דף עד עמוד א
* יונתן בן שאול אומר: רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, ויכול להצילו באחד מאבריו ולא הציל - נהרג עליו.
* רשב"י חולק על המשנה וסובר שהעובד עבודת כוכבים ניתן להצילו מעשיית העבירה אף בנפשו.
* רבי אלעזר ברבי שמעון חולק על המשנה וסובר שהמחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו.
* כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ואל תהרג - יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים (כדעת ר"א ולא כדעת רבי ישמעאל הסובר שלגבי עבודת כוכבים אם זה בצינעא יעבוד ואל יהרג).
* בשעת גזרת המלכות - אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור.
* בפרהסיא - אפילו שלא בשעת גזרת המלכות - אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור.

דף עד עמוד ב
* אין פרהסיא פחותה מעשרה בני אדם ישראלים.
* אסתר לא מסרה נפשה למות ונבעלה לאחשורוש, על אף שהדבר היה בפרהסיא - מדוע? אביי: אסתר קרקע עולם היתה, רבא: אין בכך חילול השם כאשר הגוי מתכוין להנאת עצמו ולא לצורך העברה על דת.
* בן נח המצווה שלא לעבוד עבודה זרה - הגמרא מתלבטת האם מצווה על קדושת השם (ועליו למסור את נפשו כשמכריחים אותו לעבוד ע"ז בפרהסיא) או לא.

דף עה עמוד א
* מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה.
* המשנה הראשונה בפרק תשיעי, המתחיל בעמוד זה, מפרטת מי הם שדינם בשריפה.
* במשנה נאמר "ואלו הן הנשרפים הבא על אשה ובתה..." - לדעת אביי הכוונה לבא על חמותו או אם חמותו, ולדעת רבא הגרסה במשנה צריכה להיות "הבא על אשה שנשא בתה".
* הגמרא מביאה ברייתא המביאה את המקור לכך שהבא על אחת מכל הנשים שהוזכרו במשנה דינו בשריפה.

דף עה עמוד ב
* אביי ורב אשי נחלקו כיצד לגרוס ולבאר את דברי הברייתא שבעמוד הקודם: "מנין לעשות למטה כלמעלה".
* אביי ורבא נחלקו מה המקור לכך שאין ללמוד בגזירה שוה שאם אמו תהיה אסורה עליו מהתורה כמו אם אמה.

דף עו עמוד א
* אביי ורבא נחלקו מה המקור לכך שאין ללמוד בגזירה שוה שאשת חורגו תהיה אסורה עליו כמו כלתו.
* הגמרא מביאה 3 דעות למקור לחיוב שריפה של הבא על בתו מאנוסתו.
* "אל תחלל את בתך להזנותה" - רבי אליעזר אומר: זה המשיא את בתו לזקן, ר"ע אומר: זה המשהא בתו בוגרת.

דף עו עמוד ב
* איזהו עני רשע ערום? זה המשהא בתו בוגרת (ואינו משיאה).
* הוי זהיר מן היועצך לפי דרכו.
* המשיא את בתו לזקן והמשיא אשה לבנו קטן והמחזיר אבידה לכותי - עליו הכתוב אומר "למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו".
* האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפירקן - עליו הכתוב אומר "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא".
* האוהב את שכיניו והמקרב את קרוביו והנושא את בת אחותו והמלוה סלע לעני בשעת דוחקו - עליו הכתוב אומר "אז תקרא וה' יענה".
* ואלו הנהרגין (בסייף): הרוצח ואנשי עיר הנדחת.

דף עז עמוד א
* כפת את חבירו ובעקבות כך מת חבירו ברעב - פטור הכופת.
* כפת את חבירו במקום בו בהמשך הזמן יהיה חם מאוד או קר מאוד בכדי להמית, ובעקבות כך מת חבירו - פטור הכופת (אין זה אלא גרמא ואין דינו מסור לבית דין אלא לשמים).
* כפת את חבירו לפני ארי ואכלו ומת - פטור (כי גם ללא הכפיתה לא היה יכול להציל את עצמו מהארי).
* כפת את חבירו לפני יתושים ועקצוהו ומת - נחלקו האמוראים אם חייב או פטור.
* כפה על חבירו גיגית ומת מההבל או שפרע עליו מעזיבה בזמן שהיה ישן ונכנסה לשם הצינה ומת - פטור.

דף עז עמוד ב
* דחפו לבור, ובשעת הדחיפה היה סולם בבור, וסילק את הסולם לאחר הדחיפה - פטור.
* זרק בחזקה אבן בכותל וחזרה האבן לאחוריה והרגה - חייב.
* קשר את חבירו והפנה עליו שטף מים ומת - חייב, אך רק אם נפלו עליו המים מיד לאחר שהפנה אותם ממקומם עליו.
* זרק אבן למעלה והלכה האבן בנפילתה לצדדין והרגה את העומד שם - חייב הזורק.

דף עח עמוד א
* הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת - בין בבת אחת בין בזה אחר זה פטורין, רבי יהודה בן בתירא אומר: בזה אחר זה האחרון חייב מפני שקירב את מיתתו.
* רבא מבאר שהכל מודים בהורג את הטריפה שהוא פטור, בגוסס בידי שמים שהוא חייב, לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם.
* ההורג את הטריפה - פטור, וטריפה שהרג בפני ב"ד - חייב, שלא בפני ב"ד - פטור.
* עדים שהעידו בטריפה שעבר עבירה שחייבים עליה מיתה והוזמו - אין נהרגין, עדים שהם עצמם טריפה והעידו על אדם בריא שעבר עבירה שחייבים עליה מיתה והוזמו - נחלקו רבא ורב אשי אם נהרגין או לא.
* שור טריפה שהרג - נחלקו רבא ורב אשי אם חייב או פטור, ושור של אדם טריפה שהרג - פטור.

דף עח עמוד ב
* הגמרא מבררת את טעמיהם של חכמים ורבי נחמיה שנחלקו במקרה בו אדם היכה את חבירו ואמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת - האם חייב מיתה או פטור.
* יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה, שנאמר "מחלליה מות יומת", אלא לא היה יודע באיזו מיתה נהרג, אבל לגבי המגדף לא היה יודע משה אם הוא בן מיתה כל עיקר אם לאו.

דף עט עמוד א
* לדעת רבי שמעון אין הרוצח חייב עד שיאמר לפלוני אני מתכוון ויהרוג את אותו פלוני, אך לא חייב במקרה בו התכוון להרוג אחד משני אנשים (מי שיזדמן מביניהם) או שהתכוון לגוף שהרג אך לא לאותו אדם (כי חשב שזה אדם אחר).
* חכמים לומדים מהמילים "וארב לו וקם עליו" את 'דין קבוע' (כל קבוע כמחצה על מחצה דמי).
* נתכוון להרוג את זה והרג את זה - לדעת חכמים: חייב מיתה, לדעת רבי: חייב ממון.

דף עט עמוד ב
* נתכוון להרוג את זה והרג את זה - לדעת תנא דבי חזקיה: פטור ממיתה ומממון.
* במשנה נאמר: "רוצח שנתערב באחרים כולן פטורין ר' יהודה אומר כונסין אותן לכיפה" - הגמרא מתקשה מי הם ה"אחרים", ורבי אבהו וריש לקיש (בעמוד זה) ורבא (בעמוד הבא) מתרצים.

דף פ עמוד א
* לדעת רבא, ביאור הרישא של המשנה בעמוד הקודם הוא כך: שנים שהיו עומדין ויצא חץ מביניהם והרג (ולא ידוע מי זרק את החץ) - שניהם פטורין.
* לדעת רבא, ביאור המשך המשנה בעמוד הקודם הוא כך: שור שהרג אדם ונגמר דינו להיסקל שנתערב בשוורים אחרים שלא הרגו אנשים - סוקלים את כולם, ולדעת רבי יהודה כונסים אותם לכיפה והם מתים שם ברעב.
* לדעת רבא: ולד הבהמה הנוגחת שהרגה אדם או נרבעה על ידי אדם - אסור בהקרבה למזבח (במקרה שנגחה הבהמה על פי עד אחד או הבעלים).

דף פ עמוד ב
* לדעת רבי ירמיה לא ניתן לדייק מהמשנה שמותרה לדבר חמור נחשב מותרה לדבר קל.
* חכמים ורבי יהודה נחלקו האם צריך להתרות (בכל חייבי מיתות שבתורה חוץ מהמסית) באיזו מיתה הוא נהרג, או שמספיק שיתרו בו שחייב מיתה סתם.
* לדעת רב יחזקאל יש לגרוס בדברי המשנה "הנשרפין בנסקלין" (הפוך מהגרסה שלפנינו).

דף פא עמוד א
* אם היה אביו עובר על דברי תורה - לא יעיר לו על כך במפורש אלא רק ברמיזה.
* עבר עבירה קלה (=עבירה שחייבים עליה מיתה קלה) ונגמר דינו על עבירה קלה, וחזר ועבר עבירה חמורה (=עבירה שחייבים עליה מיתה חמורה יותר) - נידון בחמורה, והגמרא מביאה את המקור לדין זה.
* עבר עבירה שנתחייב עליה 2 מיתות - נידון בחמורה, ר' יוסי אומר: נידון בזיקה הראשונה שבאה עליו (והגמרא מביאה ברייתא המדגימה ומבארת את שיטתו).

דף פא עמוד ב
* מי שלקה פעמיים מלקות הבאות כעונש על עבירות שיש בהם חיוב כרת - כשיעבור פעם שלישית אין מלקים אותו אלא בית דין מכניסים אותו לכיפה (מקום בגובה קומתו בלבד) ונותנים לו לחם צר ומים לחץ עד שיצטמצמו מעיו ואחר כך מאכילים אותו שעורין עד שכריסו מתבקעת.
* ההורג נפש שלא בעדים מכניסים אותו לכיפה וכו' - בגמרא מובאים 3 תירוצים לבאר כיצד יודעים שהרג.
* הגונב כלי שרת שהיה במקדש והמקלל בקוסם והבועל ארמית - קנאים פוגעים בו.

דף פב עמוד א
* הבועל ארמית ולא פגעו בו קנאין - עונשו הוא: "יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב ומגיש מנחה לה' צבאות".
* כל הבא על הכותית (הגויה) - כאילו מתחתן בעבודת כוכבים.
* בית דינו של חשמונאי גזרו שהבא על הכותית חייב משום: נדה, שפחה, גויה, אשת איש/זונה.
* הבא לימלך בבית דין בשעת מעשה אם להרוג את פלוני שבועל גויה - אין מורין לו שיהרגנו.
* "וירא פנחס בן אלעזר" - 3 פירושים בגמרא מה הוא ראה.
* אין נכנסין בכלי זיין לבית המדרש.

דף פב עמוד ב
* רבי יוחנן מפרט 6 ניסים שנעשו לפנחס כאשר הרג את זמרי וכזבי.
* "ויעמד פנחס ויפלל" - אמר רבי אלעזר: "ויתפלל" לא נאמר, אלא "ויפלל", מלמד כביכול שעשה פלילות עם קונו.
* 5 שמות יש לו: זמרי ובן סלוא ושאול ובן הכנענית ושלומיאל בן צורי שדי.
* כהן שעבד במקדש כשהוא טמא - לדעת רב ששת: אינו חייב מיתה בידי שמים.

דף פג עמוד א
* הגמרא הקשתה מברייתא על דעתו של ריש לקיש הסובר שכהן שעבד במקדש כשהוא טמא אינו חייב מיתה בידי שמים (והקושיה נשארה ב"תיובתא").
* הגמרא הביאה את המקורות לדברי הברייתא שאמרה שהאוכל את הטבל וכן כהן טמא שאכל תרומה טהורה - דינם במיתה.
* כהן טמא שאכל תרומה טמאה - אינו במיתה.

דף פג עמוד ב
* הגמרא הביאה את המקורות לדברי המשך הברייתא שאמרה שזר שאכל את התרומה, וזר ששימש (=שעבד במקדש), וכהן טמא ששימש, וכהן טבול יום ששימש, וכהן מחוסר בגדים ששימש, וכהן מחוסר כפרה ששימש, וכהן שלא רחץ ידים ורגלים ששימש, וכהנים שתויי יין ששימשו, וכהנים פרועי ראש ששימשו - דינם במיתה.
* רב חולק על הברייתא (רב תנא הוא ופליג) וסובר שזר שאכל את התרומה לוקה (ולא במיתה כדברי הברייתא).

דף פד עמוד א
* הגמרא מביאה את המקורות לכך, שאסור לערל ולאונן ולכהן שיושב, לעבוד במקדש.
* כל דבר הבא מן הכלל (=דבר הנלמד באמצעות דיוק מתוך הכתוב) - אין דנין אותו בגזרה שוה.
* הגמרא מביאה את המקורות למחלוקות רבי וחכמים בנוגע לבעל מום שעבד במקדש ובנוגע למי שנהנה במזיד מהקדש שיש בו מעילה (נחלקו אם דינו במיתה או אינו אלא באזהרה).
* זר ששימש במקדש - נחלקו הדעות אם דינו במיתה בידי שמים או בסקילה או בחנק.

דף פד עמוד ב
* פרק עשירי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בחייבי מיתת חנק.
* מכה אביו/אמו דינו בחנק, ואע"ג שלא הרג אותם, אך רק אם עשה בהם פצע - והגמרא מביאה את המקורות כך.
* גם ההורג קטן חייב מיתה, אך ההורג נפלים או עובר שנולד בחודש השמיני (שאינו יכול לחיות), אינו חייב מיתה.
* מותר לבן להקיז דם לאביו.

דף פה עמוד א
* לדעת רב ששת בן יכול להיות שליח בית דין להלקות או לנדות את אביו, והגמרא מקשה ודנה בדבריו.
* לדעת רב ששת, המבייש את חבירו כשהוא ישן ומת בתוך שנתו - חייב המבייש לשלם לבניו.

דף פה עמוד ב
* למסקנת הגמרא, הבן לא יכול להיות שליח בית דין להלקות או לנדות את אביו (בניגוד לרב ששת), חוץ ממקרה בו אביו מסית לעבוד עבודה זרה.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שאם קילל את אביו/אמו לאחר מיתתם חייב.
* גם בת או טומטום או אנדרוגינוס שקיללו את אביהם/אמם חייבים מיתה.
* ישנה מחלוקת תנאים (כפולה) אם מקישים הכאה לקללה.
* הגונב נפש מישראל אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו (אפילו שימוש כל שהוא), רבי יהודה אומר עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו שימוש חשוב שווה פרוטה.
* אשה (ולא רק איש) שגנבה איש או אשה - חייבת מיתה על הגניבה.
* אחד הגונב את האיש, ואחר הגונב את האשה, ואחד הגונב את הגר או עבד משוחרר או קטן - חייב מיתה על גניבתם, והגונב את העבדים - פטור.