דף קסד עמוד א
* הגמרא מקשה מברייתא על דברי רב המכשיר שטר שנכתב כולו על המחק, ומתרצת.
* בברייתא נאמר: "הוא על הנייר ועדיו על המחק - כשר, הוא על המחק ועדיו על הנייר - פסול" (והגמרא מבארת באריכות כיצד רב יבאר ברייתא זו).

דף קסד עמוד ב
* בשטר פשוט כותבים את הזמן האמיתי, ובשטר מקושר כותבים שנה אחת קדימה.
* רק בית שיש לו 4 פינות מטמא בנגעים.
* לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו, כיון שמתוך שהוא מספר בטובתו הוא בא לידי סיפור רעתו.
* 3 עבירות אין אדם ניצול מהן מלעבור עליהן בכל יום: הרהור עבירה, עיון תפילה, ואבק לשון הרע.

דף קסה עמוד א
* רוב בני אדם נכשלים בגזל, מיעוט בני אדם נכשלים בעריות, והכל נכשלים באבק לשון הרע.
* רשב"ג ור"ש ור' אלעזר סוברים שאם אומר אדם לשליח לעשות עבורו דבר קל, ועשה השליח דבר קשה יותר - אין זה שינוי מדעת המשלח, שלא נתכוין המשלח אלא להראות לשליח מקום להקל בשליחותו.
* אם יש עד אחד שחתום על שטר ועד אחד שמעיד בעל פה - נחלקו אביי ואמימר אם נחשב כשטר החתום בשני עדים או לא.

דף קסה עמוד ב
* מובאות 4 גרסאות שונות מה היתה השאלה ששאלו את רבי ירמיה, ומה היתה תשובתו שבעקבותיה הכניסו את רבי ירמיה לבית המדרש (לאחר שהוציאו מבית המדרש בעקבות שאלה ששאל שלא כהוגן, כמובא בדף כג ע"ב).
* המשנה דנה בשטרות שנכתבו בהן לשונות שסותרות זו את זו, וכן בשטרות שיש בהם מחיקות ולא ידוע מה היה כתוב שם, וכן בשטרות שיש סתירה בין הכתוב בתחילת השטר לכתוב בסופו.

דף קסו עמוד א
* יד בעל השטר על התחתונה, ואינו יכול להוציא מהלוה אלא כמשמעות הפחותה ביותר שבשטר.
* לדעת רב אשי, וכך מוכח ממשנה בכריתות, יש הבדל בין לשון "דינרי" (שמשמעותם היא דינרי זהב) לבין לשון "דינרים" (שמשמעותם היא דינרי כסף).

דף קסו עמוד ב
* אם בחלק התחתון של השטר נמחקה אות אחת (אך לא יותר מכך) - ניתן ללמוד מהחלק העליון של השטר מה אמור היה להיות כתוב.
* שטר שהיה כתוב בחלק העליון שלו "קפל" ובחלק התחתון שלו "ספל" - הגמרא נשארת בספק אם חוששים לזבוב שמחק חלק מהאות וגם למטה היה כתוב בהתחלה "קפל".

דף קסז עמוד א
* אביי מביא 2 דינים שונים, מחשש לזיוף שטרות.
* הגמרא מביאה 3 מעשים של זיוף שטרות, ובהם האמוראים הצליחו לגלות את הזיוף, והזייפן הודה להם.
* ניתן לכתוב גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו, כיון שהוא יכול לגרשה בעל כרחה.

דף קסז עמוד ב
* ניתן לכתוב גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו, רק אם הסופר והעדים מכירים שהשמות הכתובים בגט אלו השמות של האיש והאשה.
* שני אנשים ששמם יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת - אין מגרשים את נשותיהם אלא זה בפני זה.
* כל אדם שהוחזק שמו בעיר במשך 30 יום אין חוששים שמא הוא משקר, כיון שהיה חושש שיגיע אדם מעירו ויגלה שאין זה שמו האמיתי.

דף קסח עמוד א
* תלמיד חכם אין דרכו לדקדק בהכרת נשים, אך אם אמר שדקדק היטב והוא מכירה - הרי הוא נאמן (ולכן אם אמר שהוא מכירה שזו האשה שחתם על שוברה - נאמן).
* תלמיד חכם ההולך לקדש אשה, לא ילך לבדו, אלא ילך עם עם הארץ, מחשש שיחליפו לו את האשה שרוצה לקדש.
* חכמים תיקנו שהאשה תשלם את שכר סופר הגט, כדי שלא יעכבנה הבעל.
* לדעת רבי יוסי "אסמכתא קניא", ורבי יהודה חולק.

דף קסח עמוד ב
* בברייתא מובא הניסוח של קיום שטר שנמחק.
* שטר שנקרע (קרע של בית דין) - פסול, אבל שטר שנקרע מעצמו - כשר.
* אין כותבים 2 שטרות מקח (לאותו אדם) על שדה אחת.
* אם בא המלוה לבית דין ואמר "אבד שטר חובי" (שטר הלואה) ועדיין לא נפרע ע"י הלוה - אין כותבים לו את השטר מחדש (אף אם יש עדים שמעידים שכתבו וחתמו ונתנו לו את השטר).

דף קסט עמוד א
* הנותן מתנה לחבירו וכתב לו עליה שטר, והחזיר לו מקבל המתנה לנותן את השטר - לדעת רשב"ג חזרה המתנה לרשותו של הנותן, וחכמים חולקים.
* לדעת רב ספרא: אין כותבים 2 שטרות מקח (עם אחריות) לאותו אדם על שדה אחת.
* שטר "טירפא" (שטר שכותבים בית דין שיכול המלוה לגבות את קרקעותיו של הלוה) שלא כתוב בו "קרענו את השטר חוב של המלוה" - לא נחשב לשטר "טירפא".

דף קסט עמוד ב
* לדעת רב אשי אין ראיה מהברייתא ש"אין כותבים שובר".
* מי שנושה בחבירו חוב של קרקע, אינו מתפייס בקבלת מעות אלא רוצה קרקע ממש.
* האמוראים נחלקו אם "אחריות - טעות סופר" או לא.
* לדעת רבה: רשב"ג וחכמים (שלעיל) נחלקו אם "אותיות נקנות במסירה".

דף קע עמוד א
* בגמרא מובאות 5 אפשרויות (וחלקן נדחו) לביאור מחלוקת רבי ורשב"ג שבברייתא בסוף העמוד הקודם (המחלוקת היא בנוגע למי שמוחזק בקרקע וטוען שיש לו שטר מקח על השדה ויש לו גם עדי חזקה - לדעת רבי: נידון בשטר, ולדעת רשב"ג: נידון בחזקה).
* המלוה את חבירו בעדים - אינו צריך לפרעו בעדים.
* לדעת רב: האומר לחבירו פרעתיך בפני פלוני ופלוני - צריך שיבואו פלוני ופלוני ויעידו (למרות שאם לא היה אומר כן היה נאמן לומר שפרעו בינו לבינו).

דף קע עמוד ב
* רשב"ם מכריע להלכה כדעת רשב"ג (וכפי שפסק רב גידל בשם רב) שאין צריך לברר (=שאין צריך לחייב אדם משום שפת יתר שאמר בטענתו).
* מי שפרע מקצת חובו - לדעת רבי יהודה: יכתוב לו הלוה למלוה שטר חדש (על הסכום הנותר), לדעת רבי יוסי: יכתוב המלוה ללוה שובר (שטר שכתוב בו שפרע לו סכום מסוים), ולדעת רב: בית דין מקרעים השטר וכותבים לו למלוה שטר אחר (על הסכום שנותר) מזמן ראשון.

דף קעא עמוד א
* לדעת רב: עדים רשאים לכתוב אפילו 10 שטרות על שדה אחת - לדעת רב יוסף מדובר בשטר מתנה, ולדעת רבה מדובר אפילו בשטר מקח ובאופן שאין בו אחריות.
* הגמרא מביאה את הברייתא שהוזכרה בסוף הדף הקודם הסותרת את דברי רב, ובה נאמר שלדעת רבי יהודה מי שפרע מקצת חובו, העדים קורעים את השטר וכותבים לו למלוה שטר אחר (על הסכום שנותר) מזמן כתיבתו של שטר הראשון.
* בברייתא מובא ששטר חוב שזמנו כתוב בתאריך מסוים לפי חודשי החמה, ולפי החשבון יוצא תאריך זה בשבת או ביום כיפור - לדעת רבי יהודה זהו שטר מאוחר וכשר, ולדעת רבי יוסי השטר פסול.

דף קעא עמוד ב
* רבי פדת מבאר שמחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי הנ"ל היא רק במקרה בו לא מוכח האיחור מתוך השטר עצמו.
* לשיטה הסוברת ש"כותבים שובר" - מסיקה הגמרא שכותבים שובר גם במקרה שהלוה רוצה לפרוע את כל החוב ולא רק את מקצתו.
* במשנה במסכת שביעית נאמר ששטרי חוב מאוחרים כשרים, ורב המנונא טוען שדין זה הוא רק בשטרי הלואה אבל בשטרי מקח וממכר אפילו שטרות מאוחרים פסולים.

דף קעב עמוד א
* מובאים 5 דינים בנוגע לכתיבת שטרות.
* יש לכתוב בשטר את המקום בו נכתב השטר, אף שענינו של השטר שעליו מעידים היה במקום אחר.
* התחלת המשנה עוסקת בחלוקת ירושה, והמשך המשנה עוסק בכתיבת שטר על אדם בזמן שיש באותה עיר אדם נוסף עם שם זהה לשלו.

דף קעב עמוד ב
* שטר שלא נכתב בו כלל שם המלוה, והאדם המחזיק בשטר טוען שהוא המלוה - לדעת רב הונא אינו יכול לגבות בשטר זה (לפי פירוש הרשב"ם).
* רבה ניסה להוכיח מברייתא שההלכה במקרה הנ"ל היא שהמחזיק בשטר יכול לגבות בשטר זה, ואביי דחה את ההוכחה שלו.

דף קעג עמוד א
* אותיות נקנות במסירה (אפשר למכור שטר על ידי מסירתו לאדם אחר) - ונחלקו אביי ורבא אם צריך המחזיק בשטר להביא ראיה שאכן קנאו מבעליו הראשונים.
* שני יוסף בן שמעון הגרים בעיר אחת - לפי המשנה: אין יכולים להוציא שטר חוב זה על זה, אך יכולים להוציא על אחרים, לפי הברייתא הראשונה: אף לא יכולים להוציא על אחרים; לפי הברייתא השניה: יכולים להוציא שטר חוב זה על זה וכן על אחרים.
* הלוה לחבירו ממון בכמה שטרות - אם אמר "שטר לך בידי פרוע", הגדול שביניהם בחזקת פרוע; אם אמר "חוב לך בידי פרוע", השטרות כולם בחזקת פרועים.

דף קעג עמוד ב
* המלוה את חבירו על ידי ערב - לא יתבע את הערב תחילה; אך אם אמר המלוה לערב "על מנת שאפרע ממי שארצה" - יתבע את הערב תחילה אם אין ללוה נכסים.
* הגמרא מבררת מנין לומדים שערב משתעבד (רשב"ם: באמירה בלבד ללא קנין).
* לדעת אמימר דין זה שהערב משתעבד למלוה תלוי במחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי אם 'אסמכתא קניא', אך רב אשי חולק.

דף קעד עמוד א
* בדף זה מתחילים את לימוד השליש האחרון של סבב לימוד הדף היומי.
* מובאות דעות שונות איזו לשון היא קבלת 'ערבות', ואיזו לשון היא קבלת 'קבלנות'.
* דין נכסי הלוה כדין 'ערב', ולכן טעה הדיין שהוריד את המלוה לנכסי הלוה קודם שתבע מהלוה עצמו שישלם את חובו.
* ערב שפרע חוב הלוה לאחר מיתת הלוה ותובע מהיתומים הקטנים שישלמו לו, אין היתומים צריכים לשלם לו, והטעם לכך - לדעת רב פפא: כי פריעת בעל חוב מצוה ויתומים לא חייבים עדיין במצוות, לדעת רב הונא בריה דרב יהושע: מחשש שמא התפיס הלוה למלוה בחייו צרורות של כסף בשווי חובו.

דף קעד עמוד ב
* נפסקה הלכה כרב הונא בריה דרב יהושע, והגמרא מקשה מברייתא על רב פפא ומתרצת.
* אדם שנעשה ערב לאדם שלוה מגוי, ומת הלוה קודם שפרע את החוב, ופרע הערב את החוב לפני שתבע הגוי את היתומים - נחלקו הדעות, אם יכול לתבוע מהיתומים שיפרעו לו את הממון שפרע לגוי.
* "בתר עניא אזלא עניותא" (אחרי העני הולכת העניות - מזלו גורם שיפסיד אף במקומות שבני אדם אחרים לא מפסידים).
* הגמרא מכריעה להלכה, שרק ערב של כתובה לא משתעבד, ואף אם יש קרקעות לבעל בעת ההתחייבות.

דף קעה עמוד א
* שכיב מרע שאמר "מנה לפלוני בידי" ואמרו יתומים "חזר ואמר לנו אבא פרעתי" - נאמנים, אך אם אמר "תנו מנה לפלוני" ואמרו יתומים "חזר ואמר אבא פרעתי" - אין נאמנים.
* שכיב מרע שתבעו אדם ממון בפני עדים והודה לדבריו - לא צריך לומר "אתם עדי" כדי להוכיח שכוונתו להתחייב בהודאה זו, כי אין אדם משטה בשעת מיתה, ולכן התכוון לדברים שאמר, ולא צריך לומר "כתובו" כי דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים הם דומים.

דף קעה עמוד ב
* הרוצה שיחכים - יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה גדול מהן והן כמעיין הנובע.
* מלוה בשטר ומלוה בעל פה - לדעת עולא: מדין תורה גובה מנכסים משועבדים, כי "שעבודא דאורייתא", ורבה חולק.
* רב ושמואל סוברים שמלוה על פה אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות, כי "שעבודא לאו דאורייתא", ור' יוחנן ור' שמעון בן לקיש חולקים.