דף ה עמוד א
* בגמרא מובאות 2 דעות של אמוראים למקור לדין המשנה ש"אין משלשין במכות" (=אם העדים רצו לחייב מישהו מלקות והוזמו, כל אחד מהם לוקה 39 מלקות).
* בגמרא מובאות 2 דעות למקור לדין המשנה "אין העדים נעשים זוממין עד שיזימו את עצמן" (באמירת "עמנו הייתם במקום פלוני").
* בגמרא מובאים כמה דינים שאמר רבא בנוגע לעדים זוממים.

דף ה עמוד ב
* במקרה בו אשה הביאה עדים לבית דין שיעידו לטובתה בענין מסוים והוכחשו העדים וחזרה והביאה עדים נוספים ואף הם הוכחשו וחזרה והביאה כת שלישית של עדים ולא הוכחשו - נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם עדים אלו נאמנים (ומבארת הגמרא שהם לא נחלקו בהכרח במחלוקת חכמים ורבי יהודה שבמשנה).
* לדעת חכמים עדים זוממים נענשים רק אם קודם שהוזמו נגמר דינו של הנידון בבית הדין ובתנאי שעדיין לא בוצע גזר הדין (ובניגוד לדעת הצדוקים שסוברים שהעדים הזוממים נענשים רק אם בוצע גזר הדין).
* הגמרא מביאה את המקור לכך שאין עונשין מן הדין ואין מזהירין מן הדין.

דף ו עמוד א
* במשנה (בעמוד הקודם) מבואר שיש לדון את כל העדים כעדות אחת (שאינם נעשים זוממים עד שיזומו כולם, ואם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדות כולם בטלה) - ומחדש רבא (בעמוד זה) שדין זה הוא רק אם כל אחד מהעדים העיד בתוך כדי דיבור של חבירו.
* רק העדים (שעל פיהם מתקיים הדבר בבית דין) הוקשו זה לזה לענין שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדות כולם בטילה.
* האמוראים נחלקו אם הלכה כר' יוסי (1- בדיני ממונות אם נמצא אחד מן העדים קרוב או פסול אינו מבטל את העדות כולה, 2- אף אם לא התרו הקרובים או הפסולים בנידון הם מבטלים את העדות כולה) או כרבי החולק עליו.

דף ו עמוד ב
* עדות מיוחדת (שכל אחד מהעדים רואה ממקום אחר ואינם רואים זה את זה) פסולה, ודין זה נלמד מהפסוק "לא יומת על פי עד אחד", אך אם היו רואים את המתרה או שהיה המתרה רואה אותם מצטרפים לעדות אחת.
* אף אם ראו העדים מאותו מקום אך בזה אחר זה - אין הם מצטרפים לעדות אחת.
* לדעת רב נחמן עדות מיוחדת כשירה בדיני ממונות ופסולה רק בדיני נפשות, אך רב זוטרא הקשה על דבריו.

דף ז עמוד א
* סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חובלנית, רבי אליעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה, רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם, רשב''ג אומר: אף הן מרבין שופכי דמים בישראל.
* מי שנגמר דינו וברח - ברח מארץ לחוצה לארץ: אין סותרין את דינו, מחוצה לארץ לארץ: סותרין את דינו, מפני זכותה של ארץ ישראל.
* פרק שני, המתחיל בסוף עמוד זה, עוסק בדין ההורג בשגגה.

דף ז עמוד ב
* "ויפל עליו וימות" - אינו גולה אלא על הריגה בדרך ירידה.
* לדעת רבא: אם הרג את חבירו במזיד, אלא שסבור היה שאין איסור בכך, אין דינו כהורג בשגגה ולכן לא גולה לעיר מקלט.
* התכוון להרוג בהמה והרג אדם - לא גולה לעיר מקלט, כי קרוב למזיד הוא, כי היה לו להזהר במעשיו.
* גם על הריגה בדרך של ירידה שהיא צורך עליה חייב גלות.
* רבי אבהו מסתפק מה הדין במקרה של אדם שהיה עולה בסולם ונשמטה אחת ממדרגות הסולם מתחתיו והרגה אדם (האם נחשב לדרך עליה ולכן אינו גולה, או לדרך ירידה ולכן גולה).

דף ח עמוד א
* הזורק אבן לרשות הרבים והרג אדם - נחשב להורג במזיד, ואת דברי המשנה שאמרה שדינו שחייב גלות כדין הורג בשגגה מעמידה הגמרא במקרה מיוחד.
* מהמילה "ומצא" לומדת הברייתא שרק באופן שהיה הנהרג במקום ההריגה מקודם לכן, ולאחר מכן נשל הברזל מן העץ ומצאו והרגו, גולה ההורגו, אך במקרה בו הגיע למקום ההריגה לאחר שכבר נזרקה האבן או הברזל פטור מגלות.

דף ח עמוד ב
* טבול יום או מחוסר כיפורים שנכנס למקדש - חייב כרת.
* בעמוד זה מובאת לישנא שניה (החולקת על הלישנא שבעמוד א) כלפי מה נאמרה שאלת "ההוא מרבנן" ותשובת רבא והסוגיה שלאחריה.
* בן שלמד אומנות וכעת אביו מלמדו אומנות אחרת והכהו על שאינו לומד כראוי והרגו בשגגה - גולה.
* עבד כנעני וכותי שהרגו ישראל בשוגג או שהרגם ישראל בשוגג - חייב ההורג גלות.

דף ט עמוד א
* גר תושב שהרג בשוגג גר תושב - חייב גלות, גר תושב שהרג בשוגג ישראל - אינו גולה (כי לא די לו בעונש גלות).
* לדעת רבא: גר תושב שסבור שמותר לו להרוג גר תושב - נידון כמזיד ונהרג ("אומר מותר קרוב למזיד הוא"), אך לדעת רב חסדא ואביי נחשב כאנוס ולא נהרג ("אומר מותר אנוס הוא").

דף ט עמוד ב
* רבי יהודה ורבי מאיר נחלקו אם סומא שהרג בשוגג גולה או לא, והגמרא מבררת את טעמיהם.
* נחלקו התנאים במשנה אם שונא שהרג (וטוען שהרג בשגגה) גולה, והתנא הסובר שלא גולה אלא נהרג, וזאת על אף שלא התרו בו, הוא רבי יוסי בר יהודה הסובר שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד, ושונא ודאי הרג במזיד ולא בשוגג.
* בעבר הירדן היו 3 ערי מקלט (כמו בארץ ישראל שהיו בה 3 ערי מקלט), וזאת מכיון שבגלעד (שבעבר הירדן) היו מצויים רוצחים.

דף י עמוד א
* 6 ערי מקלט: קולטות בין לדעת בין שלא לדעת, 42 ערי הלוים: לדעת קולטות שלא לדעת אינן קולטות.
* אסור למכור בערי מקלט כלי נשק לפי דעת רבי נחמיה, אך חכמים מתירים.
* תלמיד שגלה - מגלין רבו עמו, ומכאן המלצה שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון.
* הרב שגלה - מגלין ישיבתו עמו.
* מפני מה זכה ראובן לימנות בהצלה תחלה? מפני שהוא פתח בהצלה תחלה שנאמר "וישמע ראובן ויצילהו מידם".
* "מי אוהב בהמון לו תבואה" - 4 פירושים מובאים בגמרא על מי נאמר פסוק זה.
* אמר רבי: הרבה תורה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מהם ומתלמידי יותר מכולן.
* "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם" - מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה.
* הקב"ה אמר לדוד: טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח.

דף י עמוד ב
* מקלט היה כתוב על פרשת דרכים כדי שיכיר הרוצח ויפנה לשם.
* מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים - בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו.
* לדעת רב הונא: אם מצא גואל הדם את הרוצח בדרכו לעיר מקלט והרגו - פטור (לדעתו המילים "ולו אין משפט מות" מוסבות על גואל הדם, ונחלקו בכך התנאים, ויש מי שסובר שזה מוסב על הרוצח בשגגה).
* עיר שרובה רוצחים אינה קולטת.
* עיר שאין בה זקנים - נחלקו רבי אמי ורבי אסי אם קולטת רוצח בשגגה ואם נעשה בה בן סורר ומורה ואם מביאה עגלה ערופה.

דף יא עמוד א
* פרשת רוצחים נאמרה בלשון עזה ("וידבר") - נחלקו רבי יהודה וחכמים אם זה בגלל שלא הפרישם מיד לאחר שחלקו את הארץ עד שנאמר לו מפי הקב"ה או בגלל שזו מצוה הכתובה בתורה.
* "ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלהים" - נחלקו ר' יהודה ור' נחמיה אם הכוונה היא ל-8 פסוקים אחרונים שבתורה או הכוונה לערי מקלט.
* ספר תורה שתפרו בפשתן - נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר אם כשר או פסול.
* המשנה מבארת מתי חוזר הרוצח בשגגה מעיר המקלט לביתו, ובגמרא מובא המקור לכך.
* קללת חכם אפי' בחנם היא באה.
* קללת חכם אפילו על תנאי היא באה.

דף יא עמוד ב
* נידוי על תנאי צריך הפרה.
* כל אותן מ' שנה שהיו ישראל במדבר עצמותיו של יהודה היו מגולגלין בארון עד שעמד משה ובקש עליו רחמים.
* נגמר דינו של רוצח בשגגה ומת - מוליכין את עצמותיו לעיר המקלט.
* מת הרוצח בשגגה (שגלה לעיר מקלט) קודם שמת כהן גדול - מוליכין עצמותיו על קברי אבותיו.
* נגמר דינו של הרוצח בשגגה ונעשה הכהן הגדול בן גרושה או בן חלוצה - נחלקו האמוראים אם דינו כמו רוצח שנגמר דינו ומת הכהן הגדול (שאינו גולה) או דינו כמו רוצח שנגמר דינו בלא כהן גדול (ואינו חוזר לעולם).

דף יב עמוד א
* המזבח קולט כעיר מקלט את מי הרוצח בשגגה שעולה על גגו של מזבח, ורק מזבח שבבית המקדש קולט, ולפי אביי אינו קולט אלא לכהן העומד שם ועבודה בידו (ובכל הדברים הללו טעה יואב).
* ערי מקלט לא נתנו ללויים הדרים בהם לקבורה.
* הרוצח בשגגה אינו רשאי לדור בתחום של עיר המקלט, ואפילו לא במחילות שתחת קרקע התחום.
* רוצח שיצא מעיר מקלט - רבי יוסי הגלילי: מצוה ביד גואל הדם להרוג אותו, רבי עקיבא: רשות, רבי אליעזר: אסור לו להרוג אותו, ואם הרגו חייב מיתה.
* רוצח שיצא בשוגג מעיר מקלט - נחלקו התנאים אם רשאי גואל הדם להורגו.
* אין אדם רשאי להכות את אביו אף באופן שיש מצוה בהכאה זו.

דף יב עמוד ב
* הסוגיה דנה בדעת חכמים ובדעת רבי יהודה האם הולכים "לפי הנוף" או "לפי העיקר" בנוגע למעשר שני ובנוגע לעיר מקלט.
* משה נתבשר שעוד בחייו יזכה למצוה זו של הבדלת 3 ערי מקלט.
* בן לוי הדר בעיר מקלט, שהרג אדם בשגגה, גולה לעיר מקלט אחרת, אך אם גלה באותה העיר משכונה לשכונה זה גם בסדר.

דף יג עמוד א
* ב-6 ערי המקלט - הרוצח בשגגה שגלה לעיר מקלט לא היה משלם על שכירות בית, אך ב-42 ערי הלוים - נחלקו התנאים אם היו משלמים שכירות או לא.
* עבד עברי שנשתחרר, וכן רוצח בשגגה ששב מעיר המקלט לאחר מות הכהן הגדול - נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר אם היה חוזר לשררה שהיה בה קודם לכן.
* המשנה הראשונה בפרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, מונה רשימה של עבירות שלוקין עליהן (ומבאר רש"י שהתנא מנה רשימה חלקית בלבד - של עבירות שיש בהן חידוש או טעם אחר).

דף יג עמוד ב
* לדעת רבי ישמעאל: אחד חייבי כריתות ואחד חייבי מיתות בית דין ישנן בכלל מלקות ארבעים, לדעת רבי עקיבא (וכך דעת המשנה): רק חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים, אך לא חייבי מיתות בית דין, לדעת רבי יצחק: גם על חייבי כריתות לא לוקים.
* לאורך כל העמוד הגמרא מבררת את טעמיהם של רבי ישמעאל ורבי עקיבא.

דף יד עמוד א
* הגמרא מבררת לאורך כל העמוד את טעמו של רבי יצחק (הסובר שגם על חייבי כריתות לא לוקים) ואת טעמם של חכמים החולקים עליו.
* מהפסוק "ואל אשה בנדת טומאתה" לומדים שכל איסורי עריות מחולקים הם, ואם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת קרבן.
* הבא על אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אמו (ומציאות כזו אפשרית במקרה של "רשיעא בר רשיעא") - חייב על כל איסור ואיסור בפני עצמו.

דף יד עמוד ב
* נחלקו האמוראים מהיכן לומדים אזהרה לטמא שאכל את הקודש - לדעת ריש לקיש (והגמרא מביאה ברייתא כמותו): מהפסוק "בכל קדש לא תגע", לדעת רבי יוחנן: מגזירה שוה מדין הבא אל המקדש טמא.
* טמא שנגע בקודש - לדעת ריש לקיש לוקה, ולדעת רבי יוחנן לא לוקה.
* טמא שאכל בשר קודש לפני זריקת דמים - לדעת ריש לקיש לוקה, ולדעת רבי יוחנן לא לוקה.

דף טו עמוד א
* הגמרא דנה בחידושו של רבי יוחנן (המובא בסוף העמוד הקודם) ש"כל לא תעשה שקדמו עשה (=ששייך לקיים את העשה קודם שעובר על הלאו) - לוקין עליו".
* אונס שנשא את האנוסה כפי שציותה התורה ואח"כ גירש אותה - אם הוא ישראל עליו להחזיר אותה ואינו לוקה על כך שגירשה, ואם הוא כהן הרי הוא לוקה על כך שגירשה ואינו יכול להחזירה.

דף טו עמוד ב
* לדעת רבי יוחנן חיוב המלקות בלאו הניתק לעשה תלוי בביטול העשה, ולדעת ריש לקיש תלוי באם אינו מקיים העשה.
* הגמרא מבארת ששורש מחלוקתם הוא האם "התראת ספק שמה התראה" או לא (רבי יוחנן סובר שכן וריש לקיש חולק)
* הנשבע שיאכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה - לדעת רבי יוחנן וריש לקיש אינו לוקה (והטעם מבואר בעמוד הבא - לדעת רבי יוחנן: כי זהו לאו שאין בו מעשה, ולדעת ריש לקיש: כי ההתראה היתה התראת ספק).

דף טז עמוד א
* התנא של הברייתא של 'נותר' סובר בדעת רבי יהודה שהתראת ספק שמה התראה, והתנא של הברייתא של 'מכה אביו' סובר בדעת רבי יהודה שהתראת ספק אין שמה התראה, וכך סובר ריש לקיש.
* רבי יהודה סובר שלאו שאין בו מעשה לוקים עליו, ורבי יוסי הגלילי רבו סובר שאין לוקים עליו וכך סובר רבי יוחנן.
* במשנה בחולין נאמר "זה הכלל: כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה אין חייבין עליה", ורבי יוחנן אמר שכלל זה אמור רק בנוגע ללאו של לוקח אם על הבנים ועוד לאו נוסף, והגמרא מבררת מהו הלאו הנוסף.

דף טז עמוד ב
* המדיר 'על דעת רבים' אין לו הפרה אם רוצה להפר לדבר הרשות, אבל אם רוצה להפר לדבר מצוה יש לו הפרה.
* בגמרא מבואר חיוב מלקות בשרצים שונים, לדוגמא: אכל נמלה - לוקה חמש (2 משום שרץ סתם, ו-3 משום שרץ השורץ על הארץ).
* המשהה את נקביו - עובר משום "לא תשקצו את נפשותיכם".
* לדעת רב (וכך סובר רבי יוסי): אכל טבל של מעשר עני - לוקה.