דף צד עמוד א
* לדעת רב הונא: אם הקונה החל לנפות מן התבואה שקנה את הטנופת ומצא שיש יותר מרובע הקב טנופת לסאה, מנפה מהתבואה את כל הטנופת והמוכר יחזיר לו כנגדה תבואה או מעות.
* ישנה מחלוקת אם הלכה זו היא מעיקר הדין או מקנס חכמים.

דף צד עמוד ב
* לאורך כל העמוד (ומסוף העמוד הקודם ועד תחילת העמוד הבא) הגמרא דנה בדין הנ"ל ומנסה שוב ושוב להביא ראיות לאחת הדעות, ודוחה את הנסיונות הללו.
* שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים, זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי - לדעת חכמים: נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו, ולדעת רבי יוסי: הכל יהא מונח עד שיבא אליהו.
* שטר שיש בו ריבית - לדעת רבי מאיר: קונסים אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית, ולדעת חכמים: גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית.

דף צה עמוד א
* הגמרא מביאה 2 נסיונות להוכיח כדעת רב הונא (הסובר שאם הקונה החל לנפות מן התבואה שקנה את הטנופת ומצא שיש יותר מרובע הקב טנופת לסאה, מנפה מהתבואה את כל הטנופת והמוכר יחזיר לו כנגדה תבואה או מעות), ודוחה נסיונות אלו.
* במשנה (צג ע"ב) מבואר שהמוכר אוצר של יין לחבירו והיו בו גם חביות שיינם רע, מקבל עליו הלוקח 10 חביות כאלו למאה - הגמרא דנה ומבארת מתי מקבל עליו זאת הלוקח ומתי אינו מקבל.

דף צה עמוד ב
* אמר לו המוכר מרתף של יין אני מוכר לך ולא אמר מרתף "זה" של יין וכן לא אמר לו שהיין שמוכר לו ראוי למקפה (להטעים את התבשיל) - נחלקו האמוראים אם הלוקח מקבל עליו 10 חביות שיינם רע למאה או שעל המוכר לתת לו יין שכולו יפה.
* יין הנמכר בחנות (יין רע שריחו חומץ ויש לו טעם יין) - נחלקו האמוראים אם מברכים עליו בורא פרי הגפן או שהכל נהיה בדברו.

דף צו עמוד א
* הבודק את החבית כדי לדעת שלא החמיץ היין ולאחר זמן מה נמצא חומץ - לדעת רבי יוחנן: כל 3 ימים הראשונים הסמוכים לשעת הבדיקה זה בודאי היה יין, אך לאחר 3 ימים (עד שעה שנמצאת חומץ) יש ספק מתי החמיצה.
* המוכר חבית יין לחברו והחמיצה - לדעת רב: אם החמיצה תוך 3 ימים מהמכירה זה באחריות המוכר, אך אם החמיצה לאחר מכן ההפסד הוא של הלוקח.

דף צו עמוד ב
* במקרה הנ"ל - לדעת שמואל: ההפסד הוא של הלוקח בכל מקרה (אף אם החמיצה תוך 3 ימים מהמכירה).
* שכר תמרים, שכר שעורים, שמרי יין: מברכין עליהם שהכל נהיה בדברו (וכך פסקו רבה ורב יוסף), ולדעת אחרים שמרים שיש בהם טעם יין מברך עליהן בורא פרי הגפן - רבא מבאר שהמחלוקת היא כאשר הטיל לתוך השמרים 3 כוסות מים וכעבור זמן נמצאו שם 3 כוסות וחצי.

דף צז עמוד א
* שמרי יין של הקדש, הקדושים קדושת הגוף - מים שניתנו לתוכם אסורים, גם אם ניתנו מים לפני כן כבר כמה פעמים.
* שמרי יין של מעשר שני דמאי - מים שניתנו לתוכם מותרים (אפילו המים הראשונים).
* לדעת רב: אין אומרים קידוש היום אלא על יין הראוי לינסך על גבי המזבח.

דף צז עמוד ב
* הסוגיה לאורך העמוד מנסה לברר מה בא רב למעט בדבריו הנ"ל.
* סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום.
* יין מגולה - סכנה (מחשש שנחש הטיל בו ארס) ואסור לשתותו, ואם העבירו במסננת מותר לשתותו (לדעת רבי נחמיה), אך אעפ"כ אסור לקדש עליו.

דף צח עמוד א
* כשהקונה אמר למוכר שקונה את היין לצורך תבשילו (היינו ליתן בכל פעם מעט מן היין בתבשילים), והניח את היין בקנקני המוכר, והחמיץ היין - נחלקו האמוראים על מי האחריות.
* אדם שהוא בעל גאוה - אפילו על אשתו אין הוא מתכבד (שמבזה היא אותו).
* כל המתגאה בטלית של תלמיד חכם ואינו תלמיד חכם - אין מכניסים אותו במחיצתו של הקב"ה.

דף צח עמוד ב
* דבר הגרוע מפסולת החיטה הוא חתן הדר בבית חמיו (מחשש שיחשדו בו שאינו נוהג בצניעות עם חמותו), ודבר גרוע מכך הוא אורח שמכניס אורח אחר לבית מארחיו, ודבר גרוע יותר זה אדם המשיב דבר לשואלו בטרם ישמע ויבין את השאלה.
* במשנה מובא ששיעור הגובה שיש לבנות לסוגי הבתים שהוזכרו במשנה הוא כפי שיעור מחצית ארכו עם מחצית רוחבו של הבית, ובברייתא מובאת דעת אחרים הסוברים שהשיעור הוא כשיעור אורך הקורות העומדות לרוחבו של הבית ומחזיקות את התקרה.

דף צט עמוד א
* דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מקום ארון וכרובים אינו מן המדה.
* שמואל טוען ש"כרובים בנס הן עומדין" (=גופם של הכרובים לא תפסו מקום), ומביא לכך הוכחה, ו-6 אמוראים מקשים ודוחים את ראייתו.
* אופן עמידת הכרובים - לדעה אחת: בזמן שישראל עושים רצונו של מקום פניהם איש אל אחיו, ואם אין עושים רצונו של מקום פניהם אל הבית, ולדעת השניה: פניהם נוטים קצת אל הבית וקצת זה אל זה.

דף צט עמוד ב
* המשנה עוסקת בזכויות וחובות בענין מעבר של אדם בגינת חבירו כדי להגיע לגינתו, והגמרא עוסקת בלוקח שקונה מקום בשדה חבירו לחפור שם תעלת מים.
* מי שיש לו תעלת מים שעוברת בתוך שדה חבירו ודופני התעלה נפלו ואין מספיק עפר בשטח התעלה כדי לתקן את שפת התעלה, רשאי בעל התעלה לקחת עפר ממקום אחר בשדה חבירו ולתקן את דופני התעלה.
* הגמרא דוחה את האפשרות לדייק מהמשנה שאסור לאדם לעשות דין לעצמו אפילו כאשר הוא מפסיד.

דף ק עמוד א
* לדעת רב יהודה: מצר שהחזיקו בו רבים - אסור לקלקלו.
* מכר אדם לחבירו קרקע והלוקח הלך בה לארכה ולרחבה קנה מקום הילוכו דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים: אין הילוך מועיל כלום עד שיחזיק (מודים חכמים לר"א בשביל של כרמים, הואיל ונעשה להילוך נקנה בהילוך).
* במשנה בעמוד הקודם נאמר שדרך היחיד היא 4 אמות, ובברייתא מובאת דעת אחרים הסוברים שהשיעור הוא כדי שיעבור חמור במשאו (=שני גמדים ומחצה) וכך פסק רב הונא.

דף ק עמוד ב
* המוכר קברו, דרך קברו, מקום מעמדו, ובית הספדו - באין בני משפחה וקוברין אותו על כרחו משום פגם משפחה.
* מעמד ומושב למת - אין פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת, אין עושין אלא בקרובים של המת, אין עושין אלא ביום ראשון (ביום הקבורה), אין עושין אלא בבית הקברות, אין עושין אלא במקום שנהגו.

דף קא עמוד א
* הקונה מקום למערת קבורה - לדעת חכמים: שטח חלל המערה הוא 4 על 6 אמות, וחופר בכתליה פתחים ל-8 כוכים (לקברים), ולדעת רבי שמעון: שטח חלל המערה הוא 6 על 8 אמות, וחופר בכתליה פתחים ל-13 כוכים (לקברים).
* הגמרא מבררת (בעמוד זה ולאורך העמוד הבא) כיצד לדעת רבי שמעון חופר כוך אחד מימין הפתח ואחד מן השמאל.

דף קא עמוד ב
* לדעת רבי יוחנן: קבורה במעומד היא קבורת חמורים, והרי זה ביזוי המת.
* רבי יוחנן מבאר, שיש לפרש את דעת רבי שמעון הסובר שניתן לחפור כוך אחד מימין הפתח ואחד מן השמאל, שכוונתו היא שעושה כוכים אלו בקרן זוית.
* כוכים אלו שבקרן זוית לא נוגעים בכוכים הקרובים אליהם - לפי רב אשי מכיוון שחופר אותם עמוק יותר, ולפי דעה נוספת בגלל שמדובר בקברים קטנים המיועדים לנפלים.

דף קב עמוד א
* הגמרא מביאה ודנה במשנה ממסכת אהלות, העוסקת במקרה בו מישהו מצא בשדה קבר ישן, ויש לברר האם מקום זה הוא בית קברות ("שכונת קברות") או לא.
* הקונה מקום למערת קבורה - לדעת רבי שמעון שבברייתא (והוא התנא של המשנה באהלות): שטח חלל המערה הוא 4 על 8 אמות (ולפי רבי שמעון שבמשנה השטח הוא 6 על 8 אמות).

דף קב עמוד ב
* הגמרא מביאה משנה ממסכת כלאים, בה נחלקו חכמים ורבי שמעון האם כרם שבו המרחק בין שורת גפנים לחברתה הוא פחות מ-4 אמות אם נחשב לכרם או לא, ומקשה ממנה על הברייתא שהובאה בעמוד א, ומתרצת.
* פרק שביעי המתחיל בעמוד זה עוסק באופנים שונים בהם אדם מוכר קרקע לחבירו ואח"כ נמצאו בה חלקים שאינם ראויים לזריעה או שנמצאת הקרקע קטנה ממה שסיכמו ביניהם, או כשמכר חצי שדה פלונית בלי לפרש לאיזה חצי כוונתו.

דף קג עמוד א
* במשנה (קב ע"ב) נאמר ש"האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך, היו שם נקעים עמוקים 10 טפחים... אינן נמדדין עמה", ומסיק רב פפא בסוגייתנו שמדובר אף אם אין הם מלאים מים וראויים לזריעה.
* לדעת רבי יצחק, אם הנקעים פחותים מ-10 טפחים הם נמדדים עמה, רק אם השטח של כולם ביחד אינו אלא עד 4 קבין.

דף קג עמוד ב
* רק סלע הנמצא באמצע השדה ופחות מ-10 טפחים נמדד עם השדה, אך אם הסלע נמצא מחוץ לשדה, או סמוך למיצר, הוא לא נמדד עם השדה.
* המשנה דנה באדם שמכר שדה פלונית לחבירו, וכשבאו למדוד אותה נמצא בה שיעור גדול או קטן ממה שסיכמו ביניהם, מתי צריך לשלם על תוספת זו ומה צריך לשלם ומתי זכה.

דף קד עמוד א
* למסקנת הגמרא: האומר לחבירו שמוכר לו "בית כור עפר" ולא פירש כוונתו אם רוצה מדה מדוייקת או מדה שאינה מדוייקת - כוונתו למדה שאינה מדוייקת.
* שיעור 9 קבין שאמרו במשנה שאם הוסיף אותן לקונה חוזרת הקרקע עצמה למוכר - לדעת רב הונא: הוא אף אם קנה יותר מבית כור אחד, ולדעת רב נחמן: נותן 7 קבין ומחצה לכל כור וכור ואפילו שמכל הכורין יחד ישנה תוספת יותר מ-9 קבין.

דף קד עמוד ב
* הגמרא נשארת בספק מה יהיה הדין כשהשתנה מצב הקרקע משעת המכירה לשעת החזרה (משדה לגינה או להיפך), האם הולכים לפי שעת המכירה או החזרה (שהרי שיעור גינה שונה משיעור שדה לענין השיעור שבו אומרים שחוזר המקח).
* אם היתה השדה שמכר ללוקח סמוכה לשדה אחרת של המוכר - אפילו אם הוסיף לו רק כל שהוא על 7 קבין ומחצה, הדין הוא שמחזיר לו קרקע.

דף קה עמוד א
* לדעת בן ננס: האומר שתי לשונות הסותרים זה את זה, הולכים לפי הלשון האחרונה.
* רב אמר ש"חולקין עליו חביריו על בן ננס", ולדעתם יש ספק אם תופסים לשון ראשון או אחרון, ולכן לדעתם הממון מוטל בספק וחולקים.
* שמואל אמר ש"חכמים אומרים הלך אחר פחות שבלשונות", ולדעתם יש ספק אם תופסים לשון ראשון או אחרון, ולכן לדעתם הולכים אחר אותו הלשון שמפחית כוחו של לוקח, ולכן יד המוכר שהוא מוחזק בקרקע שלו על העליונה.

דף קה עמוד ב
* למסקנת הגמרא שמואל עצמו סובר כדעת חכמים הנ"ל.
* רב הונא אמר שרב המנונא אמר משמו של רב שההלכה היא ש"תפוס לשון אחרון".