דף כח עמוד א
* כל מכה שצריכה אומד (אם ימות ממנה או לא) - מחללין עליה את השבת.
* הגמרא מסתפקת אם מכה שבחניכים או בשינים נחשבת ל"מכה של חלל" שאסור להתרפאות ממנה על ידי גוים ומותר לחלל עליה את השבת מחמת הסכנה שבה.
* הגמרא מפרטת מחלות שונות ומפרטת את הרפואות המתאימות להן.

דף כח עמוד ב
* לאורך כל העמוד, הגמרא מפרטת תרופות למחלות שונות (חולי בפי הטבעת, כאבי אוזניים ועיניים).
* המהרש"ל כתב: "יש חרם הקדמונים שאין לסמוך על רפואות התלמוד, כדי שלא להוציא לעז על חכמים הקדמונים, ולא ידעו שיש שינוי במקומות, וכ"ש בזמנים, שהדורות פוחתים והולכים, ואם הראשונים כענקים, אנו כיתושין".
* בכל סכנת עיורון יש גם חשש של סכנת נפשות (כי מאור העין תלוי בהבנת הלב), ולכן מותר לחלל על כך שבת.

דף כט עמוד א
* הגמרא ממשיכה לעסוק בענייני רפואה.
* הברייתא מפרטת 6 דברים שמרפאין את החולה מחליו ורפואתן רפואה, ו-10 דברים שמחזירין את החולה לחליו וחליו קשה.
* ישראל המסתפר מגוי ברשות היחיד - רואה במראה (ואז הגוי חושב שהוא אדם חשוב ומתיירא מלפגוע בו), וגוי המסתפר מישראל - כיון שהגיע לבלוריתו (שלשה אצבעות לכל רוח ורוח) שומט את ידו.

דף כט עמוד ב
* המשנה מונה 12 דברים של גויים שאסורים באכילה ובהנאה (משום יין נסך או משום תקרובת עבודה זרה).
* הגמרא מביאה את המקור לכך שיין נסך אסור בהנאה.
* חומץ או יין מבושל של ישראל ורוצה להפקידו ביד עובד כוכבים - לא צריך חותם בתוך חותם (כי העובד כוכבים לא מנסך זאת לעבודה זרה, וגם לא טורח לזייף זאת).

דף ל עמוד א
* רוב הדף עוסק בדין 'גילוי'.
* למסקנת הסוגיה, רבא פסק להלכה, שיין מזוג יש בו משום איסור גילוי ויש בו משום איסור יין נסך, ויין מבושל אין בו משום איסור גילוי ואין בו משום איסור יין נסך.
* אף אם היה אדם ישן בצד המים המגולים הרי הם אסורים משום גילוי.
* רב לא שתה מים של גוי, כי סבר שהגוים לא נזהרים בגילוי.
* הגמרא מפרטת סוגי יין שאין לחשוש בהם משום גילוי.

דף ל עמוד ב
* יין תוסס (עד 3 ימים מרגע הסחיטה) - אין בו משום גילוי.
* שחלים וכותח הבבלי - אין בהם משום גילוי, אך בני גולה נהגו בהם איסור.
* פי תאנה - אין בו משום גילוי.
* שלשה מיני ארס הן: של בחור שוקע, של בינוני מפעפע, ושל זקן צף.
* שלשה כל זמן שמזקינין גבורה מתוספת בהן, אלו הן: דג נחש וחזיר.
* מים שנתגלו - הרי זה לא ישפכם ברשות הרבים, ולא ירביץ בהן את הבית, ולא יגבל בהן את הטיט, ולא ישקה מהן לא בהמתו ולא בהמת חבירו, ולא ירחץ בהן פניו ידיו ורגליו.
* יין נסך - אסור בהנאה, ומטמא טומאה חמורה (משא ואהל) בכזית.

דף לא עמוד א
* 'סתם יינם' של גוים - אסור בהנאה ומטמא טומאת משקין ברביעית.
* המפקיד יינו אצל עובד כוכבים וייחד לו קרן זוית ומסר לו מפתח או עשה חותם - נחלקו התנאים אם מותר בשתיה (ולדעת כולם מותר בהנאה).
* לדעת רבי אליעזר: יין מותר בחותם אחד, וחכמים אוסרים, ונחלקו האמוראים אם חכמים מתירים בחותם בתוך חותם או שגם בזה אוסרים.

דף לא עמוד ב
* נחלקו האמוראים מפני מה אסרו שכר של גוים - או משום חשש 'חתנות', או משום 'גילוי'.
* רב חלק וסבר שמותר לשתות שכר של גוי.
* שמואל אמר, שלכל השרצים יש ארס (ולכן אסור לשתות משקה ששתה ממנו אחד השרצים), אך ארס של נחש ממית ושל שרצים אינו ממית.

דף לב עמוד א
* במשנה (כט ע"ב) נאמר ש"חרס הדרייני" של גוי אסור בהנאה, והגמרא מבארת מהו אותו חרס.
* האמוראים נחלקו אם מותר להשתמש ב"חרס הדרייני" לצרכים אחרים (לסמוך בו את כרעי המטה).
* בברייתא מובאת עדות שרבן גמליאל שתה מיין של ישראל שהיה כנוס בכלי עור של גוי (שהיה בו פעם יין של גוי), ובניגוד לדעת ת"ק שאסר בגלל היין האסור של הגוי שנפלט מדפנות הכלי ונתן טעם ביין של הישראל.

דף לב עמוד ב
* "גמרא גמור זמורתא תהא?!" - וכי לימוד הגמרא הוא כמין זמר שאדם מזמר בינו לבין עצמו כפי שמזדמן בפיו אף ללא צורך והבנה?!
* המשנה (כט ע"ב) הסוברת שבשר הנכנס לבית עבודת כוכבים על מנת להקריבו מותר בהנאה אם נטלו הישראל קודם שהקריבו הגוי - היא לא כדעת רבי אלעזר הסובר ש"סתם מחשבת גוי (השוחט בהמה) - לעבודת כוכבים", ולדעתו הבשר אסור גם קודם שהקריבו בפועל לעבודת כוכבים.
* המשנה (כט ע"ב) הסוברת שתקרובת עבודה זרה אסורה בהנאה - היא כדעת רבי יהודה בן בתירא.
* עובד כוכבים ההולך ל"תרפות" (עיר שיש בה עבודה זרה כדי לעובדה) - בדרך הליכתו אסור לשאת ולתת עמו ובדרכו חזרה מותר, וישראל ההולך לשם - הדין הפוך (אא"כ הוא ישראל מומר - ואז אסור בכל מקרה).

דף לג עמוד א
* בברייתא מובא שאם עובד כוכבים התיך את הזפת לתוך הנודות ונתן לתוכן יין וישראל עומד על גביו אינו חושש - והגמרא מביאה 2 דעות שונות של אמוראים כיצד לפרש דין זה.
* מילוי ועירוי מים מעת לעת 3 ימים מועיל להכשיר נודות וקנקנים שנתן בהן גוי יין.

דף לג עמוד ב
* קנקנים של עובדי כוכבים שהחזירן לכבשן האש ונתלבנו באש - מהרגע שהזפת נעשית רפויה על ידי האש הוכשרו הקנקנים.
* שכר שהוכנס לכלי של עובד כוכבים - נחלקו האמוראים אם הוא מותר (כי הוא מבטל את טעם היין) או אסור (מחשש שיטעו בין שכר ליין).
* אם העובד כוכבים לא הכניס את היין בקנקנים כדי שישהה שם זמן רב (דבר שאין מכניסו לקיום הוא) - משכשך את הקנקנים במים והם מותרים.

דף לד עמוד א
* כלי חרס שבלע איסור, אין לו תקנה (אלא בשבירה) = "התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופנו לעולם".
* "כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון".
* הגמרא פוסקת להלכה ש"מתענין לשעות" (רש"י: כגון שקיבל עליו תענית משש שעות ולמעלה ומיהו לא טעם כלום מתחלה כל היום אבל לא לשם תענית נתכוין בראשונה).
* קנקנים של חרס של עובדי כוכבים - לאחר 12 חודש מותרים ואינם צריכים הכשר אחר, מפני שהיין שנבלע בתוכם התייבש.

דף לד עמוד ב
* במשנה (כט ע"ב) נאמר שמורייס (שמן של דגים) של עובד כוכבים אסור באכילה (ולדעת רבי מאיר אסור אף בהנאה), והגמרא בעמוד זה מביאה ברייתא האומרת שמורייס של אומן מותר (כי הוא לא מערב יין כי היין מקלקל את טעמו).
* הטעם שאסרו גבינת בית אונייקי של עובדי כוכבים הוא מפני שרוב עגלים של אותה עיר נשחטין לעבודת כוכבים, ונמצא שמעמיד את הגבינה בדבר האסור בהנאה.
* המקדש בפרש שור הנסקל - מקודשת, בפרש עגלי עבודת כוכבים - אינה מקודשת. (הגמרא מביאה לכך הוכחה מסברא ומפסוק, ורבא מביא שכך גם נלמד מהמשנה).

דף לה עמוד א
* "כי טובים דודיך מיין" - אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, עריבים עלי דברי דודיך (דברי סופרים) יותר מיינה של תורה.
* רבי יהושע לא השיב לרבי ישמעאל מדוע אסרו גבינות עובדי כוכבים בהנאה, בגלל שזו היתה גזירה חדשה ואין מפרשין טעמה מחשש שמישהו לא יקבל זאת ויבוא לזלזל בה.
* הגמרא (בסוף עמוד זה ובתחילת העמוד הבא) מביאה דעות שונות של אמוראים לטעם מדוע אסרו גבינות עובדי כוכבים בהנאה.

דף לה עמוד ב
* "לריח שמניך טובים" וכו' - כשתלמיד חכם מלמד תורה לתלמידים, יוצא לו שם טוב, ולא עוד אלא דברים שמכוסין ממנו מתגלין לו, ולא עוד אלא שמלאך המות אוהבו, ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות.
* המשנה מפרטת דברים של גוים שאסורים רק באכילה אך לא בהנאה.
* חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו אסור באכילה מחשש שמא עירב הגוי חלב טמא בתוך החלב הטהור.
* רבי יוחנן סובר שאיסור פת של גוים לא הותר בבית דין.
* יש דעה הסוברת שפת מפלטר (=מוכר לחמים) עובד כוכבים מותרת, ולדעת רבי חלבו ההיתר הוא רק אם אין באותו מקום פלטר ישראל, ולדעת רבי יוחנן ההיתר הוא רק בשדה אך לא בעיר.

דף לו עמוד א
* שמן של גוי אסור באכילה - לדעת רב (בסוף העמוד הקודם): דניאל גזר על כך בעיר, ותלמידי הלל ושמאי גזרו עליו גם בשדה, ולדעת שמואל: טעם האיסור הוא בגלל פליטת המאכלים האסורים באכילה הבלועים בכלי הגויים.
* לדעת רבי שמלאי: ר' יהודה הנשיא ובית דינו נמנו על השמן של גויים והתירוהו.
* אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין.
* בכל יכול לבטל בית דין דברי בית דין חבירו (אם גדול הימנו) חוץ מ-18 גזירות שגזרו תלמידי שמאי והלל, שאפילו יבא אליהו ובית דינו אין שומעים לו הואיל ופשט איסורו ברוב ישראל.
* אין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה.

דף לו עמוד ב
* גזרו על פיתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום עבודת אלילים. (והגמרא מפרטת באריכות על איזה איסור "בנותיהן" מדובר בגזירה זו).
* הלכה למשה מסיני שאסור לישראל לבוא על העובדת כוכבים הלכה (והבועל ארמית קנאין פוגעין בו).
* ייחוד עם אשת איש אסור מהתורה, ודוד גזר אפי' על ייחוד עם פנויה, ותלמידי בית שמאי ובית הלל גזור אפי' על ייחוד עם עובדת כוכבים.
* גזרו על תינוק עובד כוכבים (לדעת רבי: אפילו הוא בן יומו, ולדעת רבי חייא: מגיל 9 שנים ויום אחד) שיטמא בזיבה, כדי שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו ויבוא לידי משכב זכור.

דף לז עמוד א
* ר' יהודה נשיאה ביטל את איסור שמן של גוים, אך לא התיר גם את פת גוים מחשש שיקראו לו "בי דינא שריא" (=בית דין המתיר).
* היתר נוסף של רבי יהודה נשיאה היה במקרה בו אמר אדם לאשתו "זה גיטך אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חודש" ומת בתוך שנים עשר חודש - ופסק רבי יהודה נשיאה שהגט חל.
* לדעת רבי יוסי: "זמנו של שטר מוכיח עליו" (=הזמן שבשטר מוכיח, שכוונת כותב השטר, שבדעתו שיחול התנאי הכתוב בשטר מזמן כתיבתו).

דף לז עמוד ב
* רב ושמואל נחלקו אם טומאת משקין היא מדרבנן או מדאורייתא (ולכן נחלקו בנוגע לעדותו של רבי יוסי בן יועזר, האם דם הקרבנות, והמים שמדיחים בהם את הקרבנות - טהורים ממש או טהורים מלטמא אחרים אך הם עצמם נטמאים אם נגע בהם דבר טמא).
* "ועל דיקרב למיתא מסאב" - האמוראים נחלקו מהו היתר זה של רבי יוסי בן יועזר המוזכר במשנה בעדויות.
* הגמרא מבררת מהו המקור לכך שבישולי גוים אסורים, והמסקנה (בתחילת העמוד הבא) היא שהדבר נאסר רק מדרבנן (כדי שלא יהא ישראל רגיל אצל הגוי במאכל ובמשתה, ויאכילנו דבר טמא - רש"י).

דף לח עמוד א
* כל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עובדי כוכבים / כל שאינו נאכל על שולחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בישולי עובדי כוכבים.
* דגים קטנים מלוחים אין בהן משום בישולי עובדי כוכבים.
* אם אף לולי מעשה העובד כוכבים היה האוכל מתבשל מכח מעשה הישראל - האוכל מותר ולא נאסר משום בישולי עכו"ם.

דף לח עמוד ב
* בין שהניח עובד כוכבים והפך ישראל בין שהניח ישראל והפך עובד כוכבים מותר ואינו אסור עד שתהא תחלתו וגמרו ביד עובד כוכבים.
* דג מליח או ביצה צלויה - נחלקו האמוראים אם אסורים (כשהגוי מלח או צלה) או מותרים.
* נחלקו האמוראים אם שמן מבושל של עובדי כוכבים אסור או מותר.
* מאכל כבוש בחומץ שידוע שנתן בו הגוי יין - נחלקו האמוראים אם אסור אפילו בהנאה או מותר.

דף לט עמוד א
* דג שאין לו עכשיו סנפיר וקשקשת אך עתיד להיות לו לאחר זמן, או דג שיש לו עכשיו סנפיר וקשקשת אך עתיד להשיר אותם מעליו בשעה שעולה מן הים - מותרים באכילה.
* 'חמור ים' מותר באכילה, ו'שור ים' אסור באכילה.
* אשת חבר - הרי היא כחבר, עבדו של חבר - הרי הוא כחבר, חבר שמת - אשתו ובניו ובני ביתו הרי הן בחזקתן עד שיחשדו.
* אשת חבר שנשאת לעם הארץ וכן בתו של חבר שנשאת לעם הארץ וכן עבדו של חבר שנמכר לעם הארץ - נחלקו התנאים אם צריכין לקבל דברי חברות לכתחלה או לא.

דף לט עמוד ב
* חלב בשר יין תכלת - אסורין בחותם אחד, חילתית מורייס פת גבינה - מותרין בחותם אחד.
* המשנה מפרטת מאכלי גוים המותרים בהנאה.
* יושב ישראל בצד עדרו של עובד כוכבים ועובד כוכבים חולב לו ומביא לו ואינו חושש שמא עירב בו הגוי חלב טמא (וזה בתנאי שמדובר במקרה בו כאשר הישראל עומד הרי הוא רואה את הגוי).