דף מ עמוד א * מחאה, מודעא, קנין - מועילים אם נעשו בפני שנים, ואין צריך לומר לעדים לכתוב שטר על כך. * הודאה - מועילה אם נעשית בפני שנים, וצריך המודה לומר לעדים לכתוב שטר על כך. * קיום שטרות - אינו נעשה אלא בפני שלושה. * האמוראים נחלקו אם כותבים 'מודעא' גם על אנס שמציית להוראות בית דין. דף מ עמוד ב * לדעת רבא: אין כותבים 'מודעא' כדי לבטל מכירה, אא"כ מדובר באופן שבו המוכר אנוס באונס שאם לא ימסור מודעא לא ידעו העדים שהיה אנוס. (ובמודעא כזו יש לכתוב במפורש ש"אנחנו מכירים את האונס שיש לפלוני"). * לדעת רב יהודה: שטר מתנה שנכתב בהטמנה, אינו מועיל לגבות בו את המתנה, ורב פפא סובר בדעת רבא שאין שטר מתנה כזה יכול לשמש 'מודעא' לגבי שטר מתנה או מכירה שנכתב לאחר מכן (אלא אם יש טענת אונס בשטר המאוחר).
דף מא עמוד א * אם ציווה לעדים לכתוב שטר מתנה, ולא אמר להם להתחבא ולכתוב אך גם לא אמר להם לצאת לשוק ולכתוב - הגמרא מכריעה להלכה שלא גובים בשטר זה את המתנה. * במשנה נאמר: כל חזקה שאין עמה טענה - אינה חזקה (ובגמרא מבואר מה החידוש בדין זה שהרי פשיטא שכך הוא הדין). * לדעת רב נחמן: אין הלכה כרבי יהודה ורבי ישמעאל שסוברים שכל שמחזיק בשדה בפני הבעלים ולא מיחו בו מיד נחשב לחזקה (אלא צריך שלוש שנים מיום ליום). דף מא עמוד ב * רב יהודה פסק כדברי בית הלל אליבא דרבי שמעון בן אלעזר, שאם בכת אחת של עדים, עד אחד אומר שפלוני חייב מאה זוז לפלוני ועד אחד אומר שחייב מאתיים זוז לפלוני, מקבלים עדותם בנוגע למאה זוז. * לדעת רבי חייא: המחזיק בקרקע שלוש שנים וטוען שקנה קרקע זו מפלוני - צריך להביא עדים שפלוני גר שם יום אחד. * חזקת שלוש שנים שנעשתה ע"י שלושה אנשים יחד שכל אחד גר במקום שנה אחת ואח"כ מכר את המקום לשני - מצטרפים, ונחשב שיש כאן חזקת שלוש שנים (וזה רק אם המכירה מהראשון לשני ומהשני לשלישי היתה בשטר).
דף מב עמוד א * לדעת רב: המוכר שדה בעדים וקיבל עליו אחריות - אם ניטל השדה מיד הקונה משום שהיה שיעבוד מוקדם על השדה, גובה הקונה מהמוכר אפילו מנכסים משועבדים, אך המלווה את חברו בעדים ללא שטר - גובה המלווה רק מנכסים בני חורין. * קנה קרקע והחזיק בה שנה ומת, וירשה בנו והחזיק בה שנה ומכרה לאחר בשטר, והחזיק בה הלוקח שנה - הרי זו חזקה (נחשב לחזקת שלוש שנים). * המשנה מפרטת דוגמאות בהם אין חזקה של אדם מסוים נחשבת לחזקה (כגון: אומנים, שותפים, אשה בנכסי בעלה). דף מב עמוד ב * לגרסת אבוה דשמואל ולוי במשנה: שותף שהחזיק בחלק חברו שלוש שנים וטוען שקנה אותה מידו - אין לו חזקה, לגרסת שמואל: לשותף יש חזקה (והגמרא מציעה כמה תירוצים כיצד ליישב דעתו זו של שמואל עם מימרה אחרת שלו, שאמר "שותף כיורד ברשות"). * לדעת שמואל: השותפים - מחזיקים זה על זה, ומעידים זה על זה, ונעשים שומרי שכר זה לזה. * הגמרא מבארת את דברי שמואל "שותף כיורד ברשות דמי".
דף מג עמוד א * האומר לחברו "דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות הימנה" - לא אמר כלום, אא"כ קנו מידו. * המוכר שדה לחברו אפילו שלא באחריות - אין מעיד לו עליה, מפני שמעמידה בפני בעל חובו. * הגמרא מקשה משלוש ברייתות שמשמע מהם שאף ששותף מסלק את עצמו מחלקו מכל מקום נחשב נוגע בדבר ואינו יכול להעיד בזה, ומתרצת. דף מג עמוד ב * שמואל שאמר שהשותפים נעשים שומרי שכר זה לזה עסק באופן שנמצא אצל אחד מהשותפים כל השותפות ולא רק חלק מהשותפות והתנו ביניהם שישמור אחד מהם היום את כל השותפות והשני למחר. * רב ששת מבאר ומעמיד את הרישא של הברייתא שהובאה בגמרא בגזלן שמכר את השדה לאחר, ובא אדם אחר וטען שהשדה שלו, ועל זה אומרת הברייתא שהנגזל לא יכול ללכת ולהעיד עם עד אחר לטובת הקונה מהגזלן, כי הוא נוגע בעדותו.
דף מד עמוד א * הגמרא ממשיכה לדון בביאורו של רב ששת לברייתא שבעמוד הקודם, ולבסוף דוחה את ביאורו לברייתא. * ישנה מחלוקת אם רשות יורש נחשבת כרשות לוקח לענין שינוי רשות. * הגמרא מביאה ביאור אחר לברייתא שבעמוד הקודם (ביאור המתבסס על שיטת רבין בר שמואל). דף מד עמוד ב * מטלטלים (שמכרם הלווה לאחר) אינם משתעבדים לבעל חובו. * עשה עבדו אפותיקי ומכרו - בעל חוב גובה ממנו, עשה שורו וחמורו אפותיקי ומכרו - אין בעל חוב גובה הימנו. * לדעת רבה: אם הקנה לבעל חובו מטלטלים אגב קרקע שיהיו משועבדים לו לגבות חובו מהם - נשתעבדו לו המטלטלים אגב הקרקע. * המוכר שדה לחברו שלא באחריות ובא בעל חוב וטרפה מן הלוקח, והתברר שהשדה לא היתה של המוכר - חוזר הלוקח ותובעו מהמוכר לדעת רב פפא ורב זביד חולק.
דף מה עמוד א * אדם מישראל שמכר לחברו חמור ובא גוי ואנס את החמור מהלוקח בטענה שהיא שלו - לדעת אמימר אין המוכר צריך לפצות ולשלם ללוקח כי הלוקח יודע שסתם גוי הוא אנס שגוזל בכוח ולא כי זה באמת שלו. * רבה לפני שחזר בו סבר שלאומן אין חזקה על חפץ שברשותו אם התובע מסר לו את החפץ בפני עדים ואף שלא ראו העדים עתה את החפץ אצל האומן. דף מה עמוד ב * אביי סובר שלאומן אין חזקה על חפץ שברשותו אם ראו עדים עתה את החפץ ברשותו (ואף אם התובע מסר לו את החפץ שלא בפני עדים). (לפי הרשב"ם) * רבה חזר בו ולמסקנה סובר שלאומן אין חזקה על חפץ שברשותו אם התובע מסר לו את החפץ בפני עדים ובתנאי נוסף שרואים העדים עתה את החפץ אצל האומן.
דף מו עמוד א * דברי רבה (הסובר שאם אין עדים על מסירת החפץ לאומן, נאמן לומר שקנאו, אף אם ראו עדים את החפץ בידו) נדחו בעקבות קושיה מהמשנה שבדף מב עמוד א. * נתן לאומן בגדיו לתקן והשיב לו האומן בגדים של אדם אחר (ולא אמר לו שאלו הבגדים שלו) - רשאי להשתמש בהם עד שיבוא בעל הבגדים ויטול אותם. דף מו עמוד ב * אריס רגיל שהחזיק בקרקע שלוש שנים - יש לו חזקה, אך המשנה עוסקת ב"אריסי בתי אבות" ולהם אין חזקה. * אריס של בתי אבות שהוריד אריסים אחרים תחתיו למשך שלוש שנים ולא היה עמהם בשעת עבודתם - יש לו חזקה לאחר שלוש שנים אלו. * אריס מעיד על השדה שעובד בה, ששייכת לבעליה, ואינו נחשב נוגע בעדות, במקרה בו עדיין לא צמחו פירות בשדה ועדיין לא עבד בה.
דף מז עמוד א * אומן או אריס שנמצא חפץ של אחר ברשותו - אין לו חזקה בחפץ זה, אבל בן של אומן או אריס - יש לו חזקה בחפץ שהיה תחת אביו, אפילו כאשר טוען שהיה של אביו וירש אותו, ובתנאי שיש עדים שמעידים שבפניהם הודה המערער לאביו שמכר לו את הדבר. * אומן שירד מאומנותו ואריס שירד מאריסותו - יש להם חזקה אם החזיקו בשדה לאחר מכן. דף מז עמוד ב * לדעת רב הונא: גזלן שהביא ראיה לדבריו (עדי מכירה או עדי הודאה, אך לא ראו את מתן המעות) - הראיה לא מתקבלת כי יש חשש שהודאת המוכר היתה מתוך פחד (ונחלקו רב הונא ורב ביבי האם כך הדין גם כאשר נתן לו הגזלן מעות בפני עדים). * לדעת רב הונא: "תליוהו וזבין - זביניה זביני" (אם תלו אדם והכריחו אותו למכור דבר משלו עד שנתרצה - מכירתו מכירה ואינו יכול לבטלה). (ורב ביבי חולק).
דף מח עמוד א * למסקנת הגמרא, הטעם לכך שלדעת רב הונא "תליוהו וזבין - זביניה זביני" הוא מסברה שאגב אונסו של המוכר הוא מתרצה למכור בלב שלם. * הגמרא מקשה משתי משניות על הדין של רב הונא, ומתרצת. * רב ביבי בשם רב נחמן סובר ש"תליוהו וזבין - לא הוי זביני" (=מכירה באונס אינה מועילה אפילו במקום שנתן דמים). דף מח עמוד ב * הגמרא מכריעה לבסוף להלכה ש"תליוהו וזבין - זביניה זביני" בכל מקרה. * אם אדם אנס והכריח אישה להתקדש לו ("תליוה וקדיש") - קידושיו קידושין, אך לדעת מר בר רב אשי חכמים תיקנו שלא יהיו קידושין. * כותבים "מודעא" על מכירה אפילו ב"תליוהו וזבין".
דף מט עמוד א * לדעת רב הונא: אם נכתב ה"מודעא" בשטר וחתמו עליו עדים - מועיל שטר זה לבטל את שטר המכירה המאוחר. * עדים שחתמו על שטר מכירה ואח"כ אמרו ש"מודעא היו דברינו" - לדעת רב נחמן אין נאמנים ומר בר רב אשי חולק. * אם ויתר הבעל (כבר בשלב האירוסין) על הזכות לאכול פירות נכסי אשתו ובכל זאת אכל את הפירות - אין באכילתו משום חזקה בקרקע. דף מט עמוד ב * כל האומר איני רוצה בתקנת חכמים שתיקנו להנאתי - שומעים לו, ואינו זוכה בכך בעל כורחו [ולכן: יכולה אישה שתאמר לבעלה איני ניזונת ממך ואיני עושה את מעשי ידי לך]. * אם הביא הבעל ראיה בעדים או בשטר שאשתו מכרה לו שדה מנכסי מלוג שלה - זוכה בשדה, ולא מתקבלת טענת האישה הטוענת שכלל לא התכוונה למכור לו אלא רק "נחת רוח עשיתי לבעלי כדי שלא יכעס עלי".
דף נ עמוד א * איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג - לא עשו ולא כלום, לדעת אמימר, ובגמרא מובאות אפשרויות שונות לביאור דבריו. * באושא התקינו: האשה שמכרה בנכסי מלוג ומתה - הבעל מוציא מיד הלקוחות. * המוכר את עבדו הכנעני לאחר ופסק עמו שישמשנו עוד שלושים יום - נחלקו ארבעה תנאים האם ומי ישנו בדין "יום או יומים". דף נ עמוד ב * הגמרא דנה ומבארת באיזה אופן אין לאיש חזקה בנכסי אשתו. * רב אמר ש"אשת איש צריכה למחות", ובסוגיה מובאות שתי דעות לפרש את דבריו (האם הכוונה למחות בבעל או באחר המחזיק בנכסי מלוג שלה). * לדעת רב "אין מחזיקין בנכסי אשת איש" - ורב יוסף מבאר שיש אופן לשיטתו שכן מחזיקין ולכן צריכה למחות.
דף נא עמוד א * הגמרא מבארת שהמשנה חידשה שאפילו אם ייחד הבעל לאשה קרקע לצורך מזונותיה והחזיקה האשה בקרקע נוספת של בעלה - אין לה בה חזקה. * לדעת רב נחמן: המוכר שדה לאשתו - קנתה (ואין אומרים שכל כוונת הבעל במכירה זו היתה כדי לגלות את מעותיו שהטמינה ממנו). (ורבא ורב יהודה בסוף עמוד ב חולקים במקרה שמדובר ב"מעות טמונין"). * לדעת שמואל: אין שטר מכר (להבדיל משטר מתנה) קונה אלא על ידי נתינת מעות. דף נא עמוד ב * המוכר שדה לאשתו - לדעת רב: קנתה והבעל אוכל פירות, לדעת רבי אלעזר ורבי יוחנן: קנתה ואין הבעל אוכל פירות. * הנותן במתנה שדה לאשתו - קנתה ואין הבעל אוכל פירות. * אין מקבלים פיקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן התינוקות (כי חוששים שזה לא שלהם אלא שהם גנבו זאת).
