דף ד עמוד א
* כל מקום שנאמר 'השמר' 'פן' ו'אל' - אינו אלא לא תעשה.
* לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד - אין לוקין עליו, ורבי ישמעאל חולק.
* הגמרא דוחה את הביאור (שהובא בעמוד הקודם) שהמשנה מדברת במזיד ולענין מלקות.
* רב יוסף מעמיד את המשנה באופן שעבר בשוגג ולענין קרבן, והמשנה היא כדעת רבי (הסובר ב'ידיעות הטומאה' כרבי ישמעאל וב'שבועות' כרבי עקיבא).

דף ד עמוד ב
* רבי סובר כרבי ישמעאל שחייבים קרבן בין על העלם טומאה ובין על העלם מקדש או קודש.
* לגבי פדיון הבן נחלקו רבי וחכמים אם דורשים ריבוי מיעוט וריבוי או כלל ופרט וכלל (ולכן לדעת רבי בכל פודין בכור אדם חוץ מן השטרות, ולדעת חכמים בכל פודין בכור אדם חוץ מעבדים ושטרות וקרקעות).
* רבי דורש כלל ופרט וכלל ורבי יוסי בר' יהודה דורש ריבוי מיעוט וריבוי (ולכן לדעת רבי הרציעה היא רק בכלי מתכות ולדעת רבי יוסי בר' יהודה גם בכלי עץ).

דף ה עמוד א
* אמרי במערבא: כל מקום שאתה מוצא שתי כללות הסמוכות זה לזה - הטל פרט ביניהן ודונם בכלל ופרט.
* למסקנת הגמרא: רבי סתם את המשנה בנוגע לדין שבועות כדעת רבי עקיבא (המחייב קרבן גם בשבועה על העבר) למרות שלא סובר כמותו בדין זה (אלא סובר שחייבים קרבן רק בשבועה על העתיד).
* לדעת רבי: ידיעת בית רבו (הינו עצם הידיעה שכאשר אדם נוגע בשרץ הוא טמא) נחשבת ידיעה, ורבי ממעט מ'ונעלם' שאם אין לו אפילו ידיעת בית רבו אינו חייב קרבן.
* הגמרא מבררת מדוע במסכת שבת נאמר "יציאות שבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ" ואצלנו נאמר רק "יציאות שבת שתים שהן ארבע".

דף ה עמוד ב
* רבינא מדייק מהמשנה במסכת שבת כדעת רב אשי שהתנא קורא להכנסה 'יציאה'.
* לדעת רבא: "יציאות השבת" - אין הכוונה להוצאה והכנסה אלא לרשויות.
* סדר הלובן של מראות נגעים: 'בהרת' שהוא כשלג, 'שאת' שהוא כצמר לבן, סיד ההיכל, קרום ביצה, ולדעת רבי עקיבא כל מראה מצטרף רק למראה הסמוך לו.
* המשנה בנגעים (הסוברת שסיד ההיכל הוא תולדה של בהרת) היא לא כרבי עקיבא (הסובר שלבהרת אין תולדה).

דף ו עמוד א
* הגמרא מבררת לאורך רוב העמוד היכן מבואר בדברי רבי עקיבא שכל מראה יכול להצטרף רק עם מראה הסמוך לו במעלת הלובן ("זו למעלה מזו").
* רבי עקיבא אמר לרבי יהושע, שהטעם שהמשנה פירטה את ארבעת המראות, הוא כדי לומר לך שכל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים.

דף ו עמוד ב
* הגמרא מבררת מהו המקור לכך שיש "טפילה" גם לבהרת (ולא רק לשאת), ומביאה 2 דעות לכך.
* הגמרא מביאה 4 משלים לבאר את סדר צירוף המראות לשיטת חכמים.
* הגמרא מביאה ברייתא המבארת מנין שאין הפסוק העוסק בקרבן עולה ויורד מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו.

דף ז עמוד א
* הגמרא מבררת באריכות מנין לנו שהפסוק העוסק בקרבן עולה ויורד מדבר אף על טמא שנכנס למקדש.
* לדעת רבי אבהו מי שאוכל בטומאה קדשים שאינם ראויים לאכילה חייב כרת (ורבי שמעון חולק).
* לדעת רבי שמעון מי שאוכל בטומאה חטאות הפנימיות חייב כרת.

דף ז עמוד ב
* הגמרא מביאה ברייתא ארוכה המבארת מנין ששעיר הנעשה בפנים תולה על טומאת מקדש וקדשיו שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף.
* לדעת רבי יהודה הלימוד הוא באמצעות בנין אב (במה מצינו), ולדעת רבי שמעון "ממקומו הוא מוכרע" ואין צריך ללמוד בבנין אב ממקום אחר שהשעיר מכפר על טומאת מקדש וקדשיו.

דף ח עמוד א
* לאורך כל העמוד הגמרא מבארת את הברייתא שהובאה בעמוד הקודם (המבארת מנין ששעיר הנעשה בפנים תולה על טומאת מקדש וקדשיו שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף).
* הגמרא מקשה שאולי העון שהשעיר הפנימי מכפר עליו הוא עבודה זרה או יולדת או מצורע או נזיר טמא (ולא טומאת מקדש וקדשיו), ומתרצת.

דף ח עמוד ב
* הגמרא ממשיכה ברוב עמוד זה לבאר את הברייתא הנ"ל.
* השעיר הפנימי תולה על טומאת מקדש וקדשיו שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף - ומבאר רבא שהשעיר תולה להגן עליו מן היסורין.
* הגמרא מבארת מדוע למרות שהוקשו שני השעירים זה לזה הרי שכל אחד מכפר רק על הכפרה שלו ולא על של חבירו.

דף ט עמוד א
* רבי ישמעאל סובר כרבי מאיר שכל השעירים של המוספין (שעיר הנעשה בחוץ ביו"כ, שעירי הרגלים, שעירי ראשי חודשים) כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו (מכפרים על טומאה שאין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף, ועל טומאה שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף).
* מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה'? אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח (גליון: זהו סוד מסודות הקבלה ואין להבינו כמשמעו ח"ו כי כל כבודה בת מלך פנימה).

דף ט עמוד ב
* לדעת רבי יהודה שעירי הרגלים וראשי חודשים מכפרים על טומאה שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ואף אם סופו ליוודע.
* הגמרא מבררת את המקור לדעת רבי שמעון הסובר ששעירי ראשי חודשים מכפרים על הטהור שאכל את הטמא, וכן את המקור לכך שלדעתו שעירי הרגלים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו.

דף י עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור לשיטת רבי מאיר, הסובר שכל השעירים כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו.
* רבי מאיר מודה ששעיר הנעשה בפנים לא נכלל בכלל הנ"ל והוא לא מכפר על מה שהם מכפרים והם לא מכפרים על מה שהוא מכפר.
* הגמרא מבררת את המקור לשיטת רבי שמעון, הסובר שכל שעיר מכפר על דבר אחד אחר ולא יותר.

דף י עמוד ב
* הגמרא מבררת את המקור לשיטת רבי שמעון בן יהודה משמו של רבי שמעון (הסובר ששעיר ראש חודש מכפר על טהור שאכל את הטמא, ושעיר הרגלים מכפר גם על שאין ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ושעיר החיצון מכפר גם על שאין ידיעה בתחילה ויש בסוף).
* לדעת רבי יוחנן: תמידין שלא היו צריכים להקריבם עד סוף השנה שעברה - נפדים אף שהם תמימים, ויוצאים לחולין, ורב חסדא תמה על כך.

דף יא עמוד א
* למסקנת הגמרא: הקטורת במכתשת קדושה בקדושת הגוף, אך אינה נפסלת בלינה, משום שאינה משנה את צורתה במשך כל השנה (אך לאחר שנתנוה בכלי שרת גזרו חכמים שתיפסל בלינה).
* בעמוד הקודם הובאו דברי רבי יוחנן (שתמידין שלא היו צריכים להקריבם עד סוף השנה שעברה - נפדים אף שהם תמימים, ויוצאים לחולין), ובעמוד זה מבואר למסקנה שהטעם לכך הוא כי כך לב בית דין מתנה עליהן בשעת הקניה (שאם לא יצטרכו להם בשנה זו יהיו קדושים רק לדמיהם).

דף יא עמוד ב
* לב בית דין אינו מתנה על דברים שאינם מצויים, אך בנוגע לפרה אדומה לא נאמר כלל זה, וזה מכיון שדמיה יקרים (ולכן לב בית דין מתנה עליה שיוכל לפדותה אף בלא מום).
* רבי יוחנן סובר שלדעת רבי שמעון תמידין שלא הוצרכו לציבור לא נפדים תמימים, כי לדעתו לא אומרים לב בית דין מתנה עליהן, וחכמים חולקים.

דף יב עמוד א
* רבי יוחנן סובר שתמידין שלא היו צריכים להקריבם עד סוף השנה שעברה - לדעת רבי שמעון מקריבים אותם לקיץ המזבח (ובסוף העמוד הגמרא מביאה ברייתא המסייעת לרבי יוחנן).
* רב שמואל בר יצחק סובר שמודה רבי שמעון שחטאת ואשם שנותרו שאין מקריבים את הבהמה עצמה לקיץ המזבח אלא ירעו הבהמות עד שיפול בהם מום וימכרו ובדמים קונים עולה לקיץ המזבח (ואביי ורבא ורבינא מביאים לכך ראיות).

דף יב עמוד ב
* אין מביאים עולת העוף לקיץ המזבח.
*שמואל סובר כרבי יוחנן (שתמידין שלא היו צריכים להקריבם עד סוף השנה שעברה - לדעת רבי שמעון מקריבים אותם לקיץ המזבח).
* הגמרא מביאה את המקור לכך ששעיר פנימי של יום הכיפורים מכפר על חטא טומאת מקדש וקדשיו הנעשה במזיד.

דף יג עמוד א
* לדעת רבי: על כל עבירות שבתורה - בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר, חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפר ברית בבשר - שאם עשה תשובה יום הכפורים מכפר, ואם לאו אין יום הכפורים מכפר.
* רבי יהודה היה רבו של רבי.
* 'סתם ספרא' היא רבי יהודה - ולדעת אביי: רבי יהודה סובר שיום הכיפורים אינו מכפר בלא תשובה.
* לדעת רבא: רבי מודה בחיובי כרת שחלו עליו מחמת יום הכיפורים עצמו, שאינו מתכפר אלא אם עשה תשובה.

דף יג עמוד ב
* הפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו, ושעיר הפנימי מכפר על ישראל על טומאת מקדש וקדשיו.
* לדעת רבי יהודה: שעיר המשתלח מכפר על 'שאר עבירות' של ישראל ושל הכהנים, לדעת רבי שמעון: על 'שאר עבירות' של הכהנים מכפר וידויו של פר.

דף יד עמוד א
* הכהן הגדול צריך להביא את הפר (ביום כיפור) מממון שלו, ולא משל ציבור, ולא משל אחיו הכהנים, ואף לא בדיעבד.
* כך היא מדת הדין נוהגת: מוטב יבוא זכאי ויכפר על החייב ואל יבוא חייב ויכפר על החייב.
* פרק שני, המתחיל בעמוד זה, מבאר את פרטי הדינים של "ידיעות הטומאה".

דף יד עמוד ב
* רב פפא מבאר מדוע המשנה נקטה ארבע ידיעות הטומאה ולא שמונה (הגמרא מביאה 2 לישנות מה היה ביאורו של רב פפא).
* הגמרא מביאה ספק של רב פפא וספק של רבי ירמיה בנוגע לרמת ה"ידיעה בתחילה" הנצרכת (שבלעדיה אין חיוב קרבן).

דף טו עמוד א
* 2 התודות שאמרו חכמים במשנה (יד ע"א) שמקיפים איתן את המקום שמקדשים - ההקפה נעשית עם שני לחמי תודה ולא עם בשרן של הבהמות שהוקדשו לקרבן תודה.
* לדעת רמי בר חמא: קידוש העזרה נעשה על ידי שמקיפים אותה עם חלות של שיירי מנחה.

דף טו עמוד ב
* אין בנין בית המקדש דוחה יום טוב, ואין בנין בית המקדש בלילה.
* הברייתא מבארת מה היה השיר שנאמר בעת חנוכת העיר והעזרה.
* רבי יהושע בן לוי היה אומר "שיר של פגעים" (יושב בסתר עליון) כשהיה הולך לישון בלילה.
* אסור להתרפאות בדברי תורה.
* האמוראים נחלקו מהו סדר ההליכה עם שני לחמי התודה (כשמוסיפים על העיר): זו כנגד זו או זו אחר זו.