דף ג עמוד א
* הגמרא מביאה את הפירוש השני למשנה ולפיו כוונת המשנה "השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר" - היינו שרצו לחלק ביניהם את החצר, ולפי פירוש זה עולה שהמשנה (שמחייבת אותם לבנות כותל במקרה זה) סוברת שהיזק ראיה כן נחשב כהיזק.
* אביי דייק מהמשנה שבכל אופן שנותנים טיט בין שני חצאי הלבינים שבכותל עובי הטיט צריך להיות טפח.
* בית המקדש השני היה גדול מהראשון בבנין ובשנים.

דף ג עמוד ב
* אסור לאדם לסתור בית כנסת, עד שיבנה תחילה בית כנסת אחר (והטעם: או בגלל חשש שמא יארע לו אונס ולבסוף לא יבנה בית כנסת אחר, או בגלל שלא יהיה לבינתיים היכן להתפלל).
* אם רואה בבית כנסת סדק שיכול לגרום לו ליפול - מותר לסתור את בית הכנסת מיד.
* הגמרא מספרת על הורדוס שהרג את כל בית חשמונאי ואת כל החכמים.

דף ד עמוד א
* הורדוס שאל את בבא בן בוטא מה תקנתו על כך שהרג את כל החכמים, והשיב לו בבא בן בוטא שתקנתו היא שיעסוק בבנין בית המקדש.
* מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו.
* מפני מה נענש דניאל? מפני שהשיא עצה לנבוכדנצר.
* "ותקרא אסתר להתך" - אמר רב: התך זה דניאל (יש אומרים שנקרא כך על שם שחתכוהו מגדולתו, ויש אומרים על כך שכל דברי מלכות נחתכין על פיו).

דף ד עמוד ב
* לדעת אביי: למחיצה העשויה הוצא (לולבי דקלים) אין תקנה להינצל מרמאים (שיטענו שהם בנו את המחיצה) אלא בשטר (שאם עשה אותו אחד השותפים יביא עדים ויכתבו לו שטר שהוא לבדו עשאו).
* שמואל פסק כרבי יוסי (שאמר במשנה ש"אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל"), ונחלקו האמוראים אם הכוונה היא שמשלם לפי סוג הכותל שבנה המקיף או לפי שווי הגדר הזולה ביותר שהיה יכול לבנות.

דף ה עמוד א
* מוכח מהגמרא שהלכה כרב הונא אליבא דר' יוסי שמחייב את הניקף כפי שווי הגדר שבנה המקיף (במקרה בו "עמד וגדר את הרביעית").
* לדעת ריש לקיש: מלוה הקובע זמן פרעון ללוה, ואמר לו הלוה פרעתיך קודם שהגיע זמן הפרעון - אינו נאמן, אך אביי ורבא חולקים וסוברים שכן נאמן.

דף ה עמוד ב
* הגמרא מקשה קושיה אחת על ריש לקיש וקושיה אחת על אביי ורבא ומתרצת.
* הגמרא מכריעה להלכה כדעת ריש לקיש, ואפילו במקרה בו מת הלוה ותובע המלוה את יתומיו גובה חובו מן היתומים בלא שבועה ולא חוששים שמא פרע אביהם את החוב.

דף ו עמוד א
* תבעו המלוה ללוה לאחר זמן הפרעון ואמר לו הלוה "פרעתיך בתוך זמני" - הגמרא מתלבטת מה הדין ומביאה 3 נסיונות לענות על כך ודוחה את הנסיונות הללו.
* אדם שמשתמש בנכסי חבירו וחבירו שותק - זכה בהשתמשות זו ואין חבירו יכול לסלקו ממנה. ונחלקו האמוראים אם דין זה אמור גם עבור זכות לשימוש בדבר כבד יותר מהשימוש בו השתמש תחילה.

דף ו עמוד ב
* עד 30 יום דרך בני אדם למחול על שימוש ארעי ברכושם, ולכן אם לא מחה על כך אין נחשב הדבר לחזקה.
* 2 בתים של 2 בני אדם ב-2 צידי רשות הרבים - כל אחד מחוייב לעשות בגגו חצי מחיצה (זה שלא כנגד זה) ומעט יותר, כדי למנוע היזק ראיה.
* 2 חצרות זו למעלה מזו ויש צורך במחיצה ביניהם כדי למנוע היזק ראיה - לדעת רב הונא התחתון בונה לבד עד קרקעית העליון, ומשם שניהם בונים יחד, ולדעת רב חסדא שניהם בונים הכל יחד.

דף ז עמוד א
* הגמרא מביאה 3 מקרים בהם רב חמא פסק שהדין עם הנתבע והוא הצודק (ובעמוד הבא מובא שבכל המקרים הללו הלכה כמותו).
* המקרה השני עוסק בשכן שבנה קיר מול חלון חברו וחסם לו את האור, וחברו מתנגד לכך, והדין עמו ויכול להתנגד.

דף ז עמוד ב
* לדעת שמואל: האחים שחלקו את ירושת אביהם - כל אחד מקבל את חלקו בלבד ואין לו רשות להשתמש בחלק אחיו (אף לא כאשר יש בכך צורך עבור החלק שלו).
* המשנה והגמרא עוסקים בחיובים משותפים המוטלים על בני החצר והעיר.
* תלמידי חכמים לא צריכים שמירה ("רבנן לא צריכי נטירותא", כי מעשיהם מגינים עליהם), ולכן לא צריכים להשתתף בבניית החומה.

דף ח עמוד א
* רב נחמן בר יצחק סובר שמי שמטיל מס על תלמידי חכמים עובר על מה שנאמר בתורה בנביאים ובכתובים שאין לגבות מס מתלמידי חכמים.
* אמר רבי: אין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ.
* כל הוצאה שמוציאים בני העיר ויש ליתומים הנאה מהוצאה זו - גובים אפילו מיתומים.
* אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים.

דף ח עמוד ב
* רבה בר מרי מביא את המקור לכך שמצות פדיון שבויים היא מצוה גדולה.
* קופה של צדקה - נגבית בשנים (שאין עושים שררות על הצבור פחות משנים) ומתחלקת בשלשה (כדיני ממונות), תמחוי - נגבית בשלשה ומתחלקת בשלשה (שגבויה וחלוקה שוים).
* בברייתות מובאים מספר דינים שעל גבאי הצדקה להקפיד, כדי שחלילה לא יחשדו בהם שהם מועלים בכספי הצדקה.

דף ט עמוד א
* אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה (לשאול היכן נתנו את המעות שגבו), ולא בהקדש עם הגזברין.
* הגמרא מביאה ברייתא כדעת רב יהודה הסובר שעני המבקש צדקה עבור לבוש בודקים אחריו אם הוא רמאי, אך אם מבקש צדקה עבור אוכל אין בודקים אחריו (ורב הונא סובר הפוך).
* שקולה צדקה כנגד כל המצות.
* גדול המעשה יותר מן העושה.
* בזמן שבהמ"ק קיים אדם שוקל שקלו ומתכפר לו עכשיו שאין בהמ"ק קיים אם עושין צדקה מוטב ואם לאו באין עובדי כוכבים ונוטלין בזרוע.

דף ט עמוד ב
* צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול.
* גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו.
* כל דיין שנוטל שוחד מביא חמה עזה לעולם.
* כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות.
* לדעת רבי יצחק כל הרודף אחר צדקה הקדוש ברוך הוא ממציא לו מעות ועושה בהן צדקה.
* לדעת רב נחמן בר יצחק כל הרודף אחר צדקה הקב"ה ממציא לו בני אדם המהוגנים לעשות להן צדקה כדי לקבל עליהם שכרו.
* לדעת רבי יהושע בן לוי כל הרגיל לעשות צדקה זוכה שיהיו לו בנים בעלי חכמה בעלי עושר בעלי אגדה.

דף י עמוד א
* כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, זכה - "הלא פרוס לרעב לחמך", לא זכה - "ועניים מרודים תביא בית".
* כל המעלים עיניו מן הצדקה - כאילו עובד עבודת כוכבים.
* כל צדקה וחסד שישראל עושין בעולם הזה - שלום גדול ופרקליטין גדולין בין ישראל לאביהן שבשמים.
* גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה.
* אדם נותן פרוטה לעני - זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר "אני בצדק אחזה פניך".
* רבי אלעזר נתן פרוטה לעני ואח"כ התפלל, ואמר שכך למד מהפסוק: "אני בצדק - אחזה פניך".

דף י עמוד ב
* מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים? ר"א אומר: יפזר מעותיו לעניים, ר' יהושע אומר: ישמח אשתו לדבר מצוה.
* לא יתן אדם פרוטה לארנקי של צדקה אלא א"כ ממונה עליה כר' חנניא בן תרדיון.
* אשרי מי שבא לכאן (לעולם הבא) ותלמודו בידו.
* הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן.
* האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה לעולם הבא - הרי זה צדיק גמור.
* כל המתיהר נופל בגיהנם.
* כל צדקה וחסד שעכו"ם עושין חטא הוא להם (והתנאים הביאו 4 נימוקים לכך).
* לדעת רבן יוחנן בן זכאי: כשם שהחטאת מכפרת על ישראל, כך צדקה מכפרת על אומות העולם.

דף יא עמוד א
* כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא.
* מונבז המלך בזבז לצדקה את אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת, והסביר שלצדקה יש מעלה גדולה מאוד לעומת ממון שאדם צובר לעצמו.
* נחלקו הדעות מתי אדם נחשב כאנשי העיר וחייב להשתתף עמם בהוצאות העיר: אם קנה קרקע או אם קנה קרקע הראויה לדירה או אם קנה דירה.
* חצר שותפים שבאו לחלקה ביניהם: לדעת רב הונא מתחלקת לפי פתחיה, ולדעת רב חסדא (וברייתא כמותו) נותנים 4 אמות לכל פתח ופתח והשאר חולקים בשוה.

דף יא עמוד ב
* הטעם שאמרו חכמים לכך שבחצר שותפים שבאו לחלקה ביניהם כל פתח נוטל 4 אמות בחצר הוא כדי שיוכל לפרוק שם משאותיו (כי אינו יכול לפרקם בתוך הבית), ולכן:
(1) מי שהיה לו לפני פתח ביתו אכסדרה (רחבה מקורה ללא מחיצות) - אינו נוטל 4 אמות בחצר לפני האכסדרה.
(2) אם היה לו בית הפתוח לחצר, שרק חצי מהבית עם תקרה - אינו נוטל 4 אמות בחצר כשאר בתים.
* חיל המלך שמוטל על בני העיר לפרנסם ולתת להם מקום ללון - חובה זו מוטלת על כל אדם מבני העיר (וזה לא מחושב לפי הבתים).

דף יב עמוד א
* מצר (=רצועת קרקע) שהחזיקו בו רבים לעבור דרכו - אסור לקלקלו ולסתמו, ולכן מבואות המפולשות לעיר אחרת ובקשו בני העיר (שהמבואות פתוחים אליה) לסותמם - בני אותה העיר האחרת מעכבים עליהם.
* מיום שחרב בית המקדש, אע"פ שניטלה נבואה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה.
* חכם עדיף מנביא.

דף יב עמוד ב
* מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות.
* כל המריעין לו (כל מי שעושים לו רעה) - לא במהרה מטיבין לו, וכל המטיבין לו - לא במהרה מריעין לו.
* הבת של רב חסדא התחתנה עם רמי בר חמא ואח"כ עם רבא.
* קודם שיאכל אדם וישתה - יש לו שתי לבבות (=אין לבו מיושב), לאחר שאוכל ושותה - אין לו אלא לב אחד.
* הרגיל ביין אפי' לבו אטום - יין מפקחו.
* הבכור (וכן היבם) מקבל את החלק הנוסף בירושת אביו בסמיכות לחלק הרגיל שיורש כמו אחיו.

דף יג עמוד א
* במקרה בו אחד משני שותפים רוצה לחלוק רכוש משותף שאין בו כדי חלוקה לשניהם - נחלקו האמוראים אם יכול לומר לחבירו "גוד או אגוד" (=משוך או אמשוך, היינו: קנה אתה את חלקי בשותפות או אני את חלקך) או לא.
* הגמרא מקשה על רב יהודה (הסובר שאומרים "גוד או אגוד") מ-2 משניות, ומתרצת.

דף יג עמוד ב
* הגמרא מוכיחה מברייתא כדעת רב יהודה, ואח"כ מתרצת שזו מחלוקת תנאים, אך דוחה תירוץ זה.
* אמימר פסק הלכה כרב יהודה.
* לדעת רבי מאיר מותר לאדם להדביק תורה נביאים וכתובים בכרך אחד, ולדעת רבי יהודה אי אפשר אלא תורה לבד ונביאים לבד וכתובים לבד, ולדעת חכמים כל ספר וספר של נביאים ושל כתובים צריך להיות בנפרד.
* בין חומש לחומש של תורה יש להניח 4 שורות ריקות, בין נביא לנביא יש להניח 4 (יש גורסים: 3) שורות ריקות, ובתרי עשר יש להניח 3 שורות ריקות בין כל ספר לספר.

דף יד עמוד א
* כל הספרים נגללים מתחלתן לסופן, וספר תורה נגלל לאמצעיתו, ועושה לו עמוד אילך ואילך.
* אין עושים ספר תורה לא ארכו יותר על הקיפו ולא הקיפו יותר על ארכו, אך רב הונא כתב 70 ספרי תורה ולא הצליח לעשות כך.
* רבי מאיר ורבי יהודה נחלקו לגבי מידות הארון (בטפחים) שעשה משה, ומה היה מונח בו.
* המידות של לוחות הברית: ארכן ששה ורחבן ששה ועביין שלשה.

דף יד עמוד ב
* לדעת כולם לוחות ושברי לוחות מונחים בארון, וכן השם וכל כינויו מונחין בארון.
* "... על הלחת הראשנים אשר שברת" - אמר לו הקב"ה למשה יישר כחך ששברת.
* סדרן של נביאים: יהושע ושופטים שמואל ומלכים ירמיה ויחזקאל ישעיה ושנים עשר.
* סידרן של כתובים: רות וספר תהלים ואיוב ומשלי קהלת שיר השירים וקינות דניאל ומגילת אסתר עזרא ודברי הימים.
* בהמשך הברייתא (שהביאה את סדר הנ"ך, שלעיל) מבואר מי כתב את הספרים השונים שבתנ"ך.