דף לו עמוד א
* אם החזקתו של המחזיק בשדה האילן נעשתה בשנת ערלה או שביעית וכן אם החזיק בכלאים - אינה חזקה.
* אם במשך 3 שנים קצר המחזיק את התבואה בעודה שחת ולא המתין עד שתגדל - אין זו חזקה.
* לבעלי חיים המהלכים מעצמם יש להן חזקה לאחר 3 שנים שהחזיק בהם.

דף לו עמוד ב
* ישנה מחלוקת האם מה שהמחזיק חורש את השדה עולה לחשבון חזקת 3 שנים.
* ההבדל בין רב לשמואל בדעת חכמים הוא במקרה של "דקל נערה" (דקל ילדה שממהרת להוציא פירות ומוציאה פירות 3 פעמים בפחות מ-3 שנים שלימות - לרב אינה חזקה ולשמואל כן נחשב לחזקה).

דף לז עמוד א
* אחד קנה אילנות ואחד קנה את הקרקע - לדעת רב זביד: זה שהחזיק באילנות קנה רק את האילנות וזה שהחזיק בקרקע קנה את הקרקע, ולדעת רב פפא: זה שהחזיק באילנות קנה את האילנות וחצי מהקרקע וזה שהחזיק בקרקע קנה חצי מהקרקע.
* מכר קרקע ושייר אילנות לעצמו - יש לו גם את הקרקע הנצרך לאילנות.

דף לז עמוד ב
* מכר 2 אילנות ושייר קרקע לעצמו - נחלקו התנאים אם יש ללוקח את מקום האילנות בקרקע ליטע אחרים במקומם כשימותו.
* לדעת רבא אדם שמכר אילנות רצופים (שנטועים יותר מעשרה בבית סאה) - לא קנה הלוקח חלק בקרקע, משום שהם עומדים להיעקר [ורבי זירא אמר שדברי רבא תלויים במחלוקת תנאים].

דף לח עמוד א
* אם מכר לחבירו סתם דקל לפירותיו (ללא הקרקע) - על המוכר למחות ולהודיע בתוך 3 שנים שלא מכר לו את הקרקע, כדי למנוע מהקונה טענה לאחר 3 שנים שהקרקע שלו.
* לדעת רב: תנא קמא סובר שמחאה שלא בפניו של המחזיק נחשבת למחאה, אך בשעת חירום בין ארצות שאין השיירות מצויות, לא נחשבת למחאה.

דף לח עמוד ב
* בגמרא מובאות דעות שונות אם מועילה חזקה בנכסי בורח, ולמסקנה רבא פסק שלא נחשבת לחזקה במקרה של בורח מחמת שרצח ורוצים להרגו, אך אם ברח מחמת חוב ממון שיש לו מועילה חזקה.
* בסיום הדף הגמרא מבררת איך נעשית מחאה שלא בפני המחזיק.

דף לט עמוד א
* לדעת רב הונא בריה דרב יהושע: כל דבר שאינו מוטל על אדם שלא לגלותו, אלא נמנע מלספרו מרצונו - עשוי הוא לגלותו (ולכן גם אם אמרו העדים שלא יספרו שהבעלים מחה, מועילה המחאה).
* לדעת רב נחמן (וכך דעת רבא, לאחר ששמע כך מרב נחמן): מחאה שלא בפניו נחשבת למחאה.
* תלמידי רבי יוחנן נחלקו בדעת רבי יוחנן האם בפני 2 או 3 אנשים צריכה להיות מחאה (ובגמרא בעמוד ב מובאות 3 אפשרויות לבאר את נקודת המחלוקת).

דף לט עמוד ב
* לדעת רבה בר רב הונא: כל דבר גנאי שכבר נאמר בפני 3 אנשים, אין באמירת דבר זה משום איסור לשון הרע.
* כיון שמחה הבעלים במחזיק בשנה הראשונה של החזקה שוב אינו צריך לחזור ולמחות בכל שנה, אך צריך למחות בסוף כל 3 שנים פעם אחת.
* אם באחת מהמחאות שינה בדבריו וטען טענה אחרת - מועילה החזקה למחזיק, כי מוכח שאין טענות המערער נכונות.

דף מ עמוד א
* מחאה, מודעא, קנין - מועילים אם נעשו בפני שנים, ואין צריך לומר לעדים לכתוב שטר על כך.
* הודאה - מועילה אם נעשית בפני שנים, וצריך המודה לומר לעדים לכתוב שטר על כך.
* קיום שטרות - אינו נעשה אלא בפני שלושה.
* האמוראים נחלקו אם כותבים שטר על מודעא גם על אנס שמציית להוראות בית דין.

דף מ עמוד ב
* לדעת רבא: אין כותבים שטר על מודעא שנמסרה כדי לבטל מכירה, אא"כ מדובר באופן שבו המוכר אנוס באונס שאם לא ימסור מודעא לא ידעו העדים שהיה אנוס.
* לדעת רב יהודה: שטר מתנה שנכתב בהטמנה, אינו מועיל לגבות בו את המתנה, ורב פפא סובר בדעת רבא שאין שטר מתנה יכול לשמש מודעא לגבי שטר מתנה אחר שעומד לכתוב בכל כרחו.

דף מא עמוד א
* במשנה נאמר: כל חזקה שאין עמה טענה - אינה חזקה (ובגמרא מבואר מה החידוש בדין זה שהרי פשיטא שכך הוא הדין).
* לדעת רב נחמן: אין הלכה כרבי יהודה ורבי ישמעאל שסוברים שכל שמחזיק בשדה בפני הבעלים ולא מיחו בו מיד נחשב לחזקה (אלא צריך 3 שנים מיום ליום).

דף מא עמוד ב
* רב יהודה פסק כדברי בית הלל אליבא דרבי שמעון בן אלעזר, שאם בכת אחת של עדים, עד אחד אומר שפלוני לוה 100 זוז מפלוני ועד אחד אומר שלוה 200 זוז, מקבלים עדותם בנוגע ל100 זוז.
* לדעת רבי חייא: המחזיק בקרקע 3 שנים וטוען שקנה קרקע זו מפלוני - צריך להביא עדים שפלוני גר שם יום אחד.
* חזקת 3 שנים שנעשתה ע"י 3 אנשים יחד שכל אחד גר במקום שנה אחת - מצטרפים, ונחשב שיש כאן חזקת 3 שנים (וזה רק אם הראשון מכר לשני והשני לשלישי בשטר).

דף מב עמוד א
* לדעת רב: המוכר שדה בעדים וקיבל עליו אחריות - גובה הלוקח מהמוכר אפילו מנכסים משועבדים, אך המלוה את חבירו בעדים ללא שטר - גובה הלוה רק מנכסים בני חורין.
* קנה קרקע והחזיק בה שנה ומת, וירשה בנו והחזיק בה שנה ומכרה לאחר בשטר, והחזיק בה הלוקח שנה - הרי זו חזקה (נחשב לחזקת 3 שנים).
* המשנה מפרטת דוגמאות בהם אין חזקה של אדם מסויים נחשבת לחזקה (כגון: אומנים, שותפים, אשה בנכסי בעלה).

דף מב עמוד ב
* לגרסת אבוה דשמואל ולוי במשנה: שותף שהחזיק בחלק חבירו 3 שנים וטוען שקנה אותה מידו - אין לו חזקה, לגרסת שמואל: לשותף יש חזקה [והגמרא מציעה כמה תירוצים כיצד ליישב דעתו זו של שמואל עם מימרה אחרת שלו, שאמר "שותף כיורד ברשות"].
* לדעת שמואל: השותפין - מחזיקין זה על זה, ומעידין זה על זה, ונעשים שומרי שכר זה לזה.

דף מג עמוד א
* האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות הימנה לא אמר כלום, אא"כ קנו מידו.
* המוכר שדה לחבירו שלא באחריות - אין מעיד לו עליה, מפני שמעמידה בפני בעל חובו.
* הגמרא מקשה מ-3 ברייתות שמשמע מהם שאף ששותף מסלק את עצמו מחלקו מכל מקום נחשב נוגע בדבר ואינו יכול להעיד בזה (ומתרצת).

דף מג עמוד ב
* שמואל שאמר שהשותפים נעשים שומרי שכר זה לזה דיבר באופן שנמצא אצל אחד מהשותפים כל השותפות ולא רק חלק מהשותפות והתנו ביניהם שישמור אחד היום את כל השותפות והשני למחר.
* רב ששת מבאר ומעמיד את הברייתא שהובאה בגמרא בגזלן שמכר את השדה לאחר, ובא אדם אחר וטען שהשדה שלו, ועל זה אומרת הברייתא שהנגזל לא יכול ללכת ולהעיד עם עד אחר לטובת הקונה מהגזלן, כי הוא נוגע בעדותו.

דף מד עמוד א
* הגמרא ממשיכה לדון בביאורו של רב ששת לברייתא שבעמוד הקודם, ולבסוף דוחה את ביאורו לברייתא.
* ישנה מחלוקת אם רשות יורש נחשבת כרשות לוקח לענין שינוי רשות.
* הגמרא מביאה ביאור אחר לברייתא שבעמוד הקודם (ביאור המתבסס על שיטת רבין בר שמואל).

דף מד עמוד ב
* מטלטלים (שמכרם הלוה לאחר) אינם משתעבדים לבעל חובו.
* עשה עבדו אפותיקי ומכרו - בעל חוב גובה ממנו, עשה שורו וחמורו אפותיקי ומכרו - אין בעל חוב גובה הימנו.
* לדעת רבה: אם הקנה לבעל חובו מטלטלים אגב קרקע שיהיו משועבדים לו לגבות חובו מהם - נשתעבדו לו המטלטלים אגב הקרקע.
* המוכר שדה לחבירו שלא באחריות ובא בעל חוב וטרפה מן הלוקח, והתברר שהשדה לא היתה של המוכר - חוזר הלוקח ותובעו מהמוכר לדעת רב פפא ורב זביד חולק.

דף מה עמוד א
* אדם מישראל שמכר לחבירו חמור ובא גוי ואנס את החמור מהלוקח בטענה שהיא שלו - לדעת אמימר אין המוכר צריך לפצות ולשלם ללוקח כי הלוקח יודע שסתם גוי הוא אנס שגוזל בכוח ולא כי זה באמת שלו.
* רבה לפני שחזר בו סבר שלאומן אין חזקה על חפץ שברשותו אם התובע מסר לו את החפץ בפני עדים ואף שלא ראו העדים עתה את החפץ אצל האומן.

דף מה עמוד ב
* אביי סובר שלאומן אין חזקה על חפץ שברשותו אם ראו עדים עתה את החפץ ברשותו (ואף אם התובע מסר לו את החפץ שלא בפני עדים). (לפי הרשב"ם)
* רבה חזר בו ולמסקנה סובר שלאומן אין חזקה על חפץ שברשותו אם התובע מסר לו את החפץ בפני עדים ובתנאי נוסף שרואים העדים עתה את החפץ אצל האומן.

דף מו עמוד א
* דברי רבה (הסובר שאם אין עדים על מסירת החפץ לאומן, נאמן לומר שקנאו, אף אם ראו עדים את החפץ בידו) נדחו בעקבות קושיה מהמשנה שבדף מב עמוד א.
* נתן לאומן בגדיו לתקן והשיב לו האומן בגדים של אדם אחר (ולא אמר לו שאלו הבגדים שלו) - רשאי להשתמש בהם עד שיבוא בעל הבגדים ויטול אותם.

דף מו עמוד ב
* אריס רגיל שהחזיק בקרקע 3 שנים - יש לו חזקה, אך המשנה עוסקת ב"אריסי בתי אבות" ולהם אין חזקה.
* אריס של בתי אבות שהוריד אריסים אחרים תחתיו ב-3 השנים שהחזיק בשדה ולא היה עמהם בשעת עבודתם - יש לו חזקה לאחר 3 שנים אלו.
* אריס מעיד על השדה שעובד בה, ששייכת לבעליה, ואינו נחשב נוגע בעדות, במקרה בו עדיין לא צמחו פירות בשדה ועדיין לא עבד בה.

דף מז עמוד א
* אומן או אריס שנמצא חפץ של אחר ברשותו - אין לו חזקה בחפץ זה, אבל בן של אומן או אריס - יש לו חזקה בחפץ שהיה תחת אביו, אפילו כאשר טוען שהיה של אביו וירש אותו, וזה אם יש עדים שמעידים שבפניהם הודה המערער לאביו שמכר לו את הדבר.
* אומן שירד מאומנותו ואריס שירד מאריסותו - יש להם חזקה אם החזיקו בשדה לאחר מכן.

דף מז עמוד ב
* לדעת רב הונא: גזלן שהביא ראיה לדבריו (עדי מכירה או עדי הודאה, אך לא ראו את מתן המעות) - הראיה לא מתקבלת כי יש חשש שהודאת המוכר היתה מתוך פחד.
* לדעת רב הונא: "תליוהו וזבין - זביניה זביני" (אם תלו אדם והכריחו אותו למכור דבר משלו עד שנתרצה - מכירתו מכירה ואינו יכול לבטלה).