דף מו עמוד א
* דברי רבה (הסובר שאם אין עדים על מסירת החפץ לאומן, נאמן לומר שקנאו, אף אם ראו עדים את החפץ בידו) נדחו בעקבות קושיה מהמשנה שבדף מב עמוד א.
* נתן לאומן בגדיו לתקן והשיב לו האומן בגדים של אדם אחר (ולא אמר לו שאלו הבגדים שלו) - רשאי להשתמש בהם עד שיבוא בעל הבגדים ויטול אותם.

דף מו עמוד ב
* אריס רגיל שהחזיק בקרקע 3 שנים - יש לו חזקה, אך המשנה עוסקת ב"אריסי בתי אבות" ולהם אין חזקה.
* אריס של בתי אבות שהוריד אריסים אחרים תחתיו ב-3 השנים שהחזיק בשדה ולא היה עמהם בשעת עבודתם - יש לו חזקה לאחר 3 שנים אלו.
* אריס מעיד על השדה שעובד בה, ששייכת לבעליה, ואינו נחשב נוגע בעדות, במקרה בו עדיין לא צמחו פירות בשדה ועדיין לא עבד בה.

דף מז עמוד א
* אומן או אריס שנמצא חפץ של אחר ברשותו - אין לו חזקה בחפץ זה, אבל בן של אומן או אריס - יש לו חזקה בחפץ שהיה תחת אביו, אפילו כאשר טוען שהיה של אביו וירש אותו, וזה אם יש עדים שמעידים שבפניהם הודה המערער לאביו שמכר לו את הדבר.
* אומן שירד מאומנותו ואריס שירד מאריסותו - יש להם חזקה אם החזיקו בשדה לאחר מכן.

דף מז עמוד ב
* לדעת רב הונא: גזלן שהביא ראיה לדבריו (עדי מכירה או עדי הודאה, אך לא ראו את מתן המעות) - הראיה לא מתקבלת כי יש חשש שהודאת המוכר היתה מתוך פחד.
* לדעת רב הונא: "תליוהו וזבין - זביניה זביני" (אם תלו אדם והכריחו אותו למכור דבר משלו עד שנתרצה - מכירתו מכירה ואינו יכול לבטלה).

דף מח עמוד א
* למסקנת הגמרא, הטעם לכך שלדעת רב הונא "תליוהו וזבין - זביניה זביני" הוא מסברה שאגב אונסו של המוכר הוא מתרצה למכור בלב שלם
* הגמרא מקשה מ-2 משניות על הדין של רב הונא ומתרצת.
* רב ביבי בשם רב נחמן סובר ש"תליוהו וזבין - לא הוי זביני" (=מכירה באונס אינה מועילה אפילו במקום שנתן דמים).

דף מח עמוד ב
* הגמרא מכריעה לבסוף להלכה ש"תליוהו וזבין - זביניה זביני" בכל מקרה.
* אם אדם אנס והכריח אשה להתקדש לו ("תליוה וקדיש") - קידושיו קידושין, אך לדעת מר בר רב אשי חכמים תיקנו שלא יהיו קידושין.

דף מט עמוד א
* לדעת רב הונא: אם נכתב ה"מודעא" בשטר וחתמו עליו עדים - מועיל שטר זה לבטל את שטר המכירה המאוחר.
* עדים שחתמו על שטר מכירה ואח"כ אמרו ש"מודעא היו דברינו" - לדעת רב נחמן אין נאמנים ומר בר רב אשי חולק.
* אם ויתר הבעל (כבר בשלב האירוסין) על הזכות לאכול פירות נכסי אשתו ובכל זאת אכל את הפירות - אין באכילתו משום חזקה בקרקע.

דף מט עמוד ב
* כל האומר איני רוצה בתקנת חכמים שתיקנו להנאתי - שומעים לו, ואינו זוכה בכך בעל כרחו [ולכן: יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ממך ואני עושה את מעשי ידי לך].
* אם הביא הבעל ראיה בעדים או בשטר שאשתו מכרה לו שדה מנכסי מלוג שלה - זוכה בשדה, ולא מתקבלת טענת האשה הטוענת שכלל לא התכוונה למכור לו אלא רק "נחת רוח עשיתי לבעלי כדי שלא יכעס עלי".

דף נ עמוד א
* איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג - לא עשו ולא כלום, לדעת אמימר, ובגמרא מובאות 2 אפשרויות לביאור דבריו.
* באושא התקינו: האשה שמכרה בנכסי מלוג ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות.
* המוכר את עבדו הכנעני לאחר ופסק עמו שישמשנו עוד 30 יום - נחלקו התנאים האם ומי ישנו בדין "יום או יומים".

דף נ עמוד ב
* רב אמר ש"אשת איש צריכה למחות", ובסוגיה מובאות 2 דעות לפרש את דבריו (האם הכוונה למחות בבעל או באחר המחזיק בנכסי מלוג שלה).
* לדעת רב "אין מחזיקין בנכסי אשת איש" - ורב יוסף מבאר שיש אופן לשיטתו שכן צריכה למחות.

דף נא עמוד א
* המשנה חידשה שאפילו אם יחד הבעל לאשה קרקע לצורך מזונותיה והחזיקה האשה בקרקע נוספת של בעלה - אין לה בה חזקה.
* לדעת רב נחמן: המוכר שדה לאשתו - קנתה (ואין אומרים שכל כוונת הבעל במכירה זו היתה כדי לגלות את מעותיו שהטמינה ממנו).
* לדעת שמואל: אין שטר מכר (להבדיל משטר מתנה) קונה אלא על ידי נתינת מעות.

דף נא עמוד ב
* המוכר שדה לאשתו - לדעת רב: קנתה והבעל אוכל פירות, לדעת רבי אלעזר ורבי יוחנן: קנתה ואין הבעל אוכל פירות.
* הנותן במתנה שדה לאשתו - קנתה ואין הבעל אוכל פירות.
* אין מקבלים פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן התינוקות (כי חוששים שזה לא שלהם אלא שהם גנבו זאת).

דף נב עמוד א
*במשנה בדף מב ע"א נאמר שאין לאב חזקה בנכסי הבן ולא לבן בנכסי האב - ובסוגייתנו נחלקו האמוראים אם דין זה אמור גם כאשר האב והבן נפרדו (שאין הבן סמוך על שולחן אביו), והגמרא מכריעה שלא.
* אחד מן האחים שהיה מתעסק ומטפל בנכסים השייכים לכל האחים לאחר שמת האב וירשו את נכסיו, והיו שטרי קניית קרקעות או הלוואות ששמו כתוב בהן, וטוען שהם שלו ולא מנכסי ירושת אביו - נחלקו האמוראים על מי להביא ראיה כדי לזכות בנכסים אלו.

דף נב עמוד ב
* ברשב"ם מובאות 2 דעות לביאור ההבדל בין "קשיא" ל"תיובתא".
* לדעת רב הסובר במקרה הנ"ל שעל האח להביא ראיה - נחלקו האמוראים האם הכוונה לראיה בעדים או ראיה בקיום השטר.
* קרקע נקנית בחזקה - ובמקרה שעושה את החזקה בפניו אז לא צריך לומר לו המוכר "לך תעשה חזקה בקרקע".

דף נג עמוד א
* קיבל קרקע מחבירו במתנה ובא להחזיק בקרקע שלא בפניו - לדעת שמואל אינו קונה את המתנה בלא שיאמר לו בפירוש חבירו נותן המתנה "לך חזק וקני", אך רב מסתפק בדבר.
* גדר גדר והשלימו לעשרה או פרץ פרצה כדי שיכנס ויצא בה - הרי זו חזקה וקנה בכך את השדה.
* נתן צרור בחור שבגדר השדה והועיל בסתימת נקב זה לשדה או נטל צרור מגדר השדה ונוצר חור בגדר והועיל ביצירת הנקב לשדה - הרי זו חזקה לקנות על ידה את השדה.

דף נג עמוד ב
* בגמרא מובאות 2 ספקות בענין קניית 2 שדות ומצר ביניהן.
* בנה פלטרין בנכסי הגר שמת ובא אחר והעמיד להן דלתות - קנה השני את הנכסים.
* המוצא פלטרין בנכסי הגר שמת וסד בהן סיוד אחד (בגודל אמה וכנגד הפתח) - קנאן.
* המציע מצעות בנכסי הגר שמת ושכב עליהם על הקרקע - קנה את הנכסים.

דף נד עמוד א
* שמואל מביא (ב-4 מימרות נפרדות) 4 אופנים בהם העושה פעולה בקרקע יתכן שתהא חזקה לקנות על ידה ויתכן שלא יקנה על ידה, שתלוי לשם מה עשה אותה פעולה.
* המצייר צורה של חיה או עוף בנכסי הגר - קנה את הנכסים.
* שדה של גר שמת, שמסומנת בגבולותיה, וחפר בה חפירה אחת במקום מועט - לדעת רב קנה את כל השדה, ולדעת שמואל קנה את מקום חפירתו בלבד.

דף נד עמוד ב
* שמואל סובר שגוי שמכר נכסיו לישראל וקיבל ממנו מעות ועדיין לא החזיק בהם הקונה - דינם כהפקר, ולכן, אם ישראל אחר בא והחזיק בהם, זכה בהם. (אביי הקשה על דברי שמואל, ורב נחמן פסק כדברי שמואל).
* שמואל סובר ש"דינא דמלכותא דינא".

דף נה עמוד א
* עשירים שהם בעלי קרקעות, שהיו קונים את קרקעות עניי העיר שלא שילמו את מס הקרקע למלך, על מנת לשלם עליה את המס - קנו אותה, ולא יוכל בעל הקרקע להוציאה מידם כשירצה לשלם את המס (ונחלקו האמוראים אם דין זה הוא רק ב"טסקא" או גם ב"כרגא").
* המצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר (שאם החזיק אדם באחת מהן לא זכה בשניה הסמוכה לה), ונחלקו האמוראים אם מפסיקין גם בדין פאה וטומאה.

דף נה עמוד ב
* לדעת ר"א: ספק ביאה - טהור (כי ספק אם נכנס כלל למקום שהטומאה נמצאת, ואף אם נכנס יש ספק אם נגע בטומאה), ספק מגע טומאה - טמא.
* נחלקו רבי יוחנן ורבא אם מיצר וחצב מפסיקין בין 2 רשויות לענין שבת.

דף נו עמוד א
* לדעת רבי אסי בר חנינא: חצב מפסיק בנכסי הגר לעשותם כ-2 שדות, ואם החזיק בשדה אחת לא קנה את השניה.
* יהושע תיחם לישראל את הארץ (בין נחלת שבט אחד לשני) באמצעות חצב (שאינו יונק לא מכאן ולא מכאן).
* יהושע מנה בספרו רק עיירות העומדות על הגבולין (כדי להראות את התחומין).

דף נו עמוד ב
* המשנה שלנו סוברת, שעדותן של 3 כתות עדים, שכל אחת מעידה רק על שנת חזקה אחת, מצטרפות לחזקה, ושלא כדעת רבי עקיבא.
* 2 עדים שהעידו על חזקת 3 שנים, אלא שעד אחד מעיד שאכל המחזיק חיטים והעד השני מעיד שאכל שעורין - הרי זו חזקה, כי אנשים לא יודעים להבחין היטב בין חיטים לשעורים.

דף נז עמוד א
* המשנה (וכך גם המשניות הבאות) עוסקות ב"חזקת תשמישים" (אדם המשתמש בנכסי חבירו, ושתק חבירו ולא מיחה בו, יש לו חזקה בתשמיש זה).
* הגמרא מתקשה מדוע ברישא של המשנה נאמר שמי שהיה מעמיד בהמה בחצר אין זו חזקה אך אם עשה מחיצה זו כן חזקה, ומביאה (בעמוד זה ובעמוד הבא) פירושים שונים של אמוראים לישוב הקושיה.

דף נז עמוד ב
* בכל התשמישים הקבועים בחצר, השותפים יכולים לעכב זה על זה, חוץ מן הכביסה (שיכול כל שותף לכבס בחצר גם אם חבירו מתנגד), כיון שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הכביסה בנהר.
* הפסוק משבח את מי שמוכרח לעבור דרך הנהר ובכל זאת מטה את עיניו לצד שאין בו נשים שמכבסות.
* רבי בנאה מבאר כיצד חלוק טלית ושולחן של תלמיד חכם צריך להיראות.