוונה - מותר לישראל ליטול ממנו את דמי היין הללו (לדעת רב אשי, והביא לכך סיוע מברייתא).

דף ס עמוד א
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מביאה כמה דינים שפסק רב פפא: בנוגע למגע גוי ביין, בנוגע לדין כוחו של גוי ביין, ובנוגע לדינו של גוי הנושא יין.
* גוי הכובש ענבים באמצעות קורה - נחלקו האמוראים אם היין מותר, ונחלקו הלישנות בגמרא אם המחלוקת היא ב"כוחו" או ב"כוח כוחו".

דף ס עמוד ב
* גוי העומד בצד בור של יין של ישראל - אם הישראל שיעבד לו את היין הזה לגבות ממנו את חובו, היין אסור.
* גוי שנפל לבור מלא יין - אם עלה מן הבור מת, היין מותר בהנאה (לדעת ת"ק), אך אם עלה חי היין אסור בהנאה.
* הגמרא מכריעה להלכה, שאין הלכה כרבי שמעון שמתיר את כל המקרים שבמשנה אפילו בשתיה.
* אם זרק הגוי חפץ לתוך היין - אין היין נאסר בכך.

דף סא עמוד א
* ישראל שהיה דורך ענבים של גוי לעשות מהם יין בכשרות, כדי למוכרו לישראל, ולבינתיים הניחו ברשותו של הגוי - אם זו עיר שכולה עובדי כוכבים, והעיר נעולה בדלתים ובריח (ולכן אין ישראלים שפתאום מופיעים), היין אסור בהנאה.
* אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של עובד כוכבים ומילאהו יין וישראל דר באותה חצר - מותר, ואף על פי שאין מפתח וחותם בידו.

דף סא עמוד ב
* במקרה הנ"ל, אם ישראל דר בחצר אחרת - מותר אם מפתח וחותם בידו של הישראל, אך חכמים חולקים וסוברים שהיין אסור, אא"כ יש שומר ישראל שיושב ומשמר את היין שלא יגע בו הגוי או שיש ממונה שבא לביקורת בזמנים שאינם קבועים.
* ת"ק ורבי שמעון בן אלעזר נחלקו במשנה (בעמוד א) אם "חוששים לגומלין" או לא, ונחלקו האמוראים מי המקל ומי המחמיר.
* עובד כוכבים שנמצא עומד בין חביות יין של ישראל - אם מדובר במקרה בו הוא חושש להיתפס כגנב אם ימצאוהו נוגע ביין, היין מותר אף בשתיה.

דף סב עמוד א
* פרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני יין נסך וסתם יין של גוים, ובאיסורי הנאה אחרים, ובדיני טבילת כלים והכשרת כלים.
* לדעת רבי יוחנן: האיסור להשתמש בשכר שהתקבל על מלאכה שנעשתה ביין נסך הוא בגלל קנס שקנסו חכמים.
* אסור לאדם לפרוע את חובו מפירות שביעית (אא"כ נותן לו 'בצד היתר').

דף סב עמוד ב
* גוי השוכר פועל ישראל לעשות עבורו מלאכה ב'סתם יינם' - השכר אסור בהנאה.
* אם לווה פירות שביעית קודם זמן הביעור, ופרע והחזיר פירות בשנה השמינית - אין פירות אלו נחשבים לחליפי פירות שביעית ולא חלה עליהם קדושת שביעית (ובאופן דומה כך הדין גם לגבי 'אתנן').

דף סג עמוד א
* אדם יכול להקדיש רק מה שברשותו.
* נתן לאשה טלה באתננה ואמר לה שיהיה אצלה עד שעת ביאה ואם תצטרך לו תקנהו מעכשיו, והקדימה והקדישה את הטלה (אך לא הקריבה) ואח"כ בא עליה - רב הושעיא מסתפק אם הטלה כשר להקרבה.
* בא עליה ולא נתן לה אתנן מיד, ולא ייחד לה טלה בשעת ביאה (אלא רק אמר לה התבעלי לי בטלה סתם), ורק אח"כ נתן לה טלה באתננה - הטלה מותר בהקרבה.

דף סג עמוד ב
* האומר לחבירו "תן מנה לפלוני ויקנו כל נכסי לך" - קנה.
* בברייתא מובא שאם אמר לפועליו צאו ואכלו ואני פורע חושש משום שביעית ומשום מעשר ומשום יין נסך, והטעם לכך למסקנת הגמרא הוא כי מדובר שהקדים לו בעל הבית לחנוני דינר או שמדובר שנטל בעל הבית את המאכלים מיד החנוני ונתן אותם ביד הפועלים.
* גוי ששכר ישראל כדי לשבור חבית של יין נסך - שכרו מותר בהנאה.

דף סד עמוד א
* הגמרא מביאה הוכחה מברייתא לכך שאם גוי שכר ישראל כדי לשבור חבית של יין נסך - שכרו מותר בהנאה.
* כסף שקיבל גוי בתמורה למכירת עבודה זרה שלו - הכסף שלו מותר בהנאה לישראל ואין דינו כדין עבודה זרה.
* ישראל שהיה נושה בעובד כוכבים מנה ואמר לו הגוי המתן לי עד שאמכור עבודת כוכבים שיש לי ואביא לך את הכסף - הכסף אסור בהנאה (כי הישראל רוצה בקיומו של העבודה זרה עד שהגוי ימכור אותה).

דף סד עמוד ב
* גר תושב (אינו עובד עבודה זרה) - לא יכול לבטל עבודה זרה.
* הגמרא מקשה מ-2 ברייתות על דין זה ומתרצת.
* בברייתא מובאות 3 דעות של תנאים מי נחשב לגר תושב: שקיבל עליו בפני 3 חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים / שקיבל עליו 7 מצוות בני נח / שקיבל עליו כל מצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות.

דף סה עמוד א
* מותר לשלוח דורון לגוי ביום אידם אם אנחנו יודעים שאינו עובד עבודה זרה (ואין צורך שיקבל בפני 3 חברים שלא לעבוד עבודה זרה).
* רבא אמר לגוי ששמו בר שישך שהתענוג שלנו בעולם הבא גדול מהתענוג שלהם בעולם הזה כי לא תהיה עלינו אימת מלכות.
* השוכר את הפועל ולעיתותי ערב (=לאחר גמר העבודה) אמר לו העבר חבית של יין נסך ממקום למקום - שכרו מותר.
* השוכר את הפועל ואמר לו "העבר לי מאה חביות במאה פרוטות" ונמצאת חבית של יין נסך ביניהן - שכרו אסור, "חבית חבית בפרוטה" ונמצאת חבית של יין נסך ביניהן - שכרו מותר.

דף סה עמוד ב
* יין נסך שנתערב במאכל - אם הוא נותן טעם לפגם, מותר.
* ערימה של חיטים שנפל עליה יין נסך - בתחילה רבא התיר למכור את החיטים הללו לגוי, אך לאחר מכן חזר בו (שמא יקנה ממנו ישראל חיטים אלו ויכשל באכילתם).

דף סו עמוד א
* מין במינו - במשהו, מין בשאינו מינו - בנותן טעם.
* כדי לקבוע מהו מין המאכל - לדעת אביי: הולכים אחר הטעם, לדעת רבא: הולכים אחר השם.
* לדעת רבי מאיר: כל האיסורים מצטרפים זה עם זה לאסור את המאכל אף אם לא שוים זה לזה בשם ובטעם (ואילו מחלוקת אביי ורבא שלעיל היא בדעת חכמים החולקים על רבי מאיר).

דף סו עמוד ב
*ריחו חומץ וטעמו יין - לדעת אביי: נידון כחומץ, לדעת רבא: נידון כיין.
* לדעת אביי: ריחא מילתא היא, לדעת רבא: ריחא לאו מילתא היא (ולכן נחלקו אם יש איסור להריח יין נסך או לא).
* לדעת רבא: התנאים נחלקו אם "ריחא מילתא היא" או לא, ורבא סובר כרבי יהודה, אך לדעת אביי: כל התנאים סוברים ש"ריחא מילתא היא".

דף סז עמוד א
* הדף הזה והדף הבא עוסקים בדיני "נותן טעם לפגם".
* שמואל פסק הלכה כדברי המשנה שנותן טעם לפגם - מותר.
* הגמרא מביאה כמה אמוראים הסוברים שאם "השביח ולבסוף פגם" - אסור.
* נותן טעם לפגם - אם הפגם בא בצירוף דבר אחר, ישנה מחלוקת לישנות בדעת ריש לקיש אם זה נחשב לנותן טעם לפגם ומותר, או לא.
* אם נתערב מהאיסור בהיתר טעמו וממשו של האיסור - הכל אסור באכילה ולוקין עליו אם אכל מהתערובת כזית בכדי אכילת פרס.

דף סז עמוד ב
* אם נתערב מהאיסור בהיתר טעמו של האיסור אך לא ממשו של האיסור - אסור ואין לוקין עליו.
* הגמרא מביאה מחלוקת תנאים האם נותן טעם לפגם אסור (רבי מאיר) או מותר (רבי שמעון), ומבארת את טעמיהם.

דף סח עמוד א
* עולא חולק על המבואר בעמוד הקודם וסובר שמחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון אם נותן טעם לפגם אסור או מותר זה רק במקרה ש"השביח ולבסוף פגם", אבל "פגם מעיקרא" (=אם פגם את האיסור כבר מלכתחילה כשנפל לתוכו) דברי הכל מותר.
* רבי יוחנן חולק על עולא וסובר שמחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון היא ב"פוגם מעיקרא" (ורב עמרם חיפש לכך מקור ממשנה/ברייתא).

דף סח עמוד ב
* ת"ק ורבי שמעון נחלקו אם איסור ואיסור (שני סוגים שונים של איסור) מצטרפים לאסור את התערובת או לא.
* רב אסר שכר שנפל לתוכו עכבר (ושהה שם יום או יומיים - תוס'), ורב ששת מבאר שלמרות שנותן טעם לפגם מותר, הרי שפה השכר אסור בגלל שאיסורו של העכבר הוא "חידוש", ורבא חולק ומבאר שהטעם הוא או כי רב סובר שנותן טעם לפגם אסור או משום שסובר שהעכבר לא פוגם אלא משביח את השכר.