דף קיט עמוד א
* ארץ ישראל נחשבת למוחזקת לעם ישראל כבר מיציאת מצרים, ואף על פי שעדיין לא נכנסו אליה, ולכן בנות צלפחד נטלו גם את חלק הבכורה של אביהם, ואע"ג שאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק.
* ראויה היתה פרשת נחלות ליכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן.
* ראויה היתה פרשת מקושש שתכתב ע"י משה, אלא שנתחייב מקושש ונכתבה על ידו.

דף קיט עמוד ב
* מגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב.
* הגמרא מכריעה להלכה שאין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב, אא"כ הרב חולק כבוד לתלמיד.
* בנות צלפחד - חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן.
* אפילו קטנה שמבנות צלפחד לא נשאת פחותה מ-40 שנה.
* ניסת פחותה מבת 20 - יולדת עד 60, בת 20 - יולדת עד 40, בת 40 - שוב אינה יולדת, אך בנות צלפחד מתוך שצדקניות הן נעשה להן נס כיוכבד.

דף קכ עמוד א
* יוכבד - לידתה במצרים והורתה שלא במצרים.
* כשעמרם החזיר את אשתו (לאחר שמרים נתנבאה לו שעתיד בן לצאת ממנו שיושיע את ישראל) - עשה לה מעשה לקוחין, הושיבה באפריון, ואהרן ומרים משוררים לפניה, ומלאכי שרת אומרים אם הבנים שמחה.
* בישיבה - הלך אחר חכמה, במסיבה - הלך אחר זקנה.
* בנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים, אלא שקיבלו עצה טובה שלא ינשאו אלא להגון להן.

דף קכ עמוד ב
* דין הפרת נדרים נוהג לדורות - לדעת ב"ה המקור לכך הוא מגזירה שוה משחוטי חוץ (ולדעת ב"ש דין זה הוא ממילא כמו שאר מצות שנוהגים לדורות - רשב"ם).
* הפרת נדרים בשלשה הדיוטות או ביחיד מומחה.
* ב"ש אומרים: הקדש טעות הקדש, וב"ה אומרים: אינו הקדש.

דף קכא עמוד א
* "מועדי ה'" - רבי יוסי הגלילי דורש מפסוק זה שמועדי ה' צריכין קידוש בית דין אך שבת בראשית אינה צריכה קידוש בית דין, ור' יוסי בר נתן דורש מפסוק זה שמועדי ה' צריכין מומחין אך הפרת נדרים אינה צריכה מומחין.
* לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים - הגמרא מביאה 6 דעות איזה דבר טוב אירע ב-ט"ו באב, ובכלל זה דעת שמואל שביום זה הותרו שבטים לבא זה בזה (והותרה הסבת נחלה לשבט אחר).

דף קכא עמוד ב
* אותו היום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה, תקנו ביבנה הטוב והמטיב: הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שנתנו לקבורה.
* כיון שהגיע חמשה עשר באב - תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה, מכאן ואילך: דמוסיף (מהלילה ללימוד תורה) - יוסיף (חיים), שאינו מוסיף - יסיף (ימות בחצי ימיו).
*7 קפלו את כל העולם כולו: אדם, מתושלח, שם, יעקב, עמרם, אחיה השילוני, אליהו.
* "ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש" - לדעת ר' יהודה: שלשים וששה ממש, לדעת רבי נחמיה: זה יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין.

דף קכב עמוד א
* למסקנת הגמרא: ארץ ישראל התחלקה לשבטים (חילקו את הארץ ל-12 חלקים שווים, ואח"כ כל שבט חילק את הקרקע לפי מספר האנשים שבו) ולא התחלקה לאנשים.
* לא כחלוקה של עולם הזה חלוקה של עולם הבא: העולם הזה - אדם יש לו שדה לבן אין לו שדה פרדס, שדה פרדס אין לו שדה לבן, לעולם הבא - אין לך כל אחד ואחד שאין לו בהר ובשפלה ובעמק.
* נחלקו התנאים אם מי שקיבל קרקע קרובה לירושלים נתן כסף למי שקיבל קרקע רחוקה כדי להשוות ביניהם, או שהרחוק קיבל קרקע גדולה יותר.

דף קכב עמוד ב
* כלב (כמו יהושע) קיבל חלק בארץ על פי ה' ולא על פי הגורל.
* בגמרא מובאות 4 הצעות של אמוראים כיצד לפרש את דברי המשנה "אחד הבן ואחד הבת בנחלה", ורק ההצעה האחרונה התקבלה.
* הבכור נוטל פי 2 בנכסי האב אך לא בנכסי האם.

דף קכג עמוד א
* הבכור מקבל פי 2 מהחלק שמקבל כל אחד מהאחים ("פי שנים באחד"), ולא שני שליש מכלל הנכסים ("פי שנים בכל הנכסים").
* ראויה היתה בכורה לצאת מרחל (יוסף), אלא שקדמתה לאה ברחמים (ראובן), ומתוך צניעות שהיתה בה ברחל החזירה הקב"ה לה.
* מובאים 2 פירושים לפסוק "ועיני לאה רכות".
* מסופר על לאה שבכתה על כך שהיתה מיועדת לעשו, ומסופר על רחל שמסרה לה את הסימנים שמסר לה יעקב, וזאת כדי שהיא תתחתן איתו.

דף קכג עמוד ב
* ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף, ולכן לאחר לידת יוסף רצה יעקב לחזור לבית אביו מבית לבן.
* בברייתא נאמר "הבכור נוטל פי שנים בזרוע ובלחיים ובקיבה ובמוקדשין ובשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן", והגמרא מבארת באלו מקרים בדיוק מדובר.

דף קכד עמוד א
* לדעת חכמים אין בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם, אך רבי חולק וסובר שאם הנכסים השתבחו מאליהם לאחר מיתת אביהם אז הבכור כן נוטל - הגמרא מבררת את המקור לשיטות אלו.
* אם אמר הבכור "איני נוטל פי שנים בירושת אבינו, ואיני נותן פי שנים בפירעון חוב אבינו" - רשאי.
* לדעת רב פפא מחלוקת חכמים ורבי היא במקרה בו הושבחו הנכסים והשתנה שמם.

דף קכד עמוד ב
* ר' חייא מסתפק אם הלכה כרבי גם מול חביריו, רב סובר שהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו, רב נחמן סובר שהלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו, ורבא סובר שנאמר בבית המדרש שההלכה נוטה לדברי חכמים.
* נחלקו אמוראים בשיטת חכמים הנ"ל בדין מלוה בשטר - לדעת שמואל: אין הבכור נוטל בה פי שנים, ולדעת אמוראי ארץ ישראל נוטל בה פי שנים.
* יתומים שהניח להם אביהם מלוה - לדעת רבה: אם גבו מהלוה קרקע לפירעון החוב יש לו לבכור בקרקע זו פי 2, אך אם גבו מהלוה מעות, אין לו פי שנים במעות, ורב נחמן סובר להיפך.

דף קכה עמוד א
* אביי מקשה על דעת רבה ועל דעת רב נחמן שבעמוד הקודם (שנחלקו במקרה של יתומים שהניח להם אביהם מלוה - לדעת רבה: אם גבו מהלוה קרקע לפירעון החוב יש לו לבכור בקרקע זו פי 2, אך אם גבו מהלוה מעות, אין לו פי שנים במעות, ורב נחמן סובר להיפך), ורבה תירץ קושיותיו.

דף קכה עמוד ב
* מי שאמר: "נכסי לסבתא שלי ואחרי מותה ליורשיי", ובתו הנשואה מתה ואח"כ מתה סבתו - נחלקו האמוראים אם בעלה יורש את הנכסים.
* רב פפא פסק להלכה: אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק, ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה שהניח להם אביהם בין אם גבו מהלוה קרקע לפירעון החוב ובין אם גבו מעות.

דף קכו עמוד א
* בכור שמיחה באחיו ואמר להם אל תשביחו את חלקי בנכסי הירושה - מועילה מחאתו ואם לא שמעו לו והשביחו (אך לא גזלו) את הנכסים בלא לחלוק, הרי הוא נוטל פי שנים בשבח (למרות שבדרך כלל אין הבכור יורש פי שנים בשבח שהשביחו הנכסים לאחר מיתת אביהם).
* בכור שנטל באחת משדות הירושה חלק אחד בלבד (ולא שני חלקים כדין בכור) - ויתר על חלק בכורתו (רב פפא: באותה שדה, רב פפי: בכל הנכסים כולם) ושוב אינו יכול לתובעו.

דף קכו עמוד ב
* הגמרא מכריעה להלכה שיש לו לבכור קודם חלוקה את חלק בכורתו, והרי הוא יכול למוכרו או למחול עליו (=הלכה כרב פפי).
* האומר "איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים", "איש פלוני בני לא יירש עם אחיו" - לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה.
* טומטום שנקרע ונמצא זכר - אינו נוטל פי שנים בירושת אביו, וכן אינו נידון כבן סורר ומורה.

דף קכז עמוד א
* טומטום שנקרע ונמצא זכר - לדעת אמימר: אינו ממעט חלק בכורה, לדעת רב שיזבי: אינו נימול לשמנה, לדעת רב שרביא: אין אמו טמאה לידה.
* 2 נשים שילדו 2 זכרים במחבא, ולא ידוע מי מהם נולד ראשון והוא הבכור: הוכרו ולבסוף נתערבו - כותבין הרשאה זה לזה, לא הוכרו - אין כותבין הרשאה זה לזה.

דף קכז עמוד ב
* לדעת רבי יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור, ולדעת חכמים אינו נאמן (אם מוחזקים במישהו אחר שהוא הבכור).
* אמר "בני הוא" וחזר ואמר "עבדי הוא" - אינו נאמן, "עבדי הוא" וחזר ואמר "בני הוא" - נאמן, אך אם אמר "עבדי הוא השוה מאה זוז" וחזר ואמר "בני הוא" - אינו נאמן.

דף קכח עמוד א
* בדף זה מובאים 7 פסקי הלכה ששלח רבי אבא לרב יוסף בר חמא (4 בעמוד א, 3 בעמוד ב).
* בעל חוב שמת - לדעת רב נחמן לא ניתן לגבות את החוב מעבדי היתומים (ואין דינם כקרקעות).
* לדעת ר' אבא: "שלישי בשני כשר", ורבא מוסיף ש"אף בראשון", ומר בר רב אשי הכשיר לעדות אף אם מעיד לאבי אביו ואין הלכה כמותו.
* לדעת ר' אבא: היה יודע לו בעדות קרקע עד שלא נסתמא וקודם שהספיק להעיד נסתמא - פסול עכשיו להעיד.

דף קכח עמוד ב
* "האומר על תינוק בין הבנים": לדעת ר' אבא נאמן, ורבי יוחנן חולק - ונחלקו האמוראים במה המדובר.
* האומר "תטול אשתי מנכסיי כאחד מן הבנים" - נוטלת כאחד מן הבנים (מהנכסים שהיו לו בשעת אמירה, וחולקת בשוה עם הבנים שיהיו לו בשעה שימות).
* המוציא שטר חוב על חבירו: מלוה אומר "לא נפרעתי כלום", ולוה אומר "פרעתי מחצה", והעדים מעידין שפרע כולו - הרי זה נשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין.

דף קכט עמוד א
* לדעת רב דימי בשם רבי יוחנן ולדעת רב המנונא: המשנה (שפסקה שאם כשנתן בלשון ירושה הזכיר גם לשון מתנה קנה המקבל) עוסקת במקרה של אדם אחד ושדה אחת.
* לדעת רבי אלעזר ולדעת רב נחמן: המשנה עוסקת גם במקרה של אדם אחד ושתי שדות ובמקרה של שדה אחת ושני בני אדם.
* לדעת רבין בשם רב יוחנן ולדעת רב ששת: המשנה עוסקת אפילו במקרה של שתי שדות ושני בני אדם (ולדעת ריש לקיש זה יועיל רק אם יאמר לשון ירושה 2 פעמים).

דף קכט עמוד ב
* רב ששת הביא (בסוף עמוד א) ברייתא כשיטתו, אך דחה את ראייתו ויישב את הברייתא גם לשאר השיטות.
* רב אשי הביא ברייתא המסייעת לרב ששת, ומבארת הגמרא שלא קשה מברייתא זו על ריש לקיש.
* "כל תוך כדי דבור כדבור דמי" - חוץ מעבודת כוכבים וקדושין.

דף קל עמוד א
* האומר "איש פלוני יירשני" - לדעת רבי יוחנן בן ברוקא, אם אמר זאת על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים.
* 2 תירוצי הגמרא נחלקו אם רבי יוחנן בן ברוקא המובא במשנתנו סובר דין זה רק במקרה של "בן בין הבנים ובת בין הבנות" או אף במקרה של "אחר במקום בת ובת במקום בן".
* המקור לדעת רבי יוחנן בן ברוקא הוא מהפסוק "והיה ביום הנחילו את בניו" - התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה.

דף קל עמוד ב
* אין האב יכול לשנות את חלקו של הבכור ולתיתו למישהו אחר.
* נחלקו האמוראים אם "הלכה" (=הלכה שאמר החכם) עדיפה או "מעשה" (=מעשה שעשה החכם) עדיף.
* אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה, עד שיאמרו לו "הלכה למעשה".
* אין אומרים בטרפות זו דומה לזו, ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיתה.