דף קלח עמוד א * אדם שזיכה מתנה לחברו על ידי אדם אחר בפניו, וחברו שתק כשנמסר השטר לאחר, ולבסוף כשבאו למסור לו את השטר צווח שאינו רוצה את המתנה - נחלקו חכמים ורשב"ג אם קנה או לא. * שכיב מרע שאמר תנו 200 זוז לפלוני ו-300 לפלוני ו-400 לפלוני - אין אומרים כל הקודם בשטר זכה (אא"כ אמר "ואחריו לפלוני"), לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה מכולם. דף קלח עמוד ב * בברייתא מובא ששכיב מרע שאמר "תנו 200 זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו", הרי הדין הוא שנוטל 200 זוז בנוסף לחוב, וזה מכיוון שהתנא סובר שיש לדייק מהלשון היתירה ("כראוי לו") שאמר השכיב מרע שכוונתו לדבר נוסף בנוסף לחוב. * שכיב מרע שאמר "מנה יש לי אצל פלוני" - רבי מאיר וחכמים נחלקו אם העדים כותבים אע"פ שאין מכירים (ולפיכך כשהוא גובה צריך להביא ראיה), או שאין כותבים אא"כ מכירים (ולפיכך כשהוא גובה אין צריך להביא ראיה).
דף קלט עמוד א * האח הגדול מהיתומים, המתעסק בנכסי הירושה, שלבש בגדים נאים מנכסי הירושה - מה שעשה עשה, ואל יטלו שאר האחרים כנגד מה שנטל (כי יש להם רווח בכך, שעל ידי זה דבריו נשמעים). * אם נשאו האחים הגדולים נשים בחיי אביהם, ואמרו קטנים לגדולים לאחר מיתת אביהם שהם נושאים נשים ורוצים ליטול מהנכסים כדרך שנטלו הם בחיי האב - אין שומעים להם, אלא מה שנתן להם אביהם נתן. * הגמרא דנה ומבררת האם דין הבעל בנכסי אשתו הוא כיורש או כלוקח. דף קלט עמוד ב * לדעת רב אשי: דין הבעל בנכסי אשתו - לפעמים כיורש ולפעמים כלוקח, ותיקנו בכל מקום לטובתו. * המשנה הראשונה בפרק תשיעי, המתחיל בעמוד זה, עוסקת באדם שמת והשאיר אחריו בנים ובנות, ומבארת כיצד מתחלקים הנכסים עבור ירושת בניו ומזונות בנותיו. * הגמרא מבררת מה הכוונה "נכסים מרובין" ו"נכסים מועטין".
דף קמ עמוד א * יתומים שהותיר להם אביהם נכסים מועטים, ומיהרו ומכרו את הנכסים קודם שיבואו הבנות לבית דין - מכירתם קיימת (ולכן לומדים מכך, שנכסים מועטים שנתרבו, הרי ברשות הבנים התרבו והרווח שלהם). * מי שמת והניח בנים ובנות, והניח גם כאלו שיש להם זכות בירושה (אלמנה, בת אשתו, בעל חוב) ואם יגבו את ממונם לא יהיה די בנכסים לבנים ולבנות כדי מזונותיהם - רבי ירמיה שאל את רבי אבהו אם החלק המגיע להם מחשיב את הירושה לנכסים מועטים. דף קמ עמוד ב * אלמנתו ובתו, ואין כאן אלא מזון אחת מהן, ושתיהן תובעות מזונות - אלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים. * אביי ורבא נחלקו בנוגע לרישא של המשנה - האם לדעת הרישא של המשנה טומטום נוטל חלק בירושה או לא נוטל.
דף קמא עמוד א * מהמשנה (שבעמוד הקודם) משמע שבת עדיפה מבן, והגמרא מקשה מדברי רבי יוחנן שמשמע להיפך, ומביאה שלושה תירוצים. * כל שאינו מניח בן ליורשו - הקב"ה מלא עליו עברה (=כעס). * "בת תחלה - סימן יפה לבנים" - יש אומרים שזה בגלל שהיא עוזרת בגידול הילדים, ויש אומרים שזה בגלל שכך לא תשלוט עין הרע. * "וה' ברך את אברהם בכל" - רבי מאיר אומר: שלא היה לו בת, רבי יהודה אומר: שהיתה לו בת ו"בכל" שמה. * לדעת רבי מאיר: מצוה לזון את הבנות וק"ו לבנים (שעוסקים בתורה), ולדעת רבי יהודה: מצוה לזון את הבנים וק"ו לבנות (שלא יצטרכו לחזר אחר מזונותיהן ויתבזו). דף קמא עמוד ב * לדעת רב הונא: "המזכה לעובר - לא קנה". * רב נחמן מקשה לרב הונא מדברי משנתנו, ותשובת רב הונא לקושיה היא "משנתינו איני יודע מי שנאה", והגמרא מבררת מדוע לדעתו המשנה לא מסתדרת עם אף דעה. * לדעת רבי מאיר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.
דף קמב עמוד א * לדעת רב נחמן: המזכה חפץ לעובר - לא קנה, אבל אם אמר המזכה "לכשתלד אשתי יקנה העובר" - קנה. לדעת רב הונא: בשני המקרים הללו - לא קנה. לדעת רב ששת: בשני המקרים הללו - כן קנה. * רב ששת מביא ברייתא שממנה למד את שיטתו, אך אביי ורבא דחו את הבנתו זו בברייתא. * הגמרא מקשה על רב ששת ממשנה במסכת נדה, ואח"כ דוחה את הקושיה. דף קמב עמוד ב * הגמרא פוסקת להלכה כמר בריה דרב יוסף משמיה דרבא בכל הדינים שהובאו בשמו: יש לעובר דין יורש (כרב ששת) ורק מחלק בכורה אינו ממעט, בן הנולד אחר מיתת אביו אינו ממעט מחלק בכורה, בכור הנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים. * הגמרא פוסקת שהמזכה לעובר לא קנה. * האמוראים נחלקו במקרה מסוים המובא בגמרא אם "אית חולק לטליא במקום בניא" או "לית ליה חולק לטליא במקום בניא".
דף קמג עמוד א * אמר אדם לחבירו "קנה נכסי כחמור" - לא קנה, ואם אמר "קנה נכסי אתה וחמור" - לדעת רב נחמן קנה מחצה מן הנכסים, לדעת רב המנונא לא קנה כלום, ולדעת רב ששת קנה הכל. * רב ששת מביא ראיה לשיטתו, והגמרא דוחה את הראיה. * התורם תרומות ומעשרות מן הרע על היפה - תרומתו תרומה (אלא שלא עשה מצוה מן המובחר). * רב מרדכי מביא את קושיית רב אויא על שיטת רב נחמן ורב המנונא, ורב אשי מתרץ. * האומר לאשתו "נכסי נתונים לך ולבניך" - לדעת רב יוסף נוטלת האישה מחצה, אך לדעת אביי האישה נוטלת כאחד מן הבנים. דף קמג עמוד ב * במחלוקות רבה ורב יוסף הלכה תמיד כרבה חוץ משלושה מקרים ("שדה", "ענין" ו"מחצה"). * למסקנת הגמרא אדם עשוי לקרוא "בניי" לבנו היחיד (ולכן אם אמר "נכסיי לבניי" והיו לו בן ובת, הרי שנתכוון רק לבנו). * נחלקו האמוראים אם אדם עשוי לקרוא לנכדו בלשון "בניי" (ולכן אם אמר "נכסי לבניי" והיו לו בן ונכד, ישנה מחלוקת אם התכוון גם לנכדו). * אדם שמת והניח בנים גדולים וקטנים ולא חלקו ביניהם את הירושה והשביחו הבנים הגדולים את הנכסים - השבח מתחלק בין כל האחים, אם לא טרחו ולא הוציאו משלהם כלום אלא מנכסי אביהם שכרו פועלים והשביחו הנכסים.
דף קמד עמוד א * במשנה (בעמוד הקודם) נאמר "אמרו ראו מה שהניח אבא הרי אנו עושין ואוכלין השביחו לעצמן", והרשב"ם לומד מהגמרא ומבאר שאם זה אדם גדול כמו רב ספרא אז כך הוא הדין גם אם לא אמר כך. * המשיא אשה לבנו הגדול בבית השייך לו - קנה הבן את הבית (אם נשא בתולה, וזו אשתו הראשונה, והוא הבן הראשון של אביו שנשא אשה, ומדובר בבית שאביו לא משתמש בו). * הכותב כל נכסיו לאשתו בלשון מתנה ומת - לא עשאה אלא אפוטרופוס על הנכסים, והנכסים לא קנויים לה. * האומר לחברו: "מנה שהפקדתי אצלך ואתה חייב לי, אל תחזירהו לי אלא תנהו לפלוני", אם אמר כן במעמד שלשתן - קנה. דף קמד עמוד ב * הגמרא עוסקת בירושה שירשו אחים השותפים, ומבארת אלו מההוצאות ומהרווחים של אחד מהאחים הקשורים לירושה שייכים לכל האחים ואלו שייכים רק לאח שהוציא או הרוויח. * "ברכת הבית ברובה" - הבית מתברך כפי ריבוי האנשים שבו. * הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים. * הגמרא מקשה מברייתא על הנאמר במשנה ("האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב - חזרה שושבינות חזרה לאמצע"), ומביאה שלושה תירוצים.
דף קמה עמוד א * הגמרא דוחה את האפשרות לטעון שטענת "תנו לי בעלי ואשמח עמו" (שבאמירה זו היא רוצה לפטור עצמה מלהשיב את מעות הקידושין כשמת בעלה) שנויה במחלוקת תנאים. (ומבארת הגמרא שלדעת כולם יכולה לטעון כך). * הגמרא מביאה שנחלקו התנאים אם "קידושין לטיבועין ניתנו" (אם אדם שנותן מעות קידושין לארוסתו, אם נותנם על מנת שלא לקבלם בחזרה אף אם תמות ולא יזכה לשאת אותה). (ובנוסף מביאה את דעת רבי יוסי שמסתפק מה הדין). דף קמה עמוד ב * הגמרא מביאה דינים רבים העוסקים בדיני השושבינות. * כולם צריכים את בעל החיטים, כי אין אדם יכול לחיות בלא החיטה, וכך גם כולם צריכים את זה שלמד גמרא. * לדעת רב: "כל ימי עני רעים" - זה בעל תלמוד, "וטוב לב משתה תמיד" - זה בעל משנה, ולדעת רבא: הפוך. (והגמרא מביאה ארבע דרשות נוספות של אמוראים על פסוק זה).
דף קמו עמוד א * שינוי וסת (המשנה את דרכו ומנהגו באכילה) - תחילת חולי מעיים (ולכן ימי עני רעים גם בשבתות וימים טובים). * הסוגיה עוסקת ב"סבלונות" (המתנות ששולח הארוס לארוסתו לאחר הקידושין) במקרה שלבסוף לא נישאו, ודנה האם ומתי צריכה הארוסה להחזיר לארוס את ה"סבלונות". * סבלונות העשוין ליבלות - אין נגבין (הארוסה לא צריכה להחזיר אותן אם לא נישאו לבסוף), ושאין עשוין ליבלות - נגבין (אע"פ שאכל ושתה עמהן). דף קמו עמוד ב * במשנה מבואר ששכיב מרע שהקנה את כל נכסיו לאחרים, אומדים את דעתו שעל דעת כן נתן שאם ימות תתקיים המתנה ואם יעמוד מחוליו תחזור אליו ואע"פ שלא התנה כך במפורש. * משנתנו שסוברת שהולכים אחר אומדן הדעת - לדעת רב נחמן זו שיטת רבי שמעון בן מנסיא, ולדעת רב ששת זו דעת רבי שמעון שזורי.
דף קמז עמוד א * הגמרא מביאה ארבע דעות של אמוראים למקור לכך שמתנת שכיב מרע היא מן התורה. * שלשה דברים ציווה אחיתופל את בניו: אל תהיו במחלוקת, ואל תמרדו במלכות בית דוד, ואם מזג האויר ביום טוב של עצרת ברור (/בלול) זריעת החיטים תצליח באותה השנה. * אבא שאול אומר: יום טוב של עצרת ברור (=לא מעונן) - סימן יפה לכל השנה כולה. * רב זביד אמר שאם היום הראשון של ראש השנה חם אז כל השנה תהיה חמה, ואם קר אז כל השנה תהיה קרה. דף קמז עמוד ב * לדעת רב נחמן: מתנת שכיב מרע היא מדרבנן, ותיקנו זאת שמא תיטרף דעתו עליו (מתוך צער שהוא יודע שלא יקיימו בניו צוואתו). * לדעת רב נחמן: במקום שלא מועיל קנין בבריא, הרי שלא מועילה אמירה בשכיב מרע לקנות (ולכן אם אמר שכיב מרע "ידור פלוני בבית זה" או "יאכל פלוני פירות דקל זה" - לא אמר כלום).
דף קמח עמוד א * שכיב מרע שאמר "תנו הלואתי (ממון שחייב לי פלוני במלוה על פה) לפלוני (לפלוני אחר)" - יתקיימו דבריו. (והגמרא מביאה שני הסברים של אמוראים מדוע דין זה לא חל בבריא אך כן בשכיב מרע). * לדעת רב: האומר לחברו "מנה לי בידך תנהו לפלוני", אם אמר זאת כשעמדו שלשתן יחדיו - קנה. * לדעת רב נחמן: אם אמר לחברו שמקנה לו את הדקל חוץ מפירותיו - הדין הוא ששייר לעצמו גם את מקום צמיחת הפירות, דהיינו את ענפי האילן (לפי גרסת רשב"ם ע"פ הב"ח). דף קמח עמוד ב * שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים: "אם במחלק" - מת קנו כולן, עמד חוזר בכולן, "אם בנמלך" - מת קנו כולן, עמד אינו חוזר אלא באחרון. * לדעת רב נחמן: שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ועמד - חוששים שמא יש לו נכסים במדינה אחרת, ואז זו "מתנת שכיב מרע במקצת" שאם עמד אינו חוזר (אא"כ הדגיש שנותן את כל נכסיו, או שמוחזק לנו שאין לו נכסים במדינה אחרת). * הגמרא מכריעה ששכיב מרע שנתן את כל נכסיו לאחד, ואח"כ חזר בו במקצת הנכסים ונתן אותם לאחר - נחשב הדבר שגילה בדעתו שרצונו לחזור בו מכל המתנה שנתן לראשון, ולכן למעשה זו "מתנת שכיב מרע במקצת" שדינה כמתנת בריא. * כאשר השכיב מרע הקדיש / הפקיר / חילק לעניים את כל נכסיו ואח"כ עמד מחוליו - הגמרא מסתפקת אם הדין הוא כמתנת שכיב מרע שעמד מחוליו שיכול לחזור בו או לא.
דף קמט עמוד א * שכיב מרע שאמר "נכסי לפלוני" והוסיף ואמר "יהנה/יראה/יעמוד/ישען בהן" - הגמרא מסתפקת האם כוונתו היתה להקנות לו את הנכסים או לא. * שכיב מרע שמכר את כל נכסיו - אם הניח את מעות המכר כפי שהם ולא השתמש בהם, ועמד מחוליו, יכול לחזור בו. * שכיב מרע שהודה שנכסיו שייכים לפלוני - הדין הוא שהנכסים הם אכן של פלוני (ואין לומר שהודה בכך רק כדי שלא יחשבו בני אדם שבניו עשירים ואין הנכסים באמת של פלוני). דף קמט עמוד ב * במשנה (קמו:) נאמר ש"שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ושייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת" - וסובר רב יהודה בשם רב ששיעור "כל שהוא" היינו שיעור "קרקע כדי פרנסתו". * רב ירמיה בר אבא סובר שגם מטלטלים נחשבים לשיור, וגם בהם השיעור הוא כדי פרנסתו. * רבי זירא שיבח את שתי המימרות הללו, אך רב יוסף התקיף את דעתו של רבי זירא (וסובר שהמשנה התכוונה דוקא לקרקע ודוקא בשיעור כל שהוא).
