דף לא עמוד א
* אביי חולק על רבה וסובר שאין אדם נאמן מכח "מה לי לשקר" על דבר שהעדים מכחישים אותו.
* במקרה בו אדם עוקר ומכחיש בטענתו השניה את טענתו הראשונה - אינו טוען וחוזר וטוען.
* במקרה בו אדם בטענתו השניה אינו חוזר כלל מדבריו הראשונים אלא רק שמוסיף עליהם - טוען חוזר וטוען.
* במקרה בו אדם טוען טענה שניה המכחישה במקצת את דבריו הראשונים אך יש בה בכדי לתקן את דבריו הראשונים - נחלקו עולא ונהרדעי אם טוען וחוזר וטוען, ופוסקת הגמרא שחוזר וטוען.

דף לא עמוד ב
* 2 כתות עדים המכחישות זו את זו - נחלקו רב הונא ורב חסדא אם כשרות לעדות אחרת.
* רב נחמן פסק בהתחלה שלא חוששים ל"זילותא דבי דינא" (=שמא ילגלגו בני אדם על בית דין ויאמרו שחוזרים הם ממה שפסקו בתחילה), ולאחר שהקשו עליו מברייתא טען שיש לחשוש, אך לבסוף פסק שאין לחשוש כי כך סוברים כמה תנאים גדולים.

דף לב עמוד א
* לדעת רבי יוחנן "אין ערער פחות משנים" (אם רק עד אחד ערער על הכהונה של פלוני אין זה חשוב ערעור ונאמן עד אחד בלבד להכחישו ולהכשירו לכהונה).
* לדעת רב אשי: רבי אלעזר ורשב"ג לא חוששים ל"זילותא דבי דינא", ונחלקו האם ניתן לצרף עדות של עד שני עם עדות של עד ראשון כאשר לא העידו כאחד.

דף לב עמוד ב
* רב אידי בר אבין פסק במעשה הראשון ("בארעא") כרבה, ובמעשה השני ("בזוזי") כרב יוסף - מכיון שיש ספק כמי ההלכה אז פסק שיעמוד כל דבר בחזקתו לפי ש"המוציא מחבירו עליו הראיה".
* ערב ששילם את החוב למלוה ובא לדרוש זאת מהלוה, והלוה טוען שפרע לערב את החוב, אך הערב טוען שהחזיר לו את המעות כי היו פגומות - נאמן הערב.

דף לג עמוד א
* הבא ליפרע מנכסי יתומים (בעבור חוב אביהם) לא יפרע אלא בשבועה.
* רב אידי בר אבין נחלק עם קרוב שלו מי קרוב יותר לפלוני שמת שהשאיר עץ דקל, ולבינתיים הקרוב שלו תפס את הדקל ואח"כ הודה שרב אידי קרוב יותר - רב חסדא פסק שהוא לא צריך לשלם את הפירות שאכל עד שהודה, ואביי ורבא חולקים.

דף לג עמוד ב
* שני בני אדם שדנו על קרקע - אחד אמר של אבותי היתה קרקע זו והביא על כך עדים, והשני אמר של אבותי היתה קרקע זו והביא עדים שהוא עצמו החזיק בקרקע 3 שנים - נחלק רב חסדא עם אביי ורבא אם השני נאמן.
* שאל אדם את חבירו מה הוא עושה בקרקע שלו: אם הלה השיב לו שקנה ממנו את הקרקע והחזיק בה 3 שנים, אך הביא עדים רק על שנתיים - יחזיר את הקרקע והפירות שאכל, אך אם השיב לו שירד לקרקע לצורך אכילת פירות בלבד (כאריס או שקנה את הפירות לכמה שנים) - נאמן.

דף לד עמוד א
* מי שהביא רק עד אחד שהחזיק 3 שנים בקרקע - עליו להחזיר את הקרקע, ולגבי הפירות שאכל: החכמים לפני אביי סברו (בעמוד הקודם) שישלם, ואביי סבר שלא ישלם.
* כל המחוייב שבועה שאינו יכול לישבע - משלם (לדעת רבי אבא, וכך פסק רשב"ם בעמוד ב, ולא כדעת רב ושמואל שחולקים).

דף לד עמוד ב
* חפץ שיש ויכוח בין שנים למי הוא שייך, ואין אחד מהם מוחזק בו, ואחד מהם רוצה שבית דין יתפסו את החפץ עד שיביא ראיה שהוא שלו - נחלקו האמוראים אם על בית דין לשמוע לדבריו ולתפוס את החפץ.
* במקרה הנ"ל, אם בית דין תפסו את החפץ, ולא מצא אותו אחד ראיה שהחפץ שלו, וביקש מבית דין לשחרר את החפץ ו"כל דאלים גבר" - נחלקו האמוראים אם שומעים בקולו.

דף לה עמוד א
* 2 שטרות מתנה/מכר ל-2 אנשים שונים על שדה אחת עם אותו תאריך - לדעת רב יחלוקו ולדעת שמואל "שודא דדייני" (= רשב"ם: הדיינים יפסקו למי לתת כפי מה שנראה להם למי הנותן מעדיף לתת, ר"ת: יתנו הדיינים למי מהם שירצו).
* במקרה של רכוש הנתון במחלוקת ואין אחד מהם מוחזק בו ואין לאף אחד מהם ראיה הדין הוא שכל דאלים גבר, מכיון שאפשר יהיה לברר את הדבר אם יבואו עדים ולכן אין בית דין נזקקים לדון דין אשר עלול להתברר כמעוות.

דף לה עמוד ב
* בממון שדינו הוא כל דאלים גבר, אם לפני שקדם אחד משניהם ותפס בא אדם אחד מן השוק והחזיק בה אין בית דין מוציאים אותו מידו לדעת נהרדעי ורב אשי חולק.
* אדם המחזיק בקרקע וטוען שקנה אותה אך הבעלים הראשון מערער וטוען שלא מכרה - אם העידו עדים שהמערער עצמו הגביה סל של פירות מן השדה והעמיסו על כתיפו של בעל דינו המחזיק בה, הרי היא בחזקתו מיד.

דף לו עמוד א
* אם החזקתו של המחזיק בשדה האילן נעשתה בשנת ערלה או שביעית וכן אם החזיק בכלאים - אינה חזקה.
* אם במשך 3 שנים קצר המחזיק את התבואה בעודה שחת ולא המתין עד שתגדל - אין זו חזקה.
* לבעלי חיים המהלכים מעצמם יש להן חזקה לאחר 3 שנים שהחזיק בהם.

דף לו עמוד ב
* ישנה מחלוקת האם מה שהמחזיק חורש את השדה עולה לחשבון חזקת 3 שנים.
* ההבדל בין רב לשמואל בדעת חכמים הוא במקרה של "דקל נערה" (דקל ילדה שממהרת להוציא פירות ומוציאה פירות 3 פעמים בפחות מ-3 שנים שלימות - לרב אינה חזקה ולשמואל כן נחשב לחזקה).

דף לז עמוד א
* אחד קנה אילנות ואחד קנה את הקרקע - לדעת רב זביד: זה שהחזיק באילנות קנה רק את האילנות וזה שהחזיק בקרקע קנה את הקרקע, ולדעת רב פפא: זה שהחזיק באילנות קנה את האילנות וחצי מהקרקע וזה שהחזיק בקרקע קנה חצי מהקרקע.
* מכר קרקע ושייר אילנות לעצמו - יש לו גם את הקרקע הנצרך לאילנות.

דף לז עמוד ב
* מכר 2 אילנות ושייר קרקע לעצמו - נחלקו התנאים אם יש ללוקח את מקום האילנות בקרקע ליטע אחרים במקומם כשימותו.
* לדעת רבא אדם שמכר אילנות רצופים (שנטועים יותר מעשרה בבית סאה) - לא קנה הלוקח חלק בקרקע, משום שהם עומדים להיעקר [ורבי זירא אמר שדברי רבא תלויים במחלוקת תנאים].

דף לח עמוד א
* אם מכר לחבירו סתם דקל לפירותיו (ללא הקרקע) - על המוכר למחות ולהודיע בתוך 3 שנים שלא מכר לו את הקרקע, כדי למנוע מהקונה טענה לאחר 3 שנים שהקרקע שלו.
* לדעת רב: תנא קמא סובר שמחאה שלא בפניו של המחזיק נחשבת למחאה, אך בשעת חירום בין ארצות שאין השיירות מצויות, לא נחשבת למחאה.

דף לח עמוד ב
* בגמרא מובאות דעות שונות אם מועילה חזקה בנכסי בורח, ולמסקנה רבא פסק שלא נחשבת לחזקה במקרה של בורח מחמת שרצח ורוצים להרגו, אך אם ברח מחמת חוב ממון שיש לו מועילה חזקה.
* בסיום הדף הגמרא מבררת איך נעשית מחאה שלא בפני המחזיק.

דף לט עמוד א
* לדעת רב הונא בריה דרב יהושע: כל דבר שאינו מוטל על אדם שלא לגלותו, אלא נמנע מלספרו מרצונו - עשוי הוא לגלותו (ולכן גם אם אמרו העדים שלא יספרו שהבעלים מחה, מועילה המחאה).
* לדעת רב נחמן (וכך דעת רבא, לאחר ששמע כך מרב נחמן): מחאה שלא בפניו נחשבת למחאה.
* תלמידי רבי יוחנן נחלקו בדעת רבי יוחנן האם בפני 2 או 3 אנשים צריכה להיות מחאה (ובגמרא בעמוד ב מובאות 3 אפשרויות לבאר את נקודת המחלוקת).

דף לט עמוד ב
* לדעת רבה בר רב הונא: כל דבר גנאי שכבר נאמר בפני 3 אנשים, אין באמירת דבר זה משום איסור לשון הרע.
* כיון שמחה הבעלים במחזיק בשנה הראשונה של החזקה שוב אינו צריך לחזור ולמחות בכל שנה, אך צריך למחות בסוף כל 3 שנים פעם אחת.
* אם באחת מהמחאות שינה בדבריו וטען טענה אחרת - מועילה החזקה למחזיק, כי מוכח שאין טענות המערער נכונות.

דף מ עמוד א
* מחאה, מודעא, קנין - מועילים אם נעשו בפני שנים, ואין צריך לומר לעדים לכתוב שטר על כך.
* הודאה - מועילה אם נעשית בפני שנים, וצריך המודה לומר לעדים לכתוב שטר על כך.
* קיום שטרות - אינו נעשה אלא בפני שלושה.
* האמוראים נחלקו אם כותבים שטר על מודעא גם על אנס שמציית להוראות בית דין.

דף מ עמוד ב
* לדעת רבא: אין כותבים שטר על מודעא שנמסרה כדי לבטל מכירה, אא"כ מדובר באופן שבו המוכר אנוס באונס שאם לא ימסור מודעא לא ידעו העדים שהיה אנוס.
* לדעת רב יהודה: שטר מתנה שנכתב בהטמנה, אינו מועיל לגבות בו את המתנה, ורב פפא סובר בדעת רבא שאין שטר מתנה יכול לשמש מודעא לגבי שטר מתנה אחר שעומד לכתוב בכל כרחו.

דף מא עמוד א
* במשנה נאמר: כל חזקה שאין עמה טענה - אינה חזקה (ובגמרא מבואר מה החידוש בדין זה שהרי פשיטא שכך הוא הדין).
* לדעת רב נחמן: אין הלכה כרבי יהודה ורבי ישמעאל שסוברים שכל שמחזיק בשדה בפני הבעלים ולא מיחו בו מיד נחשב לחזקה (אלא צריך 3 שנים מיום ליום).

דף מא עמוד ב
* רב יהודה פסק כדברי בית הלל אליבא דרבי שמעון בן אלעזר, שאם בכת אחת של עדים, עד אחד אומר שפלוני לוה 100 זוז מפלוני ועד אחד אומר שלוה 200 זוז, מקבלים עדותם בנוגע ל100 זוז.
* לדעת רבי חייא: המחזיק בקרקע 3 שנים וטוען שקנה קרקע זו מפלוני - צריך להביא עדים שפלוני גר שם יום אחד.
* חזקת 3 שנים שנעשתה ע"י 3 אנשים יחד שכל אחד גר במקום שנה אחת - מצטרפים, ונחשב שיש כאן חזקת 3 שנים (וזה רק אם הראשון מכר לשני והשני לשלישי בשטר).

דף מב עמוד א
* לדעת רב: המוכר שדה בעדים וקיבל עליו אחריות - גובה הלוקח מהמוכר אפילו מנכסים משועבדים, אך המלוה את חבירו בעדים ללא שטר - גובה הלוה רק מנכסים בני חורין.
* קנה קרקע והחזיק בה שנה ומת, וירשה בנו והחזיק בה שנה ומכרה לאחר בשטר, והחזיק בה הלוקח שנה - הרי זו חזקה (נחשב לחזקת 3 שנים).
* המשנה מפרטת דוגמאות בהם אין חזקה של אדם מסויים נחשבת לחזקה (כגון: אומנים, שותפים, אשה בנכסי בעלה).

דף מב עמוד ב
* לגרסת אבוה דשמואל ולוי במשנה: שותף שהחזיק בחלק חבירו 3 שנים וטוען שקנה אותה מידו - אין לו חזקה, לגרסת שמואל: לשותף יש חזקה [והגמרא מציעה כמה תירוצים כיצד ליישב דעתו זו של שמואל עם מימרה אחרת שלו, שאמר "שותף כיורד ברשות"].
* לדעת שמואל: השותפין - מחזיקין זה על זה, ומעידין זה על זה, ונעשים שומרי שכר זה לזה.