דף קכט עמוד א
* לדעת רב דימי בשם רבי יוחנן ולדעת רב המנונא: המשנה (שפסקה שאם כשנתן בלשון ירושה הזכיר גם לשון מתנה קנה המקבל) עוסקת במקרה של אדם אחד ושדה אחת.
* לדעת רבי אלעזר ולדעת רב נחמן: המשנה עוסקת גם במקרה של אדם אחד ושתי שדות ובמקרה של שדה אחת ושני בני אדם.
* לדעת רבין בשם רב יוחנן ולדעת רב ששת: המשנה עוסקת אפילו במקרה של שתי שדות ושני בני אדם (ולדעת ריש לקיש זה יועיל רק אם יאמר לשון ירושה 2 פעמים).

דף קכט עמוד ב
* רב ששת הביא (בסוף עמוד א) ברייתא כשיטתו, אך דחה את ראייתו ויישב את הברייתא גם לשאר השיטות.
* רב אשי הביא ברייתא המסייעת לרב ששת, ומבארת הגמרא שלא קשה מברייתא זו על ריש לקיש.
* "כל תוך כדי דבור כדבור דמי" - חוץ מעבודת כוכבים וקדושין.

דף קל עמוד א
* האומר "איש פלוני יירשני" - לדעת רבי יוחנן בן ברוקא, אם אמר זאת על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים.
* 2 תירוצי הגמרא נחלקו אם רבי יוחנן בן ברוקא המובא במשנתנו סובר דין זה רק במקרה של "בן בין הבנים ובת בין הבנות" או אף במקרה של "אחר במקום בת ובת במקום בן".
* המקור לדעת רבי יוחנן בן ברוקא הוא מהפסוק "והיה ביום הנחילו את בניו" - התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה.

דף קל עמוד ב
* אין האב יכול לשנות את חלקו של הבכור ולתיתו למישהו אחר.
* נחלקו האמוראים אם "הלכה" (=הלכה שאמר החכם) עדיפה או "מעשה" (=מעשה שעשה החכם) עדיף.
* אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה, עד שיאמרו לו "הלכה למעשה".
* אין אומרים בטרפות זו דומה לזו, ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיתה.

דף קלא עמוד א
* אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
* למסקנת הגמרא, דברי רבי יוחנן בן ברוקא, שאדם מנחיל את נכסיו למי שירצה מיורשיו, נאמרו גם בבריא ולא רק בשכיב מרע.

דף קלא עמוד ב
* שכיב מרע הכותב כל נכסיו לאשתו - לא עשאה אלא אפוטרופא (=אחראית על הנכסים), ולא התכוון לתת לה במתנה.
* כך גם הדין אם כתב כל נכסיו לבנו הגדול, ואפילו אם כתב כל נכסיו לבנו הקטן.
* אם כתבם לאשתו הארוסה או הגרושה - ודאי התכוון לתת להן במתנה.
* אם כתבם לבת שלו במקום שיש לו גם בנים - נחלקו האמוראים אם עשאה אפוטרופא או שקנתה את הנכסים.

דף קלב עמוד א
* רבא הסתפק האם גם בבריא הנותן את נכסיו לאשתו אנו אומרים שעשאה אפוטרופא או שאנו אומרים שנתן לה במתנה גמורה, והגמרא דחתה את הנסיון להוכיח מברייתא שנתן לה במתנה גמורה.
* רב נחמן פסק כחכמים שהכותב כל נכסיו לאשתו ואח"כ יצא עליו שטר חוב - איבדה כתובתה ואת נכסיו.
* שיטת רב נחמן היא שהולכים אחר אומדן הדעת.

דף קלב עמוד ב
* הגמרא מוכיחה מברייתא, שלדעת חכמים במשנה במסכת פאה, אין האשה מאבדת את שיעבוד כתובתה אלא אם כן מחלה בפירוש, ובניגוד לאמוראים שפירשו שאיבדה כתובתה מכוחן של אומדנות שונות אף בלא שתאמר בפירוש שמחלה שיעבודה.
* הגמרא נשארת בספק מה יהיה הדין במקרה בו בריא כתב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כלשהו, האם גם בזה נאמר שאיבדה כתובתה או לא.

דף קלג עמוד א
* לדעת רב הונא: שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר, רואין: אם ראוי ליורשו - נוטלן משום ירושה, ואם לאו - נוטלן משום מתנה
* לדברי רבי יוחנן בן ברוקה: "נכסי לך ואחריך לפלוני" - אם היה ראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום, שאין מה שאמר לשון מתנה דוקא אלא יכול להתפרש גם כלשון ירושה וירושה אין לה הפסק.

דף קלג עמוד ב
* הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו שלא יירשו את נכסיו - מה שעשה עשוי אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו (וכך פסק שמואל), ורשב"ג חולק וסובר שאם לא היו בניו נוהגים כשורה זכור לטוב.
* אדם שלא היו בניו נוהגים כשורה ועמד וכתב נכסיו לחבירו - רשאי חבירו לעשות בנכסים אלו כרצונו ואף לתת אותם לבנים של חבירו.

דף קלד עמוד א
* אמרו חכמים: כל מתנה שאין נוהג בה דין זה שאם הקדישה המקבל תהיה מוקדשת - אינה מתנה כלל.
* 80 תלמידים היו לו להלל הזקן - גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולן רבן יוחנן בן זכאי.
* בברייתא מתוארת התמדתו העצומה ובקיאותו המרובה של רבן יוחנן בן זכאי.
* אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל: בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו נשרף.
* האומר "זה בני" - נאמן (ליורשו ולפטור את אשתו מן היבום).

דף קלד עמוד ב
* לדעת שמואל: מפני מה אמרו "זה בני" נאמן (ונאמן בכך לפטור את אשתו מן היבום)? הואיל ובידו לגרשה.
* לדעת רבי יוחנן: בעל שאמר "גרשתי את אשתי" - נאמן מכאן ולהבא אך לא למפרע.
* אם אמר הבעל "גרשתי את אשתי לפני חודש" - נחלקו האמוראים אם נאמן מכאן ולהבא שהיא מגורשת או לא (אך ברור שלא נאמן למפרע).

דף קלה עמוד א
* רבא אמר לרב נתן שיש לחוש ולפסוק שבעל שאמר "גרשתי את אשתי" אינו נאמן אף מכאן והלאה.
* אדם שידוע לנו שאין לו בנים ומוחזק לנו שהוא ללא אחים ואמר בשעת מיתתו שאין לו אחים אך בני העיר אומרים שיש עדים במדינת הים שיש לו אחים - רבא אמר לרב נתן שיש לחוש לעדים אלו ולכן אלמנתו חייבת יבום או חליצה.

דף קלה עמוד ב
* שכיב מרע שאמר "כתבו ותנו מנה לפלוני" ומת - אין כותבין ונותנין, שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, ואין שטר לאחר מיתה; אך אם כדי ליפות כחו של מקבל מתנה צוה השכיב מרע לכתוב לו את השטר - כותבין ונותנין אפי' לאחר מיתה.
* רבי יוחנן הוא רבו של רבי אלעזר.

דף קלו עמוד א
* לדעת רבי יוסי "זמנו של שטר מוכיח עליו", ולכן "הכותב נכסיו לבניו" (שמעוניין שיירשו את נכסיו לאחר מותו) לא צריך שיכתוב "מהיום ולאחר מיתה", וחולק על רבי יהודה..
* בשטר שכתוב בו קנין - רב נחמן סובר שלדעת רבי יהודה לא צריך לכתוב "מהיום ולאחר מיתה", ורב פפי חולק וסובר שהדבר תלוי בניסוח ההקנאה.

דף קלו עמוד ב
* הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו, ומכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב - לדעת רבי יוחנן לא קנה הלוקח ולדעת ריש לקיש כן קנה הלוקח.
* המוכר שדהו לפירות (שיאכל הקונה פירות לכמה שנים ואח"כ תחזור הקרקע לבעליה) - נחלקו האמוראים אם הקונה קורא מקרא ביכורים כשמביא את הביכורים או לא.
* "נכסי לך ואחריך יירש פלוני ואחריו יירש פלוני": מת ראשון - קנה שני, מת שני - קנה שלישי, מת שני בחיי ראשון - יחזרו נכסים ליורשי ראשון לדעת ברייתא אחת ולדעת ברייתא שניה יחזרו ליורשי נותן.

דף קלז עמוד א
* אביי אמר, שבמקרה בו אמר אדם לחבירו "נכסי לך ואחריך לפלוני", הרי שמי שמשיא עצה לראשון למכור את הנכסים, לפי שיטת רשב"ג הסובר ש"אין לשני אלא מה ששייר ראשון", הרי הוא "רשע ערום".
* מתנת שכיב מרע - אביי סבר בתחילה שהמקבל קנה את המתנה בבת אחת עם המיתה, אך אח"כ חזר בו והודה לרבא שהמקבל קנה את המתנה רק לאחר גמר מיתה.
* רבי יוחנן פסק שהלכה כרשב"ג (ש"אין לשני אלא מה ששייר ראשון"), ופסק כך גם במקרה בו היו עבדים והוציאן הראשון לחירות, וגם במקרה בו יש בגדים ועשאן תכריכין למת.

דף קלז עמוד ב
* "אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפלוני" - לדעת כולם יוצא בו הראשון ידי חובת נטילת 4 המינים.
* "אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי", נטלו ויצא בו - אם החזירו לאחר מכן יצא ידי חובה (כי מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה).
* שיטת רשב"ג ש"אין לשני אלא מה ששייר ראשון" זה רק אם אמר "נכסי לך ואחריך לאדם אחר", אבל אם אמר שלאחר מיתת הראשון יחזרו הנכסים לעצמו לא מועילה מכירת הראשון.

דף קלח עמוד א
* אדם שזיכה מתנה לחבירו בפניו על ידי אדם אחר, וחבירו שתק כשנמסר השטר לאחר, ולבסוף כשבאו למסור לו את השטר צווח שאינו רוצה את המתנה - נחלקו רשב"ג וחכמים אם קנה או לא.
* שכיב מרע שאמר תנו 200 זוז לפלוני ו-300 לפלוני ו-400 לפלוני - אין אומרים כל הקודם בשטר זכה (אא"כ אמר "ואחריו לפלוני"), לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה מכולם.

דף קלח עמוד ב
* בברייתא מובא ששכיב מרע שאמר "תנו 200 זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו", הרי הדין הוא שנוטל 200 זוז בנוסף לחוב, וזה מכיון שהתנא סובר שיש לדייק מהלשון היתירה ("כראוי לו") שאמר השכיב מרע שכוונתו לדבר נוסף בנוסף לחוב.
* שכיב מרע שאמר "מנה יש לי אצל פלוני" - העדים כותבין אע"פ שאין מכירין, לפיכך כשהוא גובה צריך להביא ראיה, דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים אין כותבין אא"כ מכירין, לפיכך כשהוא גובה אין צריך להביא ראיה.

דף קלט עמוד א
* האח הגדול מהיתומים, המתעסק בנכסי הירושה, שלבש בגדים נאים מנכסי הירושה - מה שעשה עשה, ואל יטלו שאר האחרים כנגד מה שנטל (כי יש להם רווח בכך, שעל ידי זה דבריו נשמעים).
* אם נשאו האחים הגדולים נשים בחיי אביהם, ואמרו קטנים לגדולים לאחר מיתת אביהם שהם נושאים נשים ורוצים ליטול מהנכסים כדרך שנטלו הם בחיי האב - אין שומעים להם, אלא מה שנתן להם אביהם נתן.

דף קלט עמוד ב
* לדעת רב אשי: דין הבעל בנכסי אשתו - לפעמים כיורש ולפעמים כלוקח, ותיקנו בכל מקום לטובתו.
* המשנה הראשונה בפרק תשיעי (המתחיל בעמוד זה) עוסקת באדם שמת והשאיר אחריו בנים ובנות, ומבארת כיצד מתחלקים הנכסים עבור ירושת בניו ומזונות בנותיו.

דף קמ עמוד א
* יתומים שהותיר להם אביהם נכסים מועטים, ומיהרו ומכרו את הנכסים קודם שיבואו הבנות לבית דין - מכירתם קיימת (ולכן נכסים מועטים שנתרבו, הרי ברשות הבנים התרבו והרווח שלהם).
* רבי ירמיהו שאל את רבי אבהו מה יהיה הדין בנוגע לאלו שיש להם זכות בירושה (אלמנה, בת אשתו, בעל חוב), ואם יגבו את ממונם לא יהיה די בנכסים לבנים ולבנות כדי מזונותיהם, אם החלק המגיע להם מחשיב את הירושה לנכסים מועטים.

דף קמ עמוד ב
* אלמנתו ובתו, ואין כאן אלא מזון אחת מהן, ושתיהן תובעות מזונות - אלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים.
* אביי ורבא נחלקו בנוגע לרישא של המשנה - האם לדעת הרישא של המשנה טומטום נוטל חלק בירושה או לא נוטל.