דף פה עמוד א
* כליו של לוקח קונה לו בכל מקום (אם פסק דמים), חוץ מרשות הרבים.
* הגמרא מקשה על דין זה מברייתא, ומתרצת (בתחילת העמוד הבא).

דף פה עמוד ב
* רב ששת שאל את רב הונא האם כלי של לוקח הנמצא ברשות המוכר, והניח המוכר חפץ בכלי הלוקח, האם קנה הלוקח או לא.
* נסיונות לענות על שאלה זו ממשנה בגיטין ומהמשנה אצלנו - נדחו.
* בסוף העמוד ובעמוד הבא: נסיון של רבא לענות על שאלה זו מברייתא ונסיון של רבינא לענות על שאלה זו מדברי רב ושמואל - נדחו.

דף פו עמוד א
* כליו של הלוקח קונים לו ברשות המוכר אם המוכר אמר לו "לך וקנה לך את החפץ", אך אם המוכר לא אמר לו כלום הגמרא נשארה בספק אם כליו של לוקח ברשות מוכר קונים או לא.
* מטלטלים נקנים במשיכה אם אין דרכם בהגבהה (היינו: כאשר הם כבדים), אך אם דרכם בהגבהה (כאשר הם קלים) הם נקנים בהגבהה ולא במשיכה.
* הגמרא מקשה מ-2 ברייתות על דעה זו ומתרצת.

דף פו עמוד ב
* הגמרא מקשה מ-2 משניות על הדעה הנ"ל ומתרצת.
* לדעת רב ושמואל מוכר האומר ללוקח "כור [=30 סאה] תבואה ב-30 סלעים אני מוכר לך" - כל הכור נחשב למכירה אחת ולכן יכול לחזור בו כל עוד לא סיים את המדידה, אך אם אמר לו "כור [=30 סאה] תבואה ב-30 סלעים וכל סאה בסלע אני מוכר לך" - כל סאה נחשבת למכירה נפרדת, ולכן כל סאה שמדד נקנית ללוקח ולא יכול לחזור בו ממנה.
* הגמרא מקשה על כך מ-2 ברייתות ומתרצת.

דף פז עמוד א
* מותר לפועל להוזיל את מחיר העבודה שלו תמורת הקדמת המעות על ידי בעל הבית, ודבר זה לא נחשב לריבית.
* המשנה עוסקת במוכר יין או שמן לחבירו, עד מתי יכולים לחזור בהם, ועד כמה חייב המוכר להטיף ללוקח מכלי המידה.

דף פז עמוד ב
* במשנה (בעמוד א) נאמר שמה שנשאר דבוק בדופני הכלי, לאחר שהמוכר לחבירו יין או שמן הטיף 3 טיפות ממה שנשאר בדופני כלי המדידה, הרי הוא של המוכר, והטעם לכך מבואר בסוגייתנו שהוא משום שהלוקח מתייאש ממה שנשאר.
* בגמרא מובאות 4 הצעות לביאור מחלוקת חכמים ורבי יהודה שבמשנה (ורק ההצעה האחרונה, המובאת בעמוד הבא, נשארת למסקנה).

דף פח עמוד א
* הנוטל כלי מן האומן כדי לבדקו ולראותו אם מעוניין לקנותו, ונאנס בידו, חייב לשלם, וזאת בתנאי שמדובר בחפץ שדמיו קצובים (כי בכך סמכה דעתו לקנותו כבר בשעה שמגביה את החפץ).
* אדם ירא שמים - כיון שגמר בליבו לקנות פירות מעם הארץ, שוב אינו חוזר בו, ולכן די בכך כדי לחייבו במעשר כאילו עשה קנין גמור.

דף פח עמוד ב
* "אבן שלמה וצדק יהיה לך" - צדק משלך ותן לו (הוסף משלך יותר ממה שמגיע לו על פי דין).
* קשה עונשן של מדות יותר מעונשן של עריות.
* קשה גזל הדיוט יותר מגזל גבוה.
* בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם: הקב"ה ברך ישראל ב-22 וקללן ב-8, ואילו משה רבינו ברכן ב-8 וקללן ב-22.

דף פט עמוד א
* הגמרא מביאה כמה ברייתות המלמדות שאסור לשנות ממנהג המקום בענין מדות ומשקלות.
* בית דין מעמידים ממונים שידאגו שהמדות בעיר יהיו מדויקות, ונחלקו הדעות אם היו מעמידים ממונים גם לכך שלא יפקיעו המוכרים את השער וימכרו ביוקר.

דף פט עמוד ב
* אמר רבן יוחנן בן זכאי: אוי לי אם אומר (ברבים את ההלכות שמפורש בהם כל מיני רמאויות ועוולות) אוי לי אם לא אומר, אם אומר - שמא ילמדו הרמאין (לרמות באופנים נוספים שלא הכירו), ואם לא אומר - שמא יאמרו הרמאין אין תלמידי חכמים בקיאין במעשה ידינו (ויבואו לרמות יותר).
* אסור לאדם שישהה מדה חסרה או יתרה בתוך ביתו.

דף צ עמוד א
* אנשים עלולים לטעות ולהחליף בין 2 מדות (כשלא מדובר בשיעורי מדות קטנות) כשההבדל ביניהם הוא רק רבע משיעורן.
* אמר שמואל: אין מוסיפין על המדות יותר משתות, ולא על המטבע יתר משתות, והמשתכר אל ישתכר יותר משתות.

דף צ עמוד ב
* מותר לאדם לשמור באוצר את מה שהוא מלקט משדהו, אך אסור לו לקנות מהשוק כדי לשמור באוצר ולמכור ביוקר.
* מותר לאדם לאצור פירות לצורך ערב שביעית ושביעית ומוצאי שביעית.
* אין מוציאין פירות מא"י לחו"ל כשהם דברים שיש בהן חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות, ר' יהודה בן בתירא מתיר ביין.

דף צא עמוד א
* אין משתכרים בארץ ישראל בדברים שיש בהן חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות.
* לדעת רשב"י: אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ.
* אותו היום שבאת רות המואביה לארץ ישראל מתה אשתו של בעז (ולהשמיע לנו בא שהקב"ה מקדים רפואה למכה ויש לו לאדם לבטוח בהקב'"ה - רשב"ם).
* אלימלך ושלמון ופלוני אלמוני ואבי נעמי כולן בני נחשון בן עמינדב הן - ללמדך שאפילו מי שיש לו זכות אבות אינה עומדת לו בשעה שיוצא מארץ לחוצה לארץ.
* השם של אמא של אברהם אבינו: אמתלאי בת כרנבו, השם של אמא של דוד המלך: נצבת בת עדאל, השם של אמא של שמשון: צללפונית.
* אותו היום שנפטר אברהם אבינו מן העולם עמדו כל גדולי אומות העולם בשורה ואמרו אוי לו לעולם שאבד מנהיגו ואוי לה לספינה שאבד קברניטה.

דף צא עמוד ב
* אפילו שררה קטנה - מן השמים ממנים את האדם לכך.
* לדעת רבי יהושע בן קרחה: מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו? שהיה להן לבקש רחמים על דורם ולא בקשו.
* "מחלון וכליון" - ישנה מחלוקת אם זהו השם שלהם ו"יואש ושרף" זהו הכינוי שלהם, או להיפך.
* "ואכלתם מן התבואה ישן" - נחלקו האמוראים אם הכוונה ללא תולעת שמרקיבה את התבואה או שלא יהיה שדפון.

דף צב עמוד א
* פרק שישי מתחיל בתחילת דף זה והמשנה הראשונה עוסקת בדין המוכר פירות לחבירו ונמצא שלא היו ראויים להצמיח.
* המוכר שור לחבירו, הרגיל לקנות שוורים גם לשחיטה וגם לחרישה, ומחירם שווה, ונמצא נגחן - רב סובר שהרי זה מקח טעות, ושמואל חולק.

דף צב עמוד ב
* טעמי המחלוקת הנ"ל: רב סובר שהולכים אחר הרוב (והרוב קונים לחרישה), ושמואל סובר שבדיני ממונות לא הולכים אחר הרוב אלא רק בדיני איסור והיתר.
* הגמרא מקשה על רב ממשנה בכתובות ומתרצת, ואח"כ מביאה ראיה לרב מברייתא (ודוחה זאת בתחילת העמוד הבא).

דף צג עמוד א
* הגמרא מביאה ראיה לשיטת שמואל (הסובר שבדיני ממונות לא הולכים אחר הרוב) ודוחה את הראיה.
* הגמרא דוחה את האפשרות שרב ושמואל (שנחלקו אם הולכים בדיני ממונות אחר הרוב או לא) נחלקו במחלוקת תנאים.
* הגמרא מביאה ראיה לשיטת שמואל ממשנתנו ולאחר מכן מסיקה שאכן נחלקו תנאים במחלוקת רב ושמואל.

דף צג עמוד ב
* המוכר זרעוני גינה שאינם נאכלים, וזרעם הקונה ולא צמחו - נחלקו התנאים אם המוכר משלם לקונה רק את דמי הזרעים ששילם או אף את ההוצאות שהיו לו.
* מנהג גדול היה בירושלים: המוסר סעודה לחברו (שיכין לו חבירו סעודה עבור האורחים) וקלקלה, נותן לו דמי בשתו ודמי בושת אורחיו.
* עוד מנהג גדול היה בירושלים: מפה פרוסה על גבי הפתח - כל זמן שמפה פרוסה אורחין נכנסין, נסתלקה המפה אין האורחין נכנסין.

דף צד עמוד א
* לדעת רב הונא: אם הקונה החל לנפות מן התבואה שקנה את הטנופת ומצא שיש יותר מרובע הקב טנופת לסאה, מנפה מהתבואה את כל הטנופת והמוכר יחזיר לו כנגדה תבואה או מעות.
* ישנה מחלוקת אם הלכה זו היא מעיקר הדין או מקנס חכמים.

דף צד עמוד ב
* לאורך כל העמוד (ומסוף העמוד הקודם ועד תחילת העמוד הבא) הגמרא דנה בדין הנ"ל ומנסה שוב ושוב להביא ראיות לאחת הדעות, ודוחה את הנסיונות הללו.
* שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים, זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי - לדעת חכמים: נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו, ולדעת רבי יוסי: הכל יהא מונח עד שיבא אליהו.
* שטר שיש בו ריבית - לדעת רבי מאיר: קונסים אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית, ולדעת חכמים: גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית.

דף צה עמוד א
* הגמרא מביאה 2 נסיונות להוכיח כדעת רב הונא (הסובר שאם הקונה החל לנפות מן התבואה שקנה את הטנופת ומצא שיש יותר מרובע הקב טנופת לסאה, מנפה מהתבואה את כל הטנופת והמוכר יחזיר לו כנגדה תבואה או מעות), ודוחה נסיונות אלו.
* במשנה (צג ע"ב) מבואר שהמוכר אוצר של יין לחבירו והיו בו גם חביות שיינם רע, מקבל עליו הלוקח 10 חביות כאלו למאה - הגמרא דנה ומבארת מתי מקבל עליו זאת הלוקח ומתי אינו מקבל.

דף צה עמוד ב
* אמר לו המוכר מרתף של יין אני מוכר לך ולא אמר מרתף "זה" של יין וכן לא אמר לו שהיין שמוכר לו ראוי למקפה (להטעים את התבשיל) - נחלקו האמוראים אם הלוקח מקבל עליו 10 חביות שיינם רע למאה או שעל המוכר לתת לו יין שכולו יפה.
* יין הנמכר בחנות (יין רע שריחו חומץ ויש לו טעם יין) - נחלקו האמוראים אם מברכים עליו בורא פרי הגפן או שהכל נהיה בדברו.

דף צו עמוד א
* הבודק את החבית כדי לדעת שלא החמיץ היין ולאחר זמן מה נמצא חומץ - לדעת רבי יוחנן: כל 3 ימים הראשונים הסמוכים לשעת הבדיקה זה בודאי היה יין, אך לאחר 3 ימים (עד שעה שנמצאת חומץ) יש ספק מתי החמיצה.
* המוכר חבית יין לחברו והחמיצה - לדעת רב: אם החמיצה תוך 3 ימים מהמכירה זה באחריות המוכר, אך אם החמיצה לאחר מכן ההפסד הוא של הלוקח.

דף צו עמוד ב
* במקרה הנ"ל - לדעת שמואל: ההפסד הוא של הלוקח בכל מקרה (אף אם החמיצה תוך 3 ימים מהמכירה).
* שכר תמרים, שכר שעורים, שמרי יין: מברכין עליהם שהכל נהיה בדברו (וכך פסקו רבה ורב יוסף), ולדעת אחרים שמרים שיש בהם טעם יין מברך עליהן בורא פרי הגפן - רבא מבאר שהמחלוקת היא כאשר הטיל לתוך השמרים 3 כוסות מים וכעבור זמן נמצאו שם 3 כוסות וחצי.