דף צט עמוד א
* דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מקום ארון וכרובים אינו מן המדה.
* שמואל טוען ש"כרובים בנס הן עומדין" (=גופם של הכרובים לא תפסו מקום), ומביא לכך הוכחה, ו-6 אמוראים מקשים ודוחים את ראייתו.
* אופן עמידת הכרובים - לדעה אחת: בזמן שישראל עושים רצונו של מקום פניהם איש אל אחיו, ואם אין עושים רצונו של מקום פניהם אל הבית, ולדעת השניה: פניהם נוטים קצת אל הבית וקצת זה אל זה.

דף צט עמוד ב
* המשנה עוסקת בזכויות וחובות בענין מעבר של אדם בגינת חבירו כדי להגיע לגינתו, והגמרא עוסקת בלוקח שקונה מקום בשדה חבירו לחפור שם תעלת מים.
* מי שיש לו תעלת מים שעוברת בתוך שדה חבירו ודופני התעלה נפלו ואין מספיק עפר בשטח התעלה כדי לתקן את שפת התעלה, רשאי בעל התעלה לקחת עפר ממקום אחר בשדה חבירו ולתקן את דופני התעלה.
* הגמרא דוחה את האפשרות לדייק מהמשנה שאסור לאדם לעשות דין לעצמו אפילו כאשר הוא מפסיד.

דף ק עמוד א
* לדעת רב יהודה: מצר שהחזיקו בו רבים - אסור לקלקלו.
* מכר אדם לחבירו קרקע והלוקח הלך בה לארכה ולרחבה קנה מקום הילוכו דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים: אין הילוך מועיל כלום עד שיחזיק (מודים חכמים לר"א בשביל של כרמים, הואיל ונעשה להילוך נקנה בהילוך).
* במשנה בעמוד הקודם נאמר שדרך היחיד היא 4 אמות, ובברייתא מובאת דעת אחרים הסוברים שהשיעור הוא כדי שיעבור חמור במשאו (=שני גמדים ומחצה) וכך פסק רב הונא.

דף ק עמוד ב
* המוכר קברו, דרך קברו, מקום מעמדו, ובית הספדו - באין בני משפחה וקוברין אותו על כרחו משום פגם משפחה.
* מעמד ומושב למת - אין פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת, אין עושין אלא בקרובים של המת, אין עושין אלא ביום ראשון (ביום הקבורה), אין עושין אלא בבית הקברות, אין עושין אלא במקום שנהגו.

דף קא עמוד א
* הקונה מקום למערת קבורה - לדעת חכמים: שטח חלל המערה הוא 4 על 6 אמות, וחופר בכתליה פתחים ל-8 כוכים (לקברים), ולדעת רבי שמעון: שטח חלל המערה הוא 6 על 8 אמות, וחופר בכתליה פתחים ל-13 כוכים (לקברים).
* הגמרא מבררת (בעמוד זה ולאורך העמוד הבא) כיצד לדעת רבי שמעון חופר כוך אחד מימין הפתח ואחד מן השמאל.

דף קא עמוד ב
* לדעת רבי יוחנן: קבורה במעומד היא קבורת חמורים, והרי זה ביזוי המת.
* רבי יוחנן מבאר, שיש לפרש את דעת רבי שמעון הסובר שניתן לחפור כוך אחד מימין הפתח ואחד מן השמאל, שכוונתו היא שעושה כוכים אלו בקרן זוית.
* כוכים אלו שבקרן זוית לא נוגעים בכוכים הקרובים אליהם - לפי רב אשי מכיוון שחופר אותם עמוק יותר, ולפי דעה נוספת בגלל שמדובר בקברים קטנים המיועדים לנפלים.

דף קב עמוד א
* הגמרא מביאה ודנה במשנה ממסכת אהלות, העוסקת במקרה בו מישהו מצא בשדה קבר ישן, ויש לברר האם מקום זה הוא בית קברות ("שכונת קברות") או לא.
* הקונה מקום למערת קבורה - לדעת רבי שמעון שבברייתא (והוא התנא של המשנה באהלות): שטח חלל המערה הוא 4 על 8 אמות (ולפי רבי שמעון שבמשנה השטח הוא 6 על 8 אמות).

דף קב עמוד ב
* הגמרא מביאה משנה ממסכת כלאים, בה נחלקו חכמים ורבי שמעון האם כרם שבו המרחק בין שורת גפנים לחברתה הוא פחות מ-4 אמות אם נחשב לכרם או לא, ומקשה ממנה על הברייתא שהובאה בעמוד א, ומתרצת.
* פרק שביעי המתחיל בעמוד זה עוסק באופנים שונים בהם אדם מוכר קרקע לחבירו ואח"כ נמצאו בה חלקים שאינם ראויים לזריעה או שנמצאת הקרקע קטנה ממה שסיכמו ביניהם, או כשמכר חצי שדה פלונית בלי לפרש לאיזה חצי כוונתו.

דף קג עמוד א
* במשנה (קב ע"ב) נאמר ש"האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך, היו שם נקעים עמוקים 10 טפחים... אינן נמדדין עמה", ומסיק רב פפא בסוגייתנו שמדובר אף אם אין הם מלאים מים וראויים לזריעה.
* לדעת רבי יצחק, אם הנקעים פחותים מ-10 טפחים הם נמדדים עמה, רק אם השטח של כולם ביחד אינו אלא עד 4 קבין.

דף קג עמוד ב
* רק סלע הנמצא באמצע השדה ופחות מ-10 טפחים נמדד עם השדה, אך אם הסלע נמצא מחוץ לשדה, או סמוך למיצר, הוא לא נמדד עם השדה.
* המשנה דנה באדם שמכר שדה פלונית לחבירו, וכשבאו למדוד אותה נמצא בה שיעור גדול או קטן ממה שסיכמו ביניהם, מתי צריך לשלם על תוספת זו ומה צריך לשלם ומתי זכה.

דף קד עמוד א
* למסקנת הגמרא: האומר לחבירו שמוכר לו "בית כור עפר" ולא פירש כוונתו אם רוצה מדה מדוייקת או מדה שאינה מדוייקת - כוונתו למדה שאינה מדוייקת.
* שיעור 9 קבין שאמרו במשנה שאם הוסיף אותן לקונה חוזרת הקרקע עצמה למוכר - לדעת רב הונא: הוא אף אם קנה יותר מבית כור אחד, ולדעת רב נחמן: נותן 7 קבין ומחצה לכל כור וכור ואפילו שמכל הכורין יחד ישנה תוספת יותר מ-9 קבין.

דף קד עמוד ב
* הגמרא נשארת בספק מה יהיה הדין כשהשתנה מצב הקרקע משעת המכירה לשעת החזרה (משדה לגינה או להיפך), האם הולכים לפי שעת המכירה או החזרה (שהרי שיעור גינה שונה משיעור שדה לענין השיעור שבו אומרים שחוזר המקח).
* אם היתה השדה שמכר ללוקח סמוכה לשדה אחרת של המוכר - אפילו אם הוסיף לו רק כל שהוא על 7 קבין ומחצה, הדין הוא שמחזיר לו קרקע.

דף קה עמוד א
* לדעת בן ננס: האומר שתי לשונות הסותרים זה את זה, הולכים לפי הלשון האחרונה.
* רב אמר ש"חולקין עליו חביריו על בן ננס", ולדעתם יש ספק אם תופסים לשון ראשון או אחרון, ולכן לדעתם הממון מוטל בספק וחולקים.
* שמואל אמר ש"חכמים אומרים הלך אחר פחות שבלשונות", ולדעתם יש ספק אם תופסים לשון ראשון או אחרון, ולכן לדעתם הולכים אחר אותו הלשון שמפחית כוחו של לוקח, ולכן יד המוכר שהוא מוחזק בקרקע שלו על העליונה.

דף קה עמוד ב
* למסקנת הגמרא שמואל עצמו סובר כדעת חכמים הנ"ל.
* רב הונא אמר שרב המנונא אמר משמו של רב שההלכה היא ש"תפוס לשון אחרון".

דף קו עמוד א
* האומר לחבירו "בית כור עפר אני מוכר לך בסימניו ובמצריו": אם הותיר או חיסר לו פחות משישית - מה שעשה עשוי, אך אם חיסר או הותיר לו יותר משישית - יחזיר את התוספת.
* במקרה הנ"ל: אם הותיר או חיסר שישית מדוייקת - נחלקו רב הונא ורב יהודה מה הדין.

דף קו עמוד ב
* האומר לחבירו "בית כור עפר אני מוכר לך בסימניו ובמצריו" וחיסר לו יותר משישית - אם ידע הקונה מראש את הגודל האמיתי, מה שעשה עשוי.
* שני אחין שחלקו ירושת אביהם ואח"כ בא להם אח ממדינת הים ותובע את חלקו בירושה - לדעת רב החלוקה שחלקו בטלה וחוזרים וחולקים שוב ל-3 חלקים, ולדעת שמואל כל אחד מהאחים נותן שליש מחלקו לאח שבא ממדינת הים.

דף קז עמוד א
* 2 אחים שחלקו את ירושת אביהם, ובא בעל חוב שאביהם היה חייב לו כסף ונטל חלקו של אחד מהם בפרעון חובו - לדעת רב: בטלה החלוקה הקודמת ויחלקו מחדש את מה שנותר, לדעת שמואל: האח שנטלו ממנו את חלקו הפסיד, לדעת רב אסי: האח שנטלו ממנו את חלקו נוטל מאחיו רבע ממה שנשאר אצל אחיו.
* 3 דיינים שירדו לשום נכסי יתומים, אחד אמר שיש לשום ב-100 ושנים אמרו ב-200 או להיפך - בטל יחיד במיעוטו.

דף קז עמוד ב
* בברייתא בעמוד הקודם מובא ש-3 דיינים שירדו לשום נכסי יתומים, אחד אומר ב-100 ואחד אומר ב-80 ואחד אומר ב-120 - לדעת ת"ק: נדון ב-100, לדעת רבי אליעזר ברבי צדוק: נדון ב-90, לדעת אחרים: עושין שומא ביניהן ומשלשין. הגמרא מבארת את הדעות השונות ומביאה שרב הונא פסק כאחרים ורב אשי תמה על כך.
* האומר לחבירו "חצי שדה אני מוכר לך" ולא פירש איזה חצי - המוכר נוטל לעצמו את החלק הטוב שבשדה והלוקח מקבל את החלק היותר גרוע בשדה לפי שווי של חצי השדה.

דף קח עמוד א
* פרק שמיני ("יש נוחלין") המתחיל בעמוד זה עוסק בהלכות ירושה.
* "יש נוחלין ומנחילין, ויש נוחלין ולא מנחילין, מנחילין ולא נוחלין, לא נוחלין ולא מנחילין" - המשנה מפרטת את האפשרויות השונות.
* "אתחולי בפורענותא לא מתחלינן" - הדרך הרצויה היא לא להתחיל בדברי פורענות, ולכן הגמרא מתקשה מדוע המקרה הראשון המובא במשנה הוא ש"האב נוחל את הבן", וזה הרי כאשר הבן מת לפני אביו.

דף קח עמוד ב
* המשנה פתחה תחילה במקרה בו "האב נוחל את בנו" מכיוון שדין ירושת האב את בנו נלמד מדרשה ולכן חביב לתנא לפתוח בכך.
* אדם שמת בלא בנים ויש לו אב ואח - האב יורש אותו.
* אדם שמת ויש לו בן ואב - הבן יורש אותו, כי הוא קרוב יותר למת (לדין יעוד ושדה אחוזה).
* אדם שמת ויש לו בן ואח - הבן יורש אותו, והברייתא מבררת את הטעם לכך.

דף קט עמוד א
* כיון שלענין יבום בן ובת דינם זהה ופוטרים הם את אחי המת מן היבום - כך גם בנוגע לדין נחלה דינם זהה ושניהם קודמים לירש את אביהם המת לפני אבי המת.
* אבי המת קודם לירש את המת לפני אחי אבי המת - דין זה נלמד מסברה.
* אדם שמת בלא בנים ויש לו אב ואח, האב יורש אותו - הגמרא מביאה תנא הסובר שדין זה נלמד מהמילה "והעברתם", בניגוד לתנא בעמוד הקודם שלמד זאת מהמילה "שארו".

דף קט עמוד ב
* משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה (ולכן מהפסוק "שארו.. משפחתו..." נלמד שאבא יורש את בנו אך לא אמא).
* תולין את הקלקלה במקולקל (2 מקורות מובאים לכך בגמרא).
* לעולם ידבק אדם בטובים, שהרי משה שנשא בת יתרו יצא ממנו יהונתן, אהרן שנשא בת עמינדב יצא ממנו פנחס.

דף קי עמוד א
* הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה (כי רוב בנים דומים לאחי האם).
* לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה שזרה (=מבוזה מכוערת) לו ואל יצטרך לבריות.
* פשוט נבלה בשכר בשוק לעין כל, ואין כאן חילול השם, ואל תאמר אדם גדול וחשוב אני ואני בוש בדבר.

דף קי עמוד ב
* אדם שמת ולו בנים ובנות, הבנים יורשים אותו ולא הבנות - בגמרא מובאות 4 דעות למקור לדין זה (הדעה השניה והשלישית נדחו).
* הברכה שבפסוק "למען ירבו ימיכם וימי בניכם" היא גם על הבנות - כי אין ברכה לחצאין.
* המקור לכך שאחים מן האב נוחלין ומנחילין זה את זה ולא אחים מן האם, הוא מכיון שמשפחת אב קרויה משפחה ואילו משפחת אם אינה קרויה משפחה.