דף כ עמוד א
* הגמרא ממשיכה לאורך כל העמוד להקשות על דברי שמואל מהעמוד הקודם (שאמר שאם אדם הניח דבר שעתידים ליטלו בחלון שיש בו רוחב טפח על מנת לסתום חלק מן החלון ולמעטו משיעור טפח - אין זה מועיל למנוע את מעבר הטומאה).
* תינוק שנולד בחודש השמיני להריון הרי הוא נחשב כמוקצה ואסור לטלטלו בשבת.

דף כ עמוד ב
* לדעת רב בכל דבר ניתן לעשות מחיצה (לחצוץ בפני הטומאה או לגבי הלכות שבת) חוץ ממלח ורבב, ושמואל סובר שניתן אף במלח, ובגמרא מבואר שהם לא חולקים אלא דיברו בסוגי מלח שונים.
* המשנה והגמרא עוסקים בדיני הרחקת נזיקין שיש לאדם להרחיק בתוך ביתו כדי שלא יזיק את שכניו.
* המשנה הבאה מבארת אלו דברים אדם רשאי לעשות בביתו ואין דיירי החצר רשאים לעכב עליו, ובאלו דברים כן רשאים לעכב עליו.

דף כא עמוד א
* יהושע בן גמלא תיקן שיהיו מושיבים מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסים את התינוקות ללמוד מגיל 6-7.
* רב אמר לרב שמואל בר שילת שכשהוא מכה את התינוק, שיכה אותו מכה קלה בלבד.
* סכום מנין התינוקות הראויים למלמד אחד הוא 25, ואם יש 40 אז מעמידים עוזר למלמד התינוקות.
* האמוראים נחלקו מה עדיף - מלמד תינוקות שלומד הרבה עם התינוקות אך אינו מדקדק לראות שלא יטעו בהבנתם, או הפוך.

דף כא עמוד ב
* יואב הרג רק את הזכרים של עמלק, כי רבו לימד אותו שיש לקרוא "תמחה את זָכָר עמלק".
ָ* נחלקו התנאים אם מותר לאדם לפתוח חנות בצד חנותו של חברו (ורב הונא סובר כדעה האוסרת).
* רב הונא מודה שמלמד תינוקות לא יכול לעכב על שכנו מללמד תינוקות כמותו.

דף כב עמוד א
* עזרא תקן להן לישראל שיהו רוכלין מחזירין בעיירות כדי שיהיו תכשיטין מצויין לבנות ישראל [ולכן אף שסובר רב הונא בריה דרב יהושע שרשאי בן עיר זו לעכב על בן עיר אחרת שלא ירד לאומנותו, הרי שמודה הוא ברוכלין המסתובבים בעיירות למכור תכשיטי נשים].
* רב אדא בר אבא - 5 אמוראים נחלקו אם הם היו הגורם לפטירתו.

דף כב עמוד ב
* לדעת רבא ביאור המשנה הוא כך: מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו ברחוק 4 אמות ונפל לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ממנו 4 אמות.
* הגמרא מבארת שדין המשנה (שמרחיקין את הסולם מן השובך של יונים 4 אמות כדי שלא תקפוץ הנמייה) הוא גם לדעת רבי יוסי (הסובר שרשאי אדם לנטוע אילן בחצירו סמוך לבורו של חבירו אף שעתידים שורשי האילן להזיק את הבור) כי הנזק בא מיד עם הנחת הסולם.

דף כג עמוד א
* "גרמא בניזקין אסור" (לדעת רב טובי בר מתנא).
* לדעת רבה בר אבוה: אין חזקה מועילה לגבי היזק (=אף אם הוחזק אדם להזיק את חבירו רשאי הלה למחות בידו) - אך דין זה הוא רק בנזקים שאין אדם סובלם.
* המשנה והגמרא עוסקים בשיעור שצריך להרחיק את יוני השובך כדי שלא יזיקו בשדות אחרים.
* טוענין ללוקח וטוענין ליורש (=מספיק שיביא עדים שהמוכר או המוריש החזיקו בשדה זו 3 שנים, ומעתה בית דין טוענים עבורו שודאי החזיקו על פי דין, שקנאוה מיד בעליה הראשונים).

דף כג עמוד ב
* המשנה עוסקת בדיני גוזל שנמצא ברשות הרבים סמוך למקום שובכים ומבארת למי הוא שייך.
* לדעת רבי חנינא: "רוב וקרוב הולכין אחר הרוב".
* רבי ירמיה שאל מה יהיה הדין כאשר נמצא גוזל שרגלו אחת בתוך 50 אמה לשובך ורגלו אחת חוץ ל50 אמה לשובך, האם נחשב כ"מדדה" ושייך לבעל השובך או לא - ועל שאלה זו הוציאו אותו מבית המדרש.

דף כד עמוד א
* רבא למד מהברייתא של רבי חייא: (1) רוב וקרוב הלך אחר הרוב. (2) מהתורה יש לילך אחר הרוב. (3) די ברוב אחד.
* חבית של יין שנמצאת צפה בנהר: אם נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל - מותרת; אם נמצאת כנגד עיר שרובה נכרים - נחלקו רב ושמואל אם אסורה (משום יין נסך) או מותרת.

דף כד עמוד ב
* מרחיקין את האילן מן העיר 25 אמה, כי נאה הדבר לעיר שיהא מרחב פתוח לפניה.
* קדירת השותפים אינה לא חמה ולא קרה (כי כל אחד סומך על חבירו שיטפל בה), ולכן אם האילן קדם לעיר הדין הוא שקוצץ את האילן ורק אח"כ יתבע מהם את דמיו, כי אם יצטרכו בני העיר ליתן תחילה את הדמים לא יקצץ האילן לעולם.
* מרחיקים גורן קבוע מן העיר 50 אמה, כדי שלא יזיק.

דף כה עמוד א
* דברים הגורמים לריח רע (נבלות, קברות, בורסקי) - יש להרחיק מהעיר 50 אמה.
* ריב"ל ורבי אבהו סוברים שהשכינה במערב, ורבי אושעיא ורבי ישמעאל ורב ששת סוברים שהשכינה בכל מקום.
* משה רבינו דימה את התורה לארבע רוחות - כשם שאי אפשר בלא הם, כך אי אפשר לעולם בלא תורה (רש"י).

דף כה עמוד ב
* לדעת ר"א העולם דומה לאכסדרה (מוקף 3 מחיצות, ללא רוח צפונית), ולדעת רבי יהושע העולם דומה לאהל המוקף מחיצה מכל צדדיו.
* מיום שחרב בית המקדש לא הגיעו הגשמים ע"י רוח דרומית.
* מיום שחרב בית המקדש אין הגשמים יורדין מאוצר טוב.
* אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין, וסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום, ורבי יהושע בן לוי אמר: לעולם ידרים, שמתוך שמתחכם מתעשר.
* שמואל פסק הלכה כרבי יוסי שעל הניזק להרחיק את עצמו, ואמר רב אשי שרבי יוסי מודה שעל המזיק להרחיק את עצמו אם ההיזק בא מידיו ממש ("גירי דידיה").

דף כו עמוד א
* לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו בארץ ישראל 4 אמות ובבבל 2 אמות - מרחק זה הוא כדי עבודת הכרם (שכשיחרוש את אילנותיו לא יהא צריך להכניס מחרישתו לתוך שדה חבירו).
* דקל הנותן פירות בשיעור קב - אסור לקוצצו, וכמו כן יש בזה חשש סכנה (מסופר על מישהו שנפטר בעקבות כך).

דף כו עמוד ב
* מצר (=רצועת קרקע) שהחזיקו בו רבים לעבור דרכו - אסור לקלקלו ולסתמו.
* במשנה (בעמוד א) נאמר שאם היה חופר בור ושורשי אילן חבירו מעכבים בעדו מלחפור, הרי הוא קוצץ את השורשים - והגמרא (בעמוד ב) מתלבטת למי שייכים העצים הקצוצים.
* לדעת עולא: אילן העומד בסמוך לגבול שבין 2 שדות בתוך 16 אמה לשדה האחרת - גזלן הוא (כי יונק משדה חבירו), ואין מביאין ממנו בכורים (כי זה לא נחשב "בארצך").

דף כז עמוד א
* שטחו של העיגול שבתוך הריבוע הוא שלושה רבעים משטחו של הריבוע.
* הגמרא מקשה מכמה משניות על חידושו של עולא מהעמוד הקודם (שאמר שאילן הסמוך למצר בתוך 16 אמה גזלן הוא ואין מביאין ממנו בכורים), ומתרצת.
* קרקע כל שהוא - חייב בפאה ובבכורים וכותבין עליו פרוזבול.

דף כז עמוד ב
* לדעת רבין בשם רבי יוחנן: אחד אילן הסמוך למיצר ואחד אילן הנוטה - מביא וקורא, שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ.
* אילן שענפיו נוטים לתוך שדה בית השלחין של חבירו - לדעת כולם: רשאי בעל השדה לקצוץ את כל הנוטה מן הענפים לתוך שדהו, בגלל שהצל הנגרם מן הענפים מזיק לבית השלחין.
* המשנה האחרונה בפרק עוסקת באילן שענפיו נוטים לרשות הרבים, ומביאה 3 דעות עד איזה גובה חייב בעל האילן לקצוץ את הענפים.

דף כח עמוד א
* פרק שלישי (פרק "חזקת הבתים") המתחיל בעמוד זה עוסק בענייני חזקה.
* חזקה של קרקעות העושות פירות במשך כל השנה היא 3 שנים שלימות, וחזקה בקרקעות העושות פרי בעונתן אינה 3 שנים שלימות, ונחלקו התנאים מהו שיעור זמן החזקה.
* רבי יוחנן אמר ששמע מהולכי אושא שהיו אומרים שהמקור לכך שחזקה היא 3 שנים נלמד משור המועד.

דף כח עמוד ב
* הגמרא מקשה כמה קושיות על הלימוד של הולכי אושא ומתרצת.
* את הקושיה האחרונה על הלימוד של הולכי אושא, ניתן לתרץ רק לשיטתם (שיטת רבי ישמעאל, שהולכי אושא זה הוא), אך לא לדעת חכמים החולקים על רבי ישמעאל.
* רב יוסף טען שהמקור לדין חזקת 3 שנים לדעת חכמים הוא מדברי ירמיהו הנביא, אך אביי דחה זאת.

דף כט עמוד א
* רבא הציע 3 הצעות למקור לדין חזקת 3 שנים לדעת חכמים, ואביי דחה את 2 ההצעות הראשונות, ולכן המקור למסקנה הוא (כאמור בהצעה השלישית) שאחר השנה השלישית אין דרך בני אדם להיזהר יותר בשמירת השטר ולכן נשארת הקרקע ברשותו.
* החל מעמוד זה ועד סוף המסכת, אין את פירוש רש"י אלא פירוש רשב"ם (בדפוס פיזרו כתוב: כאן מת רש"י ז"ל).
* רב הונא חידש ש-3 שנות החזקה צריכות להיות רצופות (ללא שנת הפסקה באמצע).

דף כט עמוד ב
* בחנויות למזון העשויות לשימוש רק ביום ולא בלילה, מודה רב הונא שאין צורך בחזקה רצופה ואין צורך להחזיק בהם גם בלילה.
* החזיק אדם 3 שנים בכל השדה חוץ משטח מסוים בשדה, קנה את השדה כולה חוץ מאותו שטח - ונחלקו האמוראים אם דין זה אמור אף כאשר לא ניתן לזרוע באותו השטח.

דף ל עמוד א
* במקרה של "שכוני גוואי" רבא פסק שיש להעמיד את הבית ביד הלוקח, ובמקרה של "נכסי דבי בר סיסין" פסק שיש להעמיד את השדה ביד המוכר, ורב נחמן פסק להיפך - והגמרא דנה בישוב הסתירה בפסקים שלהם (והרשב"ם פסק בשני המקרים כרב נחמן).
* עשוי אדם להיות טרוד במסחרו במשך 30 יום ולא לדעת שאדם מחזיק בביתו, ולכן חזקה זו לא נחשבת לחזקה.

דף ל עמוד ב
* הגמרא מביאה 4 מקרים (עם פסיקת רבא) שבהם אדם ערער על עיקר המכירה שקנה המחזיק מהמוכר וטען שהוא בעל הקרקע ולא אותו אדם שמכר הקרקע למחזיק.
* חכמים (החולקים על אדמון) מודים שיתכן שאדם יאמר דברים היכולים לשמש כראיה נגדו (וזאת מתוך אינטרס מסויים), ולכן אין דיבורו זה נחשב כהודאה גמורה.

דף לא עמוד א
* אביי חולק על רבה וסובר שאין אדם נאמן מכח "מה לי לשקר" על דבר שהעדים מכחישים אותו.
* במקרה בו אדם עוקר ומכחיש בטענתו השניה את טענתו הראשונה - אינו טוען וחוזר וטוען.
* במקרה בו אדם בטענתו השניה אינו חוזר כלל מדבריו הראשונים אלא רק שמוסיף עליהם - טוען חוזר וטוען.
* במקרה בו אדם טוען טענה שניה המכחישה במקצת את דבריו הראשונים אך יש בה בכדי לתקן את דבריו הראשונים - נחלקו עולא ונהרדעי אם טוען וחוזר וטוען, ופוסקת הגמרא שחוזר וטוען.

דף לא עמוד ב
* 2 כתות עדים המכחישות זו את זו - נחלקו רב הונא ורב חסדא אם כשרות לעדות אחרת.
* רב נחמן פסק בהתחלה שלא חוששים ל"זילותא דבי דינא" (=שמא ילגלגו בני אדם על בית דין ויאמרו שחוזרים הם ממה שפסקו בתחילה), ולאחר שהקשו עליו מברייתא טען שיש לחשוש, אך לבסוף פסק שאין לחשוש כי כך סוברים כמה תנאים גדולים.