דף יד עמוד א
* הגמרא מבררת לאורך כל העמוד את טעמו של רבי יצחק (הסובר שגם על חייבי כריתות לא לוקים) ואת טעמם של חכמים החולקים עליו.
* מהפסוק "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ" לומדים לגבי איסורי עריות שאם עשאם כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת קרבן.
* הבא על אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אמו (ומציאות כזו אפשרית במקרה של "רשיעא בר רשיעא") - חייב על כל איסור ואיסור בפני עצמו.

דף יד עמוד ב
* כל מקום שאתה מוצא שני לאוין וכרת אחד חלוקין הן לקרבן.
* נחלקו האמוראים מהיכן לומדים אזהרה לטמא שאכל את הקודש - לדעת ריש לקיש (והגמרא מביאה ברייתא כמותו): מהפסוק "בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע", לדעת רבי יוחנן: מגזירה שוה מדין הבא אל המקדש טמא.
* טמא שנגע בקודש - לדעת ריש לקיש לוקה, ולדעת רבי יוחנן לא לוקה.
* טמא שאכל בשר קודש לפני זריקת דמים - לדעת ריש לקיש לוקה, ולדעת רבי יוחנן לא לוקה.

דף טו עמוד א
* הגמרא דנה בחידושו של רבי יוחנן (המובא בסוף העמוד הקודם) ש"כל לא תעשה שקדמו עשה (=שניתן לקיים את העשה קודם שעובר על הלאו) - לוקין עליו".
* אונס שנשא את האנוסה כפי שציותה התורה ואחר כך גירש אותה - אם הוא ישראל עליו להחזיר אותה ואינו לוקה על כך שגירשה, ואם הוא כהן הרי הוא לוקה על כך שגירשה ואינו יכול להחזירה.

דף טו עמוד ב
* לדעת רבי יוחנן חיוב המלקות בלאו הניתק לעשה תלוי בביטול העשה, ולדעת ריש לקיש תלוי באם אינו מקיים העשה.
* הגמרא מבארת ששורש מחלוקתם הוא האם "התראת ספק שמה התראה" או לא (רבי יוחנן סובר שכן וריש לקיש חולק)
* הנשבע שיאכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה - לדעת רבי יוחנן וריש לקיש אינו לוקה (והטעם מבואר בעמוד הבא - לדעת רבי יוחנן: כי זהו לאו שאין בו מעשה, ולדעת ריש לקיש: כי ההתראה היתה התראת ספק).

דף טז עמוד א
* התנא של הברייתא של 'נותר' סובר בדעת רבי יהודה שהתראת ספק שמה התראה, והתנא של הברייתא של 'מכה אביו' סובר בדעת רבי יהודה שהתראת ספק אין שמה התראה (וכך סובר ריש לקיש).
* רבי יהודה סובר שלאו שאין בו מעשה לוקים עליו, ורבי יוסי הגלילי רבו סובר שאין לוקים עליו (וכך סובר רבי יוחנן).
* במשנה בחולין נאמר "זה הכלל: כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה אין חייבין עליה", ורבי יוחנן אמר שכלל זה אמור רק בנוגע ללאו של לוקח אם על הבנים ועוד לאו נוסף, והגמרא מבררת מהו הלאו הנוסף.

דף טז עמוד ב
* המדיר 'על דעת רבים' אין לו הפרה אם רוצה להפר לדבר הרשות, אבל אם רוצה להפר לדבר מצוה יש לו הפרה.
* בגמרא מבואר חיוב מלקות בשרצים שונים, לדוגמא: אכל נמלה - לוקה חמש (שתים משום שרץ סתם, ושלוש משום שרץ השורץ על הארץ).
* המשהה את נקביו - עובר משום "וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם".
* לדעת רב (וכך סובר רבי יוסי): אכל טבל של מעשר עני - לוקה.

דף יז עמוד א
* אביי דוחה את דברי רב יוסף שרבי אליעזר וחכמים נחלקו אם לתבואה שלא הפרישו ממנה מעשר עני יש דין של טבל.
* נחלקו האמוראים (בדעת ריש לקיש) אם רבי שמעון סובר שלוקים באיסור טבל אפילו על קמח כל שהוא או רק על חטה שלימה (אף שאין בה כזית).
* לדעת רבי עקיבא ורבי שמעון (וזו הדעה המובאת במשנה): כהן האוכל ביכורים לפני שהבעלים קיימו את מצוות קריאת פרשת "ארמי אובד אבי" - לוקה, אך לדעת חכמים: אינו לוקה (ולוקה רק אם אכל את הביכורים לפני הנחתם לפני המזבח).
* הגמרא מביאה ברייתא שבה מובאת דעתו של רבי שמעון הנ"ל, ובברייתא זו מובאות כמה דרשות של רבי שמעון על הפסוק "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ" וכו'.

דף יז עמוד ב
* רבא שיבח את דרשותיו של רבי שמעון (למרות שניתן לפרוך את דרשותיו, כפי שהגמרא מבארת באריכות), ואמר שאשה המתפללת לה' על בן, תתפלל שיהיה תלמיד חכם כמו רבי שמעון.
* אפילו מי שסובר ש"עונשין מן הדין", הרי שהוא מודה ש"אין מזהירין מן הדין".

דף יח עמוד א
* לדעת רבא: זר שאכל מן העולה, לפני זריקת הדם, חוץ לחומה - לשיטת רבי שמעון לוקה חמש.
* הגמרא מקשה ומבררת מדוע לדעת רבא בשם רבי שמעון אינו לוקה משום לאווים נוספים שקיימים לכאורה במקרה הנ"ל.

דף יח עמוד ב
* למסקנה, כהן שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה אינו לוקה (כי לאו הבא מכלל עשה אינו לאו אלא עשה).
* זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה - פטור.
* לדעת ר' אלעזר בשם ר' הושעיא: ביכורים - 'הנחה' מעכבת בהן, 'קריאה' אין מעכבת בהן.
* רבי שמעון וחכמים נחלקו אם 'קריאה' מעכבת בביכורים, ורבי יהודה וחכמים נחלקו אם 'הנחה' מעכבת בהם.

דף יט עמוד א
* לדעת ר' יצחק (וכך דעת רבי אליעזר): מאימתי חייב מיתה זר האוכל ביכורים? משיראו פני הבית (רש"י: משיכנסו לעזרה).
* לדעת רב ששת: 'הנחה' מעכבת בביכורים (וקודם הנחה בעזרה אסור לכהן לאוכלם) אך לא 'קריאה'.
* רבי ישמעאל סובר שבזמן הזה אין להעלות מעשר שני לירושלים כדי לאכול אותו שם ללא פדיון.
* רבינא מבאר שרבי ישמעאל סובר שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא.
* דבר הלמד בהקש חוזר ומלמד בהקש בחולין אך לא בקדשים.

דף יט עמוד ב
* בתחילת עמוד ב מובא בנוגע לפירוש רש"י: "רבינו גופו טהור ויצאה נשמתו בטהרה לא פירש יותר, מכאן ואילך לשון תלמידו ר' יהודה בר' נתן (חתנו של רש"י)".
* המשנה בדף יז עמוד א מלמדת שאדם טהור שאוכל מעשר שני טהור מחוץ לירושלים (בלי לפדותו) לוקה, והמשנה בדף יג עמוד א מלמדת שאדם טמא שאוכל בירושלים מעשר שני טמא לוקה.
* לדעת רבי אליעזר: מעשר שני שנטמא פודים אותו אפילו בירושלים.
* לדעת רב אסי: מעשר שני טהור ניתן לפדותו אפילו אם הוא נמצא במרחק של פסיעה אחת מחוץ לחומה של ירושלים (אך רק אם גם בעליו מחוץ לירושלים).
* מעשר שני חייבים על אכילתו מחוץ לירושלים רק אם נכנס המעשר לירושלים וחזר ויצא מירושלים ואכלו מחוץ לירושלים.

דף כ עמוד א
* לדעת רבי יוסי: מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי.
* לדעת רבה: אם נכנס מעשר שני לירושלים - חייבים מעתה מהתורה על אכילתו בגבולין, ומדרבנן אסור להוציאו מירושלים ולפדותו.
* המשנה מונה חייבי מלקויות נוספים: הקורח קרחה בראשו על המת, המקיף פאת ראשו, המשחית פאת זקנו, והשורט שריטה אחת על המת.
* הגמרא מביאה ברייתא לבאר את מקור דין הקורח קרחה על המת.
* בברייתא נאמר שאם קרח ארבע או חמש קריחות חייב על כל קרחה וקרחה, והגמרא מבררת באיזה מקרה מדובר.

דף כ עמוד ב
* נחלקו הדעות מהו השיעור שצריך לקרוח כדי ללקות מחמת איסור קרחה: כדי שיראה בשר מראשו ללא שיער / כגודל גריס / כשתי שערות / בגודל של עדשה.
* נחלקו התנאים מהו שיעור נטילת שיער בשבת כדי להתחייב משום גוזז - לדעת חכמים: שתי שערות, לדעת רבי אליעזר: שערה אחת.
* אסור לאיש ללקט שערות לבנות מתוך שחורות, משום שנאמר: "לֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה".
* בברייתא נאמר ש"אחד המקיף ואחד הניקף לוקה" - והגמרא מקשה מדוע הניקף לוקה והרי לא עשה דבר, ומביאה שלושה תירוצים.
* לדעת ת"ק (בברייתא): המשרט חמש שריטות על מת אחד - חייב על כל אחת ואחת, ורבי יוסי מוסיף: המשרט שריטה אחת על ה' מתים - חייב על כל אחת ואחת.

דף כא עמוד א
* לדעת שמואל (וכך דעת רבי יוסי): המשרט בשרו על המת בכלי - חייב.
* לפי הברייתא שנשנתה לפני רבי יוחנן: השורט בבשרו על מת (מחמת צערו) - חייב מלקות בין אם עושה זאת ביד ובין אם עושה זאת בכלי, אך השורט בבשרו על עבודת כוכבים (כדי לעובדה) - חייב מיתה רק אם עושה זאת בכלי.
* בברייתא מבואר המקור לדין המשנה (שבדף הקודם) שאינו חייב על השחתת זקן עד שיטלנו בתער.
* הכותב כתובת קעקע - חייב מלקות רק אם כותב שם עבודת כוכבים (וכל כתיבה אחרת אסורה אך אינו חייב מלקות).
* לדעת רב מלכיא בשם רב אדא בר אהבה (ולפי רב פפא בפירוש השני בריב"ן זו דעת רב מלכיו): אסור לו לאדם שיתן אפר מקלה על גבי מכתו מפני שנראית ככתובת קעקע, ורב אשי חולק.

דף כא עמוד ב
* במשנה (בעמוד א) נאמר ש"היה לבוש בכלאים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש חייב על כל אחת ואחת", וסובר רב אשי שאפילו לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב.
* רבי ינאי אמר ש"בחבורה נמנו וגמרו: החופה בכלאים (=המכסה בעפר זרעים של חיטה ושעורה המונחים יחד בקרקע) - לוקה" (על דין זה רבי יוחנן מביא הוכחה ממשנתנו אך ריש לקיש חולק על הוכחה זו).
* לדעת רבי עקיבא: המקיים כלאים - לוקה.
* לדעת רבא: "יש חילוק מלאכות בשבת ואין חילוק מלאכות ביום טוב".

דף כב עמוד א
* במשנה בדף כא עמוד ב מובא שיש מקרה בו "יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין" - והגמרא מקשה מדוע המשנה לא מנתה לאוין נוספים שיכולים להתווסף בחרישה זו (כגון: הזורע בנחל איתן, המוחק את השם בהליכתו, הקוצץ את בהרתו, ועוד). (ומבאר תוס' שצריך לתרץ ש"תנא ושייר").
* לדעת רבי הושעיא: המרביע שור פסולי המוקדשים - לוקה שנים, לדעת רבי יצחק: המנהיג בשור פסולי המוקדשים - לוקה.

דף כב עמוד ב
* רבא אמר: כמה טיפשים הם האנשים שעומדים מפני ספר תורה ולא עומדים מפני אדם גדול בתורה, שהרי בתורה כתוב שהחייב מלקות לוקה 40 ("ארבעים יכנו"), ובאו חכמים ודרשו שהכוונה היא שלוקה 39.
* הגמרא מבארת את המקור לדעת ת"ק שלוקים 39 מלקות ואת המקור לדעת רבי יהודה הסובר שלוקים 40 מלקות.
* עבר עבירה שיש בה שני לאוין - אם אמדו אותו אומד אחד לשני הלאוין, והאומד היה 42 מלקות ומעלה, לוקה ופטור מללקות עוד.
* המשנה בסוף העמוד מתארת את סדר ואופן הלקאת החייב מלקות.

דף כג עמוד א
* יבמה שנפלה לפני מוכה שחין - אין מונעים ממנה לסרב ליבום.
* המבזה את המועדים - כאילו עובד עכו"ם.
* כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע וכל המעיד עדות שקר - ראוי להשליכו לכלבים.
* הגמרא מביאה את המקור והטעם לכך שהיו מלקים ברצועה של עגל וששתי רצועות של חמור עולות ויורדות בה.
* לדעת ת"ק: אין מעמידין חזנין (שמשים המכים את החייבים ללקות) אלא חסירי כח ויתירי מדע, לדעת רבי יהודה: אפילו חסירי מדע ויתירי כח.
* אין מזרזין אלא למזורז.
* כפתוהו כדי ללקות אך הצליח להשתחרר ורץ מבית דין - פטור.

דף כג עמוד ב
* רבי יוחנן סובר שחכמים חולקים על רבי חנניה בן גמליאל הסובר שכל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתם.
* רב פוסק כרבי חנניה בן גמליאל.
* שלשה דברים עשו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה על ידם: מקרא מגילה, ושאילת שלום בשם, והבאת מעשר למקדש כדי שיטלו ממנו אף הכהנים.
* בג' מקומות הופיע רוח הקודש: בבית דינו של שם, ובבית דינו של שמואל הרמתי, ובבית דינו של שלמה.
* 613 מצוות נאמרו לו למשה: 365 לאוין כמנין ימות החמה (שבכל יום מזהירים עליו שלא לעבור), ו-248 עשה כנגד איבריו של אדם (שכל אבר ואבר אומר לו עשה מצוה).

דף כד עמוד א
* 613 מצות נאמרו לו למשה, בא דוד והעמידן על 11, בא ישעיהו והעמידן על 6, בא מיכה והעמידן על 3, חזר ישעיהו והעמידן על 2, בא חבקוק והעמידן על 1.
* ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל, באו ארבעה נביאים וביטלום.
* הגמרא מביאה שני מעשים בענין החורבן.

דף כד עמוד ב
* כשהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הם (רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע) בוכים ורבי עקיבא מצחק, והסביר רבי עקיבא: תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ", בזכריה כתיב "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם", עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת, בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו.

הדרן עלך מסכת מכות