דף קכג עמוד א
* הבכור מקבל פי 2 מהחלק שמקבל כל אחד מהאחים ("פי שנים באחד"), ולא שני שליש מכלל הנכסים ("פי שנים בכל הנכסים").
* ראויה היתה בכורה לצאת מרחל (יוסף), אלא שקדמתה לאה ברחמים (ראובן), ומתוך צניעות שהיתה בה ברחל החזירה הקב"ה לה.
* מובאים 2 פירושים לפסוק "ועיני לאה רכות".
* מסופר על לאה שבכתה על כך שהיתה מיועדת לעשו, ומסופר על רחל שמסרה לה את הסימנים שמסר לה יעקב, וזאת כדי שהיא תתחתן איתו.

דף קכג עמוד ב
* ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף, ולכן לאחר לידת יוסף רצה יעקב לחזור לבית אביו מבית לבן.
* בברייתא נאמר "הבכור נוטל פי שנים בזרוע ובלחיים ובקיבה ובמוקדשין ובשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן", והגמרא מבארת באלו מקרים בדיוק מדובר.

דף קכד עמוד א
* לדעת חכמים אין בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם, אך רבי חולק וסובר שאם הנכסים השתבחו מאליהם לאחר מיתת אביהם אז הבכור כן נוטל - הגמרא מבררת את המקור לשיטות אלו.
* אם אמר הבכור "איני נוטל פי שנים בירושת אבינו, ואיני נותן פי שנים בפירעון חוב אבינו" - רשאי.
* לדעת רב פפא מחלוקת חכמים ורבי היא במקרה בו הושבחו הנכסים והשתנה שמם.

דף קכד עמוד ב
* ר' חייא מסתפק אם הלכה כרבי גם מול חביריו, רב סובר שהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו, רב נחמן סובר שהלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו, ורבא סובר שנאמר בבית המדרש שההלכה נוטה לדברי חכמים.
* נחלקו אמוראים בשיטת חכמים הנ"ל בדין מלוה בשטר - לדעת שמואל: אין הבכור נוטל בה פי שנים, ולדעת אמוראי ארץ ישראל נוטל בה פי שנים.
* יתומים שהניח להם אביהם מלוה - לדעת רבה: אם גבו מהלוה קרקע לפירעון החוב יש לו לבכור בקרקע זו פי 2, אך אם גבו מהלוה מעות, אין לו פי שנים במעות, ורב נחמן סובר להיפך.

דף קכה עמוד א
* אביי מקשה על דעת רבה ועל דעת רב נחמן שבעמוד הקודם (שנחלקו במקרה של יתומים שהניח להם אביהם מלוה - לדעת רבה: אם גבו מהלוה קרקע לפירעון החוב יש לו לבכור בקרקע זו פי 2, אך אם גבו מהלוה מעות, אין לו פי שנים במעות, ורב נחמן סובר להיפך), ורבה תירץ קושיותיו.

דף קכה עמוד ב
* מי שאמר: "נכסי לסבתא שלי ואחרי מותה ליורשיי", ובתו הנשואה מתה ואח"כ מתה סבתו - נחלקו האמוראים אם בעלה יורש את הנכסים.
* רב פפא פסק להלכה: אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק, ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה שהניח להם אביהם בין אם גבו מהלוה קרקע לפירעון החוב ובין אם גבו מעות.

דף קכו עמוד א
* בכור שמיחה באחיו ואמר להם אל תשביחו את חלקי בנכסי הירושה - מועילה מחאתו ואם לא שמעו לו והשביחו (אך לא גזלו) את הנכסים בלא לחלוק, הרי הוא נוטל פי שנים בשבח (למרות שבדרך כלל אין הבכור יורש פי שנים בשבח שהשביחו הנכסים לאחר מיתת אביהם).
* בכור שנטל באחת משדות הירושה חלק אחד בלבד (ולא שני חלקים כדין בכור) - ויתר על חלק בכורתו (רב פפא: באותה שדה, רב פפי: בכל הנכסים כולם) ושוב אינו יכול לתובעו.

דף קכו עמוד ב
* הגמרא מכריעה להלכה שיש לו לבכור קודם חלוקה את חלק בכורתו, והרי הוא יכול למוכרו או למחול עליו (=הלכה כרב פפי).
* האומר "איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים", "איש פלוני בני לא יירש עם אחיו" - לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה.
* טומטום שנקרע ונמצא זכר - אינו נוטל פי שנים בירושת אביו, וכן אינו נידון כבן סורר ומורה.

דף קכז עמוד א
* טומטום שנקרע ונמצא זכר - לדעת אמימר: אינו ממעט חלק בכורה, לדעת רב שיזבי: אינו נימול לשמנה, לדעת רב שרביא: אין אמו טמאה לידה.
* 2 נשים שילדו 2 זכרים במחבא, ולא ידוע מי מהם נולד ראשון והוא הבכור: הוכרו ולבסוף נתערבו - כותבין הרשאה זה לזה, לא הוכרו - אין כותבין הרשאה זה לזה.

דף קכז עמוד ב
* לדעת רבי יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור, ולדעת חכמים אינו נאמן (אם מוחזקים במישהו אחר שהוא הבכור).
* אמר "בני הוא" וחזר ואמר "עבדי הוא" - אינו נאמן, "עבדי הוא" וחזר ואמר "בני הוא" - נאמן, אך אם אמר "עבדי הוא השוה מאה זוז" וחזר ואמר "בני הוא" - אינו נאמן.

דף קכח עמוד א
* בדף זה מובאים 7 פסקי הלכה ששלח רבי אבא לרב יוסף בר חמא (4 בעמוד א, 3 בעמוד ב).
* בעל חוב שמת - לדעת רב נחמן לא ניתן לגבות את החוב מעבדי היתומים (ואין דינם כקרקעות).
* לדעת ר' אבא: "שלישי בשני כשר", ורבא מוסיף ש"אף בראשון", ומר בר רב אשי הכשיר לעדות אף אם מעיד לאבי אביו ואין הלכה כמותו.
* לדעת ר' אבא: היה יודע לו בעדות קרקע עד שלא נסתמא וקודם שהספיק להעיד נסתמא - פסול עכשיו להעיד.

דף קכח עמוד ב
* "האומר על תינוק בין הבנים": לדעת ר' אבא נאמן, ורבי יוחנן חולק - ונחלקו האמוראים במה המדובר.
* האומר "תטול אשתי מנכסיי כאחד מן הבנים" - נוטלת כאחד מן הבנים (מהנכסים שהיו לו בשעת אמירה, וחולקת בשוה עם הבנים שיהיו לו בשעה שימות).
* המוציא שטר חוב על חבירו: מלוה אומר "לא נפרעתי כלום", ולוה אומר "פרעתי מחצה", והעדים מעידין שפרע כולו - הרי זה נשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין.

דף קכט עמוד א
* לדעת רב דימי בשם רבי יוחנן ולדעת רב המנונא: המשנה (שפסקה שאם כשנתן בלשון ירושה הזכיר גם לשון מתנה קנה המקבל) עוסקת במקרה של אדם אחד ושדה אחת.
* לדעת רבי אלעזר ולדעת רב נחמן: המשנה עוסקת גם במקרה של אדם אחד ושתי שדות ובמקרה של שדה אחת ושני בני אדם.
* לדעת רבין בשם רב יוחנן ולדעת רב ששת: המשנה עוסקת אפילו במקרה של שתי שדות ושני בני אדם (ולדעת ריש לקיש זה יועיל רק אם יאמר לשון ירושה 2 פעמים).

דף קכט עמוד ב
* רב ששת הביא (בסוף עמוד א) ברייתא כשיטתו, אך דחה את ראייתו ויישב את הברייתא גם לשאר השיטות.
* רב אשי הביא ברייתא המסייעת לרב ששת, ומבארת הגמרא שלא קשה מברייתא זו על ריש לקיש.
* "כל תוך כדי דבור כדבור דמי" - חוץ מעבודת כוכבים וקדושין.

דף קל עמוד א
* האומר "איש פלוני יירשני" - לדעת רבי יוחנן בן ברוקא, אם אמר זאת על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים.
* 2 תירוצי הגמרא נחלקו אם רבי יוחנן בן ברוקא המובא במשנתנו סובר דין זה רק במקרה של "בן בין הבנים ובת בין הבנות" או אף במקרה של "אחר במקום בת ובת במקום בן".
* המקור לדעת רבי יוחנן בן ברוקא הוא מהפסוק "והיה ביום הנחילו את בניו" - התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה.

דף קל עמוד ב
* אין האב יכול לשנות את חלקו של הבכור ולתיתו למישהו אחר.
* נחלקו האמוראים אם "הלכה" (=הלכה שאמר החכם) עדיפה או "מעשה" (=מעשה שעשה החכם) עדיף.
* אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה, עד שיאמרו לו "הלכה למעשה".
* אין אומרים בטרפות זו דומה לזו, ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיתה.

דף קלא עמוד א
* אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
* למסקנת הגמרא, דברי רבי יוחנן בן ברוקא, שאדם מנחיל את נכסיו למי שירצה מיורשיו, נאמרו גם בבריא ולא רק בשכיב מרע.

דף קלא עמוד ב
* שכיב מרע הכותב כל נכסיו לאשתו - לא עשאה אלא אפוטרופא (=אחראית על הנכסים), ולא התכוון לתת לה במתנה.
* כך גם הדין אם כתב כל נכסיו לבנו הגדול, ואפילו אם כתב כל נכסיו לבנו הקטן.
* אם כתבם לאשתו הארוסה או הגרושה - ודאי התכוון לתת להן במתנה.
* אם כתבם לבת שלו במקום שיש לו גם בנים - נחלקו האמוראים אם עשאה אפוטרופא או שקנתה את הנכסים.

דף קלב עמוד א
* רבא הסתפק האם גם בבריא הנותן את נכסיו לאשתו אנו אומרים שעשאה אפוטרופא או שאנו אומרים שנתן לה במתנה גמורה, והגמרא דחתה את הנסיון להוכיח מברייתא שנתן לה במתנה גמורה.
* רב נחמן פסק כחכמים שהכותב כל נכסיו לאשתו ואח"כ יצא עליו שטר חוב - איבדה כתובתה ואת נכסיו.
* שיטת רב נחמן היא שהולכים אחר אומדן הדעת.

דף קלב עמוד ב
* הגמרא מוכיחה מברייתא, שלדעת חכמים במשנה במסכת פאה, אין האשה מאבדת את שיעבוד כתובתה אלא אם כן מחלה בפירוש, ובניגוד לאמוראים שפירשו שאיבדה כתובתה מכוחן של אומדנות שונות אף בלא שתאמר בפירוש שמחלה שיעבודה.
* הגמרא נשארת בספק מה יהיה הדין במקרה בו בריא כתב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כלשהו, האם גם בזה נאמר שאיבדה כתובתה או לא.

דף קלג עמוד א
* לדעת רב הונא: שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר, רואין: אם ראוי ליורשו - נוטלן משום ירושה, ואם לאו - נוטלן משום מתנה
* לדברי רבי יוחנן בן ברוקה: "נכסי לך ואחריך לפלוני" - אם היה ראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום, שאין מה שאמר לשון מתנה דוקא אלא יכול להתפרש גם כלשון ירושה וירושה אין לה הפסק.

דף קלג עמוד ב
* הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו שלא יירשו את נכסיו - מה שעשה עשוי אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו (וכך פסק שמואל), ורשב"ג חולק וסובר שאם לא היו בניו נוהגים כשורה זכור לטוב.
* אדם שלא היו בניו נוהגים כשורה ועמד וכתב נכסיו לחבירו - רשאי חבירו לעשות בנכסים אלו כרצונו ואף לתת אותם לבנים של חבירו.

דף קלד עמוד א
* אמרו חכמים: כל מתנה שאין נוהג בה דין זה שאם הקדישה המקבל תהיה מוקדשת - אינה מתנה כלל.
* 80 תלמידים היו לו להלל הזקן - גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולן רבן יוחנן בן זכאי.
* בברייתא מתוארת התמדתו העצומה ובקיאותו המרובה של רבן יוחנן בן זכאי.
* אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל: בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו נשרף.
* האומר "זה בני" - נאמן (ליורשו ולפטור את אשתו מן היבום).

דף קלד עמוד ב
* לדעת שמואל: מפני מה אמרו "זה בני" נאמן (ונאמן בכך לפטור את אשתו מן היבום)? הואיל ובידו לגרשה.
* לדעת רבי יוחנן: בעל שאמר "גרשתי את אשתי" - נאמן מכאן ולהבא אך לא למפרע.
* אם אמר הבעל "גרשתי את אשתי לפני חודש" - נחלקו האמוראים אם נאמן מכאן ולהבא שהיא מגורשת או לא (אך ברור שלא נאמן למפרע).