דף לו עמוד א
* שמן של גוי אסור באכילה - לדעת רב (בסוף העמוד הקודם): דניאל גזר על כך בעיר, ותלמידי הלל ושמאי גזרו עליו גם בשדה, ולדעת שמואל: טעם האיסור הוא בגלל פליטת המאכלים האסורים באכילה הבלועים בכלי הגויים.
* לדעת רבי שמלאי: ר' יהודה הנשיא ובית דינו נמנו על השמן של גויים והתירוהו.
* אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין.
* בכל יכול לבטל בית דין דברי בית דין חבירו (אם גדול הימנו) חוץ מ-18 גזירות שגזרו תלמידי שמאי והלל, שאפילו יבא אליהו ובית דינו אין שומעים לו הואיל ופשט איסורו ברוב ישראל.
* אין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה.

דף לו עמוד ב
* גזרו על פיתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום עבודת אלילים. (והגמרא מפרטת באריכות על איזה איסור "בנותיהן" מדובר בגזירה זו).
* הלכה למשה מסיני שאסור לישראל לבוא על העובדת כוכבים הלכה (והבועל ארמית קנאין פוגעין בו).
* ייחוד עם אשת איש אסור מהתורה, ודוד גזר אפי' על ייחוד עם פנויה, ותלמידי בית שמאי ובית הלל גזור אפי' על ייחוד עם עובדת כוכבים.
* גזרו על תינוק עובד כוכבים (לדעת רבי: אפילו הוא בן יומו, ולדעת רבי חייא: מגיל 9 שנים ויום אחד) שיטמא בזיבה, כדי שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו ויבוא לידי משכב זכור.

דף לז עמוד א
* ר' יהודה נשיאה ביטל את איסור שמן של גוים, אך לא התיר גם את פת גוים מחשש שיקראו לו "בי דינא שריא" (=בית דין המתיר).
* היתר נוסף של רבי יהודה נשיאה היה במקרה בו אמר אדם לאשתו "זה גיטך אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חודש" ומת בתוך שנים עשר חודש - ופסק רבי יהודה נשיאה שהגט חל.
* לדעת רבי יוסי: "זמנו של שטר מוכיח עליו" (=הזמן שבשטר מוכיח, שכוונת כותב השטר, שבדעתו שיחול התנאי הכתוב בשטר מזמן כתיבתו).

דף לז עמוד ב
* רב ושמואל נחלקו אם טומאת משקין היא מדרבנן או מדאורייתא (ולכן נחלקו בנוגע לעדותו של רבי יוסי בן יועזר, האם דם הקרבנות, והמים שמדיחים בהם את הקרבנות - טהורים ממש או טהורים מלטמא אחרים אך הם עצמם נטמאים אם נגע בהם דבר טמא).
* "ועל דיקרב למיתא מסאב" - האמוראים נחלקו מהו היתר זה של רבי יוסי בן יועזר המוזכר במשנה בעדויות.
* הגמרא מבררת מהו המקור לכך שבישולי גוים אסורים, והמסקנה (בתחילת העמוד הבא) היא שהדבר נאסר רק מדרבנן (כדי שלא יהא ישראל רגיל אצל הגוי במאכל ובמשתה, ויאכילנו דבר טמא - רש"י).

דף לח עמוד א
* כל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עובדי כוכבים / כל שאינו נאכל על שולחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בישולי עובדי כוכבים.
* דגים קטנים מלוחים אין בהן משום בישולי עובדי כוכבים.
* אם אף לולי מעשה העובד כוכבים היה האוכל מתבשל מכח מעשה הישראל - האוכל מותר ולא נאסר משום בישולי עכו"ם.

דף לח עמוד ב
* בין שהניח עובד כוכבים והפך ישראל בין שהניח ישראל והפך עובד כוכבים מותר ואינו אסור עד שתהא תחלתו וגמרו ביד עובד כוכבים.
* דג מליח או ביצה צלויה - נחלקו האמוראים אם אסורים (כשהגוי מלח או צלה) או מותרים.
* נחלקו האמוראים אם שמן מבושל של עובדי כוכבים אסור או מותר.
* מאכל כבוש בחומץ שידוע שנתן בו הגוי יין - נחלקו האמוראים אם אסור אפילו בהנאה או מותר.

דף לט עמוד א
* דג שאין לו עכשיו סנפיר וקשקשת אך עתיד להיות לו לאחר זמן, או דג שיש לו עכשיו סנפיר וקשקשת אך עתיד להשיר אותם מעליו בשעה שעולה מן הים - מותרים באכילה.
* 'חמור ים' מותר באכילה, ו'שור ים' אסור באכילה.
* אשת חבר - הרי היא כחבר, עבדו של חבר - הרי הוא כחבר, חבר שמת - אשתו ובניו ובני ביתו הרי הן בחזקתן עד שיחשדו.
* אשת חבר שנשאת לעם הארץ וכן בתו של חבר שנשאת לעם הארץ וכן עבדו של חבר שנמכר לעם הארץ - נחלקו התנאים אם צריכין לקבל דברי חברות לכתחלה או לא.

דף לט עמוד ב
* חלב בשר יין תכלת - אסורין בחותם אחד, חילתית מורייס פת גבינה - מותרין בחותם אחד.
* המשנה מפרטת מאכלי גוים המותרים בהנאה.
* יושב ישראל בצד עדרו של עובד כוכבים ועובד כוכבים חולב לו ומביא לו ואינו חושש שמא עירב בו הגוי חלב טמא (וזה בתנאי שמדובר במקרה בו כאשר הישראל עומד הרי הוא רואה את הגוי).

דף מ עמוד א
* רב פפא פסק להלכה שהטרית אינה מותרת עד שיהא ראש ושדרה ניכר כדברי רב הונא (החולק על רב נחמן שמתיר בסימן אחד מבין השנים).
* קירבי דגים ועוברן - אין נקחין אלא מן המומחה (היודע להבחין אם הם של דגים טהורים).

דף מ עמוד ב
* גוי המוכר חגבין / קפרסין / קפלוטות מתוך הסל שלפניו - אסורים באכילה, מפני שהוא מזלף יין עליהן. והוא הדין אם מוכר יין תפוחים מהסל שלפניו, מפני שמערבין בו יין.
* פרק שלישי, המתחיל בסוף עמוד זה, עוסק בפרטי הדינים של צלמים וצורות ועבודות זרות שונות, ובדיני בנייני עבודה זרה, טומאת עבודה זרה, תערובת עבודה זרה, ועוד.
* במשנה מובאות 3 דעות אלו צלמים אסורים בהנאה.

דף מא עמוד א
* למסקנה, לדעת רבה: המחלוקת שבמשנה בתחילת הפרק (אם כל הצלמים אסורים או רק חלקם כמפורט במשנה) היא בצלמים שבכרכים, אבל בצלמים שבכפרים דברי הכל כל הצלמים אסורים.
* במשנה נאמר שהמוצא שברי צלמים (שספק אם עבדו להם כשהיו שלמים) הרי אלו מותרין, ושמואל חידש שהוא הדין במוצא שברי עבודת כוכבים.

דף מא עמוד ב
* עבודת כוכבים שנשתברה מאיליה - לדעת רבי יוחנן: אסורה, לדעת ריש לקיש: מותרת (כי מן הסתם ביטל אותה).
* רבי יוחנן הקשה 2 קושיות בעמוד זה על ריש לקיש, וריש לקיש תירץ.
* אין ספק מוציא מידי ודאי - הגמרא מקשה על כך מ-2 מקורות ומתרצת.
* מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר.

דף מב עמוד א
* הגמרא מביאה שני תירוצים על הקושיה מהברייתא שממנה עולה שספק כן מוציא מידי ודאי.
* רבי יוחנן הקשה 7 קושיות בעמוד זה על ריש לקיש (הסובר שעבודת כוכבים שנשתברה מאיליה מותרת), והגמרא תירצה.

דף מב עמוד ב
* ריש לקיש הקשה קושיה אחת על רבי יוחנן (הסובר שעבודת כוכבים שנשתברה מאיליה אסורה), והגמרא תירצה.
* עובדי אלילים עובדים לכל דבר שמוצאים, אך לצייר צורה על כלי כדי לעובדה - רק 3 הצורות המוזכרות במשנה (צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון) הן חשובות ומציירים אותן ועובדים אותן (ולכן המוצא כלים ועליהם צורות אלו יוליכם לים המלח).
* רב ששת הביא ברייתא (בעלת 3 חלקים) שיש בה סתירה פנימית, ובעמוד הבא אביי ורבא מיישבים את הסתירה.

דף מג עמוד א
* ריב"ל למד מר' אלעזר הקפר 3 דברים: (1) עובד כוכבים יכול לבטל עבודת כוכבים שלו ושל חבירו, (2) יודע בטיב של עבודת כוכבים ומשמשיה מבטל עבודת כוכבים, ושאינו יודע בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה אינו מבטל, (3) עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים בעל כרחו.
* המוצא עבודה זרה במקום שהרבים מצויים - למרות שבעליה התייאש ממנה ולא צריך להשיב לו זאת, הרי שהוא לא ביטל אותה מלהיות עבודה זרה, ולכן אסורה.
* התנאים נחלקו אם מנורת הזהב שעשויה מעץ כשרה או שלא (ורק ממתכת כשרה).

דף מג עמוד ב
* בסוגיה מבואר באריכות אלו דמויות של שמשים שמשמשים לפני הקב"ה מותר/אסור לעשות.
* טבעת שחותמה בולט אסור להניחה ומותר לחתום בה, חותמה שוקע מותר להניחה ואסור לחתום בה.
* "לא תלמד לעשות כתועבת הגוים ההם" - אבל אתה למד להבין ולהורות.

דף מד עמוד א
* הגמרא מביאה ברייתא שבה רבי יוסי מביא 4 ראיות לשיטתו (שהמוצא כלים שיש עליהם צורת חמה ולבנה ודרקון שוחק וזורה לרוח או מטיל לים), וחכמים (שסוברים שמחוייב להטילם דוקא לים) דוחים את ראיותיו.
* "ויתנו עליו את הנזר ואת העדות" - עדות הוא לבית דוד: כל הראוי למלכות הולמתו, וכל שאינו ראוי למלכות אין הולמתו.

דף מד עמוד ב
* בכל מקום מותר להרהר, חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא.
* במשנה מובא שפרוקלוס בן פלוספוס שאל את ר"ג מפני מה הוא רוחץ במרחץ של אפרודיטי והרי כתוב "לא ידבק בידך מאומה מן החרם", ובגמרא מובא שרבי אושעיא אמר ש"תשובה גנובה השיבו ר''ג לאותו הגמון" ורבי חמא בר יוסף אמר ש"אינה גנובה", והגמרא מביאה 4 אופנים שונים לבאר את מחלוקתם של רבי אושעיא ורבי חמא בר יוסף.

דף מה עמוד א
* הנכרים העובדים את ההרים ואת הגבעות - הן מותרין ומה שעליהן אסורין.
* כאשר הנכרי עובד את ההר - לדעת ריש לקיש: תנא קמא ור' יוסי הגלילי נחלקו מה דין צפוי הר (לדעת ת"ק צפוי הר אינו כהר, ולכן נאסר), אך לדעת רב ששת: כולם סוברים שצפוי הר אינו כהר.

דף מה עמוד ב
* לדעת רב ששת: תנא קמא ור' יוסי הגלילי נחלקו מה דין אילן שנטעו ולבסוף עבדו (לדעת ת"ק מותר ולדעת ר' יוסי הגלילי אסור).
* גם רבי יוסי בר' יהודה סובר שאילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור.
* גידועי עבודת כוכבים קודמין לכיבוש ארץ ישראל, כיבוש ארץ ישראל קודם לביעור עבודת כוכבים.

דף מו עמוד א
* העכו''ם העובדים את ההרים ואת הגבעות - הן מותרין ועובדיהן בסייף, ואת הזרעים ואת הירקות - הן אסורין (לדעת רבי יוסי בר יהודה הסובר שאילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור) ועובדיהן בסייף.
* אבני הר שנדלדלו ועבד אותם הגוי - נחלקו האמוראים אם נאסרו בהנאה או לא.
* ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ובא עובד כוכבים והשתחוה לה - אסורה.

דף מו עמוד ב
* לדעת רבא: "יש נעבד במחובר אצל גבוה" (=דבר המחובר לקרקע שעבדו אותו עבודה זרה - אסור להקריב ממנו לגבוה, למרות שהוא מותר להדיוט).
* "קולא וחומרא - לחומרא פרכינן" (כשאפשר לדרוש מקל וחומר לקולא או לחומרא - לומדים להחמיר ולא להקל).
* רמי בר חמא מסתפק אם "יש שינוי בנעבד" או לא (=מחובר שנעבד ונאסר לגבוה, ואח"כ נשתנה מכמות שהיה בשעה שנעבד - האם הותר איסורו או לא).

דף מז עמוד א
* המשתחוה לדקל (באופן שאינו נאסר להדיוט) - ריש לקיש (לפי הלישנא הראשונה) הסתפק אם הלולב כשר לסוכות.
* אשירה של גוי שביטלה הגוי - ריש לקיש (לפי רב דימי) הסתפק אם מותר לקחת ממנה לולב בסוכות או לא (והספק הוא אם יש דחוי אצל מצות או לא).
* בהמה שנעבדה לעבודה זרה - רב פפא הסתפק האם מותר לעשות מהקרנים ומהשוקיים ומהמעיים שלה כלי נגינה עבור ניגון בשעת הקרבת קרבנות ציבור (לדעה הסוברת שעיקר שירה של הלויים היא בפה).

דף מז עמוד ב
* במשנה (בעמוד א) מבואר שמי שהיה ביתו סמוך לעבודת כוכבים ונפל אסור לבנותו אלא כונס בתוך שלו 4 אמות ובונה - והגמרא מבארת את האופן בו ינהג ב-4 אמות אלו כדי שהעבודה זרה לא תרוויח מכך שמרחיב את שטחה.
* איזהו צנוע? מי שנפנה בלילה בצניעות כדרך שנפנה ביום.
* המשתחוה לבית אסור בהנאה כדין עבודה זרה, וכן אם בנאו לשם עבודה זרה אע"פ שלא השתחוה לו הבית נאסר.