דף לו עמוד א
* למשמעות אמירת "ארור" יש 3 אפשרויות: נידוי, קללה, שבועה.
* למשמעות אמירת "אמן" יש 3 אפשרויות: שבועה, קבלת דברים, האמנת דברים.
* המחזק את דבריו בלשון "לאו לאו" או "הן הן" הרי הוא כשבועה.
* המקלל עצמו או חבירו בכינוי - לדברי הכל חייב (אף לדעת חכמים שחייבו במקלל את ה' ומקלל אביו רק בשם המיוחד).
* השונה את המשניות, ואף הדורש את המקראות, צריך לשנות את הלשון לכינוי כשהוא לשון גנאי.

דף לו עמוד ב
* פרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בפרטי הדינים של שבועת הפקדון.
* שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרים ובפסולים (ואף שהדבר פשוט, המשנה ציינה זאת מאחר שבפרק הקודם עסקה בשבועת העדות ושבועת העדות לא נוהגת בכולם - רש"י).

דף לז עמוד א
* רב כהנא שאל מה הדין במקרה בו הנתבע הזיד בשבועת הפקדון (בשעת כפירתו ידע שממון חבירו מצוי בידו ושאסור להשבע לשקר) והתרו בו.
* בגמרא מובאים כמה נסיונות לענות על שאלת רב כהנא, אך הנסיונות נדחו.
* לדעת רבה: הכופר בממון של חבירו שיש עליו עדים שראו שחבירו מסר לו ונשבע לשקר - פטור מקרבן (כי כפירתו ושבועתו לא פטרוהו מממון).

דף לז עמוד ב
* הגמרא הביאה 5 הוכחות מברייתות ומשניות (2 בעמוד הקודם, ו-3 בעמוד זה) לדחות את דעתו של רבה, ודחתה את 4 ההוכחות הראשונות, אך לאחר ההוכחה החמישית סיימה ב"תיובתא דרבה תיובתא".
* לדעת רבי יוחנן: הכופר בממון של חבירו שיש עליו עדים שהוא של חבירו ונשבע לשקר - חייב קרבן, אבל הכופר בממון של חבירו שיש עליו שטר - פטור מקרבן.
* המשביע עדים שיבואו להעיד לו עדות על קרקע השייכת לו ונשבעו לשקר שאינם יודעים לו עדות - נחלקו רבי יוחנן ורבי אלעזר אם חייבים קרבן שבועה.

דף לח עמוד א
* לדעת שמואל (וכך דייק מברייתא): "ולא לך ולא לך" - 'כלל' לדעת רבי מאיר, 'פרט' לדעת רבי יהודה; "לא לך לא לך" - 'פרט' לדעת רבי מאיר, 'כלל' לדעת רבי יהודה. [ושניהם נחשבים 'פרט' לדעת רבי].
* לדעת רבי יוחנן (וכך דייק מהמשנה): "ולא לך ולא לך" - 'פרט' לדעת רבי מאיר ולדעת רבי יהודה; "לא לך לא לך" - 'פרט' לדעת רבי מאיר, 'כלל' לדעת רבי יהודה; "שבועה שאין לכם בידי" - 'כלל' לדעת כולם.
* "שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין" - נחלקו האמוראים אם חייב 4 או 3.

דף לח עמוד ב
* המשביע את חבירו שלא אנס ופיתה את בתו - לדעת רבי שמעון תביעתו היא על הקנס (ולכן לא חייב קרבן שבועה), ולדעת חכמים תביעתו היא על הבושת ופגם (ולכן חייב קרבן שבועה).
* המשנה הפותחת את פרק שישי ("שבועת הדיינין"), המתחיל בעמוד זה, עוסקת בשבועה מן התורה שבית דין מחייבים בה את הנתבע - שבועת מודה במקצת.
* לכתחילה צריך הנשבע לאחוז דוקא ספר תורה (ולא חפץ קדוש אחר) בזמן שנשבע, אך תלמיד חכם יכול גם לאחוז תפילין.
* הנשבע צריך לעמוד בשעה שנשבע, אך תלמיד חכם נשבע כשהוא יושב.
* רש"י: בדורותינו בטלו הראשונים שבועה דאורייתא לפי שענשה גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה.
* שבועת הדיינין נאמרת בכל לשון שהנשבע מבין.

דף לט עמוד א
* הגמרא מביאה ברייתא המפרטת את הנוסח שאומרים הדיינים לבעל דין כדי לאיים עליו כדי שלא ישבע לשקר.
* כל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא".
* הברייתא מבארת את חומרת שבועת שקר משאר עבירות ומונה 4 הבדלים.
* כל ישראל ערבים זה בזה.

דף לט עמוד ב
* "שבועת ה' תהיה בין שניהם" - מלמד שחלה שבועה על שניהם (עונש השבועה חל גם על הבעל דין שהשביע את חבירו, ואף אם טען המשביע אמת, בגלל שלא מסר את ממונו לידי אדם נאמן).
* שבועת מודה במקצת - לדעת רב: הכפירה שכופר הנתבע צריכה להיות לכל הפחות 2 מעות כסף, וההודאה פרוטה, ולכן סך התביעה הוא לכל הפחות 2 מעות כסף ופרוטה, ולדעת שמואל: סך התביעה הוא לכל הפחות 2 מעות כסף, והכפירה וההודאה של הנתבע לפחות פרוטה.
* הגמרא מביאה ראיות לשיטות השונות ודנה בהם.

דף מ עמוד א
* הגמרא מביאה ברייתא כדי להוכיח כשיטת רב (שדין שבועת מודה במקצת זה אם כפר לכל הפחות ב-2 מעות כסף) ודוחה את הראיה, ואח"כ רבי חייא מביא ברייתא המסייעת לשיטת רב.
* לדעת שמואל: כשהלוה כופר לגמרי אבל יש עד אחד שמעיד שהוא חייב והדין שחייב שבועה כדי להכחיש את העד - דין זה הוא אפילו אם לא טען התובע אלא פרוטה והנתבע כפר בה.
* לדעת שמואל (וכן דעת רבי יוחנן ע"פ רבי יצחק, וכך דעת אדמון): טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן - חייב שבועת מודה במקצת.

דף מ עמוד ב
* לדעת רבי יוחנן ע"פ ר' חייא בר אבא: טענו חטין ושעורין והודה לו באחת מהן - פטור משבועת מודה במקצת.
* טענו שתי מחטין והודה לו באחת מהן - חייב שבועת מודה במקצת (אע"פ ששווי המחטין כלשהו).
* הכופר בכל - פטור משבועה מהתורה, ונחלקו הלישנות בגמרא אם חייב שבועה מדרבנן (שבועת היסת).

דף מא עמוד א
* הגמרא מבררת מה ההבדל בין שבועה מהתורה (שבועת מודה במקצת) לבין שבועה מדרבנן (שבועת היסת), ומעלה כמה אפשרויות בהתאם לדעות השונות.
* מלוה שהוציא שטר חוב על הלוה - לא יכול הלוה לומר שכבר שילם לו את החוב, אך יכול לדרוש מהמלוה להישבע שלא שילם לו [אך אם המלוה תלמיד חכם אין נזקקים לדינו].
* רב אסי סובר שהמלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים, ושמואל חולק.

דף מא עמוד ב
* לפי רב יוסף: רב אסי סובר שהמלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפורעו בעדים ואם אמר אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים, ושמואל חולק (וסובר שיכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים).
* הגמרא מביאה כמה מעשים בענין זכותו של הלוה לומר שפרע את החוב/שאינו חייב.
* לדעת רבא "כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי".

דף מב עמוד א
* הגמרא ממשיכה גם בעמוד זה להביא כמה מעשים בענין זכותו של הלוה לומר שפרע את החוב.
* מלוה הטוען "סטראי" (שקיבל את הפירעון עבור חוב אחר) - מכריעה הגמרא להלכה שלא נאמן בטענתו זו, אא"כ פרעו הלוה בינו לבינו.
* רב מבאר שכוונת המשנה ש"נשבעין לקטן", היינו כאשר הקטן בא בטענת אביו (שתובע הקטן את הנתבע בטענה שאביו מסר פיקדון בידו של הנתבע).

דף מב עמוד ב
* רבה מסביר באריכות את הטעם לכך שאמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע.
* שמואל מבאר שכוונת המשנה ש"נשבעין לקטן", היינו שצריכים להישבע כדי להיפרע מנכסי יתום קטן (צריך להישבע שלא פרעו אביו את החוב קודם מותו).
* המשנה מפרטת דברים מסוימים שאין נשבעים עליהם.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שאין חיוב כפל ותשלומי ארבעה וחמשה בעבדים שטרות קרקעות והקדשות.

דף מג עמוד א
*הגמרא מביאה את המקור לכך ששומר חינם אינו נשבע ושומר שכר אינו משלם על עבדים שטרות קרקעות והקדשות (אם טוען שנגנבו או אבדו).
* רבי מאיר וחכמים נחלקו אם ענבים העומדות להיבצר נחשבות כבצורות או לא.
* לדעת רבא: שבועת מודה במקצת - לעולם אינו חייב עד שיטעננו בדבר שבמדה שבמשקל ושבמנין ויודה לו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין.
* המשנה מפרטת 4 מקרים בנוגע למשכון שאבד.

דף מג עמוד ב
* בגמרא עולות 2 אפשרויות לבאר את כוונת והקשר דברי המשנה "מי נשבע מי שהפקדון אצלו".
* שמואל סובר שהמלוה מקבל על עצמו שאם יאבד המשכון יפסיד כל החוב (אלא ששמואל ורב נחמן ונהרדעי נחלקו באיזה סוג משכון לא חל דין זה).

דף מד עמוד א
* הגמרא דוחה את האפשרות שדינו של שמואל (הסובר שהמלוה מקבל על עצמו שאם יאבד המשכון יפסיד כל החוב) שנוי במחלוקת תנאים, ומסיקה שהתנאים לא סוברים כמותו.
* אמר רבי יצחק: מנין לבעל חוב שקונה משכון? שנאמר: "ולך תהיה צדקה" - אם אינו קונה משכון, צדקה מנין לו? מכאן לבעל חוב שקונה משכון.
* שומר אבדה - נחלקו רבה ורב יוסף אם דינו כשומר חנם או כשומר שכר.

דף מד עמוד ב
* הגמרא מציעה כאפשרות שדינו של שמואל שנוי במחלוקת תנאים, אך דוחה הצעה זו.
* פרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסק ב"שבועת המשנה" (שבועות שתקנו חכמי המשנה).
* כל הנשבעין שבתורה - נשבעין ולא משלמין.

דף מה עמוד א
* הגמרא לומדת את המקור לכך שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין מהפסוק "ולקח בעליו ולא ישלם".
* שכיר שטוען שבעל הבית לא שילם לו את שכרו - למסקנת הגמרא, הסיבה שחכמים תיקנו שישבע שבעל הבית לא שילם לו ויטול את שכרו, הוא בגלל שבעל הבית טרוד בפועליו ויתכן שסובר בטעות שכן שילם.

דף מה עמוד ב
* אומן אומר "שתים קצצת לי" והלה אומר "לא קצצתי לך אלא אחת" - המוציא מחבירו עליו הראיה.
* עבר זמנו וטוען השכיר שלא נתן לו בעל הבית את שכרו - הרי זה אינו נשבע ונוטל, חזקה אין בעל הבית עובר בבל תלין.
* לדעת שמואל רבי יוחנן ורב: אם שכר בעל הבית את השכיר שלא בעדים - מתוך שיכול לומר לו לא שכרתיך מעולם, יכול לומר לו שכרתיך ונתתי לך שכרך, ולכן במקרה זה השכיר לא "נשבע ונוטל" (ורב ששת ניסה להוכיח מברייתא שלא כדבריהם ורב נחמן בר יצחק דחה דבריו).

דף מו עמוד א
* שכיר ובעל הבית החולקים לגבי גובה דמי השכירות (המגיע לשכיר) שסיכמו ביניהם - לדעת שמואל: ישבע בעל הבית, ויפסיד השכיר.
* למסקנת הגמרא, דברי שמואל הם כדעת חכמים ולא כדעת רבי יהודה החולק עליהם.
* אם העידו עדים על אדם שנכנס לבית חבירו ונטל כלים מביתו, ובעל הבית טוען שנטל גם כלים קטנים שהסתירם בבגדו - למסקנת הגמרא, על כך אמרה המשנה שבעל הבית נשבע ונוטל. (ע"פ תוס')

דף מו עמוד ב
* ראו אדם שנכנס לבית חבירו והטמין כלים תחת בגדיו ויצא וטוען שקנה את הכלים ובעל הבית טוען שלא מכר לו אלא רק השאיל לו אותם - הנוטל אינו נאמן וחייב להשיב לבעל הבית [והגמרא מפרטת באריכות באיזה אופן בדיוק נאמרה הלכה זו].
* אם אדם נחבל במקום שלא יכול לחבל בעצמו (כגון: בגבו) - נוטל דמי הנזק (מזה שנכנס תחת ידו שלם) גם בלא שבועה.

דף מז עמוד א
* אם שני בעלי הדין חשודים על השבועה - למסקנת הגמרא, האמוראים סוברים שרבי יוסי הוא זה שאומר יחלוקו (ולא כאמור במשנה), והלכה כמותו.
* האמוראים נחלקו מה כוונת הדעה הסוברת שבמקרה הנ"ל "חזרה שבועה למקומה" - לדעת רב ושמואל: חזרה שבועה לסיני, ואין בית דין יכולים להטיל שבועה או חיוב ממון על אחד הצדדים, ולדעת רבי אבא: חזרה השבועה להיות מוטלת על המחוייב בה (על הנתבע) ומתוך שאינו יכול להישבע, משלם.

דף מז עמוד ב
* הגמרא מביאה 3 דרשות של שמעון בן טרפון (בנוסף לדרשה הראשונה שלו הקשורה לסוגייתנו).
* "עבד מלך כמלך" - אף לעבדו של מלך יש חשיבות כעין חשיבותו של המלך (ולכן נהר פרת המשמש את ארץ ישראל נקרא "הנהר הגדול").
* 2 כתות עדים המכחישות זו את זו - לדעת רב הונא: כל אחת מהן כשרה לבוא ולהעיד בעדות אחרת, וכן השניה, ולדעת רב חסדא: הן פסולות גם לעדויות אחרות. (והגמרא מבארת באיזה אופן שייכת מחלוקתם).