דף מד עמוד א
* הגמרא דוחה את האפשרות שדינו של שמואל (הסובר שהמלוה מקבל על עצמו שאם יאבד המשכון יפסיד כל החוב) שנוי במחלוקת תנאים, ומסיקה שהתנאים לא סוברים כמותו.
* אמר רבי יצחק: מנין לבעל חוב שקונה משכון? שנאמר: "ולך תהיה צדקה" - אם אינו קונה משכון, צדקה מנין לו? מכאן לבעל חוב שקונה משכון.
* שומר אבדה - נחלקו רבה ורב יוסף אם דינו כשומר חנם או כשומר שכר.

דף מד עמוד ב
* הגמרא מציעה כאפשרות שדינו של שמואל שנוי במחלוקת תנאים, אך דוחה הצעה זו.
* פרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסק ב"שבועת המשנה" (שבועות שתקנו חכמי המשנה).
* כל הנשבעין שבתורה - נשבעין ולא משלמין.

דף מה עמוד א
* הגמרא לומדת את המקור לכך שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין מהפסוק "ולקח בעליו ולא ישלם".
* שכיר שטוען שבעל הבית לא שילם לו את שכרו - למסקנת הגמרא, הסיבה שחכמים תיקנו שישבע שבעל הבית לא שילם לו ויטול את שכרו, הוא בגלל שבעל הבית טרוד בפועליו ויתכן שסובר בטעות שכן שילם.

דף מה עמוד ב
* אומן אומר "שתים קצצת לי" והלה אומר "לא קצצתי לך אלא אחת" - המוציא מחבירו עליו הראיה.
* עבר זמנו וטוען השכיר שלא נתן לו בעל הבית את שכרו - הרי זה אינו נשבע ונוטל, חזקה אין בעל הבית עובר בבל תלין.
* לדעת שמואל רבי יוחנן ורב: אם שכר בעל הבית את השכיר שלא בעדים - מתוך שיכול לומר לו לא שכרתיך מעולם, יכול לומר לו שכרתיך ונתתי לך שכרך, ולכן במקרה זה השכיר לא "נשבע ונוטל" (ורב ששת ניסה להוכיח מברייתא שלא כדבריהם ורב נחמן בר יצחק דחה דבריו).

דף מו עמוד א
* שכיר ובעל הבית החולקים לגבי גובה דמי השכירות (המגיע לשכיר) שסיכמו ביניהם - לדעת שמואל: ישבע בעל הבית, ויפסיד השכיר.
* למסקנת הגמרא, דברי שמואל הם כדעת חכמים ולא כדעת רבי יהודה החולק עליהם.
* אם העידו עדים על אדם שנכנס לבית חבירו ונטל כלים מביתו, ובעל הבית טוען שנטל גם כלים קטנים שהסתירם בבגדו - למסקנת הגמרא, על כך אמרה המשנה שבעל הבית נשבע ונוטל. (ע"פ תוס')

דף מו עמוד ב
* ראו אדם שנכנס לבית חבירו והטמין כלים תחת בגדיו ויצא וטוען שקנה את הכלים ובעל הבית טוען שלא מכר לו אלא רק השאיל לו אותם - הנוטל אינו נאמן וחייב להשיב לבעל הבית [והגמרא מפרטת באריכות באיזה אופן בדיוק נאמרה הלכה זו].
* אם אדם נחבל במקום שלא יכול לחבל בעצמו (כגון: בגבו) - נוטל דמי הנזק (מזה שנכנס תחת ידו שלם) גם בלא שבועה.

דף מז עמוד א
* אם שני בעלי הדין חשודים על השבועה - למסקנת הגמרא, האמוראים סוברים שרבי יוסי הוא זה שאומר יחלוקו (ולא כאמור במשנה), והלכה כמותו.
* האמוראים נחלקו מה כוונת הדעה הסוברת שבמקרה הנ"ל "חזרה שבועה למקומה" - לדעת רב ושמואל: חזרה שבועה לסיני, ואין בית דין יכולים להטיל שבועה או חיוב ממון על אחד הצדדים, ולדעת רבי אבא: חזרה השבועה להיות מוטלת על המחוייב בה (על הנתבע) ומתוך שאינו יכול להישבע, משלם.

דף מז עמוד ב
* הגמרא מביאה 3 דרשות של שמעון בן טרפון (בנוסף לדרשה הראשונה שלו הקשורה לסוגייתנו).
* "עבד מלך כמלך" - אף לעבדו של מלך יש חשיבות כעין חשיבותו של המלך (ולכן נהר פרת המשמש את ארץ ישראל נקרא "הנהר הגדול").
* 2 כתות עדים המכחישות זו את זו - לדעת רב הונא: כל אחת מהן כשרה לבוא ולהעיד בעדות אחרת, וכן השניה, ולדעת רב חסדא: הן פסולות גם לעדויות אחרות. (והגמרא מבארת באיזה אופן שייכת מחלוקתם).

דף מח עמוד א
* לדעת רב ושמואל: יתומי המלוה גובים מיתומי הלוה בשבועה - רק אם מת המלוה לפני הלוה; אך אם הלוה מת לפני המלוה -כבר התחייב המלוה שבועה לבני הלוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו.
* רבי אלעזר חולק על שמואל (ולדעתו יורשי המלוה ישבעו שבועת יורשין, כגון שבועה שלא פקדנו אבא, ונוטלין).
* הגמרא מקשה על שמואל מ-3 משניות וברייתא, ומתרצת.

דף מח עמוד ב
* רב נחמן אמר שאין להוסיף על דברי רב ושמואל, ולכן שבועות אחרות אדם כן מוריש לבניו.
* רב חמא אמר, שכיון שלא נפסקה הלכה כרב ושמואל או כרבי אלעזר, מי שעושה כאחת מהדעות מה שעשה עשוי.
* במשנה (מה ע"א) מובאת רשימה של "אלו שנשבעין שלא בטענה", ומבארת הגמרא שהכוונה היא שהתובע לא טען טענת ודאי אלא רק טענת שמא, והטעם שהם נשבעים הוא בגלל שהם מורים לעצמם היתר ליטול מממונו של בעל הבית כיון שהם טורחים בנכסיו.
* למסקנת הגמרא - "מגלגלין שבועה" אף בשבועה דרבנן.

דף מט עמוד א
* על כל מחוייבי השבועה מגלגלים שבועות נוספות (ונחלקו האמוראים אם הדיינים עצמם יוזמים זאת או רק אם בעל הדין דורש), חוץ משכיר הנשבע שבעל הבית עדייין לא נתן לו את שכרו.
* פרק שמיני, המתחיל בעמוד זה ומסתיים בעמוד הבא, עוסק בשבועת השומרים.
* המשנה מפרטת את דיני חיובי הממון של ארבעת השומרים, למרות שנשנו במשנה בבבא מציעא, כדי ללמדנו את האופנים שהם חייבים קרבן שבועה.

דף מט עמוד ב
* רבי מאיר ורבי יהודה נחלקו אם דינו של שוכר כדין שומר חינם או כדין שומר שכר.
* כל אלו שנאמר במשנה שפטורים מקרבן שבועה - לדעת רב: פטורים משבועת השומרים אך חייבים משום שבועת ביטוי, ולדעת שמואל: פטורים אף משום שבועת ביטוי.
* לדעת רבי אמי: כל שבועה שהדיינים משביעים אותה, והוא נשבע לשקר, אין בה חיוב קרבן חטאת הבא משום שבועת ביטוי.

הדרן עלך מסכת שבועות