דף קי עמוד א * הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה (כי רוב בנים דומים לאחי האם). * לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה שזרה (=מבוזה מכוערת) לו ואל יצטרך לבריות. * פשוט נבלה בשכר בשוק לעין כל, ואין כאן חילול השם, ואל תאמר אדם גדול וחשוב אני ואני בוש בדבר. * "ושבואל בן גרשם בן מנשה נגיד על האוצרות" - יהונתן שמו ונקרא "שבואל" כי שב לאל בכל לבו. דף קי עמוד ב * אדם שמת ולו בנים ובנות, הבנים יורשים אותו ולא הבנות - הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מביאה ארבע דעות למקור לדין זה (ודוחה את הדעה השניה והשלישית). * הברכה שבפסוק "למען ירבו ימיכם וימי בניכם" היא גם על הבנות - כי אין ברכה לחצאין. * המקור לכך שאחים מן האב נוחלין ומנחילין זה את זה ולא אחים מן האם, הוא מכיוון שמשפחת אב קרויה משפחה ואילו משפחת אם אינה קרויה משפחה. * המקור לכך שאח מן האב מייבם ולא אח מן האם הוא מגזירה שוה "אחוה" "אחוה" מבני יעקב.
דף קיא עמוד א * לדעת התנא שבמשנה בתחילת הפרק: הבן יורש את אימו, ואם לאימו יש גם בת הבן הוא זה שיורש ולא הבת - הגמרא מבררת את המקור לדעה זו (הדין הראשון נלמד בקל וחומר, והדין השני נלמד מההיקש במילה "מטות"). * רבי זכריה בן הקצב חולק וסובר שאם לאמא יש גם בן וגם בת, הרי ששניהם יורשים אותה ביחד (רב נחמן, רב ושמואל פוסקים שלא כדעה זו). דף קיא עמוד ב * המקור לכך שבכור לא נוטל פי שנים בירושת אימו הוא מהמילים "לו משפט הבכורה" [משפט הבכורה לאיש ולא משפט הבכורה לאשה]. * המקור לכך שהאיש יורש את אשתו: לדעת רבי עקיבא המקור הוא מהפסוק "שארו... וירש אותה" (ואביי ורבא נחלקו בביאור הלימוד), ולדעת רבי ישמעאל המקור הוא מפסוקים אחרים.
דף קיב עמוד א * הגמרא מבררת מדוע רבי ישמעאל הביא חמישה פסוקים כדי ללמוד מהם שהאיש יורש את אשתו, ואח"כ מביאה את קושיית רב פפא שדוחה את הלימוד מהם. * "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאישה" - בת שאביה משבט אחד ואמא שלה משבט אחר: אביי מסתפק אם התורה הקפידה שעליה להינשא למישהו שיהיה מהשבט של אביה או שאף יהיה גם מהשבט של אמא שלה (לפי גרסת רשב"ם). דף קיב עמוד ב * הגמרא מביאה ברייתא בעמוד זה (ועוד אחת בעמוד הבא) הדורשת את הפסוק "ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה" בסבת הבן (היינו על ידי בן שתלד והוא יורשה והוא נקרא על שבט אביו), ואת הפסוק "ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר" בסבת הבעל (שהבעל יורש את אשתו).
דף קיג עמוד א * הגמרא בעמוד זה מביאה ברייתא (בנוסף לברייתא בעמוד הקודם) הדורשת את הפסוק "ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר" בסיבת הבעל (שהבעל יורש את אשתו), ואת הפסוק "ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה" בסיבת הבן (היינו על ידי בן שתלד והוא יורשה והוא נקרא על שבט אביו). * הגמרא מבררת מהיכן היה פשוט לברייתא שבעמוד הקודם שהפסוק "ממטה למטה אחר" עוסק בסיבת הבעל. * הגמרא מביאה את המקור לכך שהבעל אינו נוטל בראוי (=כגון שמתה אשתו ואח"כ מת אביה דנחלה זו ראויה לה אילו היתה קיימת) כבמוחזק (=ירושה שהיא מוחזקת כבר קודם מיתתה כגון שמת אביה ואח"כ מתה היא). דף קיג עמוד ב * מקיש ירושה שניה (והוא הדין לעשירית) לירושה ראשונה - מה ירושה ראשונה בן קודם לבת, אף ירושה שניה בן קודם לבת (ולכן הבנים קודמים לבנות לירש את דודיהן, וכך בכל שלבי הירושה השונים). * דין נחלות דנים ביום כמו שאר דיני ממונות. * שלשה שנכנסו ביום לבקר את החולה: רצו - כותבים (את העדות כמו ששומעים מפי החולה היאך מנחיל נכסיו), רצו - עושים דין (דנים ואומרים כך הדין שפלוני יטול חלק זה ופלוני חלק זה וכותבים להם פסק דין), שנים שנכנסו ביום לבקר את החולה: כותבים ואין עושים דין.
דף קיד עמוד א * אין עד נעשה דיין (ולכן: בלילה, אפילו שלושה שנכנסו לבקר את החולה, כותבים ואין עושים דין). * נתן מתנה וביצע על כך קנין ורוצה לחזור בו - לדעת רבה יכול לחזור בו כל זמן שיושבים, ולדעת רב יוסף יכול לחזור בו כל עוד עוסקים באותו ענין. דף קיד עמוד ב * הגמרא מכריעה להלכה כרב יוסף ב"שדה" "ענין" ו"מחצה" ("ענין" זהו המחלוקת בסוגייתנו בין רבה לרב יוסף כמובא לעיל). * הכפילות במשנה באה ללמד שכשם שאין הבעל יורש את אשתו בקבר (כשהאישה בקבר אינה יורשת אביה כדי להנחיל לבעלה), כך גם אין הבן יורש את אימו בקבר להנחיל לאחין מן האב (כשהבן בקבר אינו יורש את אימו כדי להנחיל לאחין מן האב). * לדעת רבי יהודה בן ר' שמעון: דבר תורה - האב יורש את בנו ואשה יורשת את בנה.
דף קטו עמוד א * המשנה (קח ע"א) חולקת על רבי יהודה בן ר' שמעון וסוברת שהאם אינה יורשת את בנה, והמקור לכך הוא מהפסוק "וכל בת יורשת נחלה". * המשנה מפרטת את "סדר הנחלות" (מי קודם למי). * הברייתא מביאה את המקור לכך, שאם היורש נפטר, אך יוצאי ירכו קיימים, הם יורשים במקומו ("בן אין לו" - עיין עליו). דף קטו עמוד ב * מסורת בידינו שלא ייתכן ששבט שלם (מ-12 השבטים) יתכלה ולא יהיו לו צאצאים. * כל האומר "תירש בת עם בת הבן" - אפילו נשיא שבישראל אין שומעים לו, שאינם אלא מעשה צדוקים (אלא אדם שנפטר ויש לו בת ובנוסף יש לו נכדה מבנו שנפטר - הנכדה יורשת ולא הבת). (והברייתא מביאה את טעמי המחלוקת).
דף קטז עמוד א * לאחר מעשה פילגש בגבעה התנו (תקנה לשעתה) על שבט בנימין שלא תירש בת הבן עם האחין, כדי שלא תעבור נחלה משבט בנימין על ידה. * כל שאינו מניח בן ליורשו - הקב"ה מלא עליו עברה (רשב"ם בשם ר"ח: כלומר שונא אותו). * "אשר אין חליפות למו ולא יראו אלהים" - נחלקו האמוראים אם זה נאמר על מי שלא הניח אחריו בן או על מי שלא הניח אחריו תלמיד. * דוד שהניח בן כמותו נאמרה בו "שכיבה", יואב שלא הניח בן כמותו נאמרה בו "מיתה". * קשה עניות בתוך ביתו של אדם יותר מחמשים מכות. * כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים. * אבי אביו של מת קודם לירש את המת לפני אחי אבי המת. דף קטז עמוד ב * אבי האב של מת ואחיו של מת - לדעת רבא: אבי האב של המת קודם, ולמסקנת הגמרא: אחיו של המת קודם. * המשנה עוסקת בענין הנחלות שירשו בנות צלפחד - נחלת אביהן, נחלת אבי אביהן, וחלק בכורה של אביהן בירושת אבי אביהן.
דף קיז עמוד א * לדעת ר' יאשיה (וכך סוברת משנתנו): "ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ" (לבאי הארץ נתחלקה הארץ כפי חשבון של יוצאי מצרים). * לדעת ר' יאשיה: פחות מבני עשרים שיצאו ממצרים לא נטלו חלק בארץ (אלא אם היה להם מוריש שיצא ממצרים וירשו אותו). * לדעת ר' יונתן: "לבאי הארץ נתחלקה הארץ", אלא שלאחר שנטלו באי הארץ את החלק המגיע להם, חזרו וחילקו אותה ביניהם לפי חשבון מטות אבותם. דף קיז עמוד ב * לדעת רבי שמעון בן אלעזר: לאלו ולאלו נתחלקה הארץ - היה מיוצאי מצרים נוטל חלקו עם יוצאי מצרים, היה מבאי הארץ נוטל חלקו עם באי הארץ, מכאן ומכאן נוטל חלקו מכאן ומכאן. * מרגלים - יהושע וכלב נטלו חלקם, מתלוננים ועדת קרח - לא היה להם חלק בארץ, הבנים של המרגלים מתלוננים ועדת קרח - נטלו בזכות אבי אביהן ובזכות אבי אמותיהן.
דף קיח עמוד א * הקושיה הראשונה על מי שסובר ש"לבאי הארץ נתחלקה הארץ" - נשארה ללא פתרון, ושתי הקושיות הנוספות על דעה זו (בעמוד זה) - תורצו. * אביי ניסה לדייק מצווחת בני יוסף וצווחת בנות צלפחד, שחוץ מהם לא היה אחד בכל השבטים שלא קיבל נחלה או הוא או אביו, אך דיוקו נדחה. * אדם צריך להיזהר שלא תשלוט בו עין הרע. דף קיח עמוד ב * בזרעו של יוסף לא שולטת עין הרע. * המקור לכך שיהושע וכלב נטלו בירושה את חלק המרגלים הוא מהפסוק "ויהושע בן נון וכלב בן יפנה חיו מן האנשים ההם". * מתלוננים שבעדת קרח - לדעת אחת: לא היה להם חלק בארץ, ולדעה שניה: יהושע וכלב נטלו חלקם. * רב פפא מקשה קושיה נוספת על מי שסובר ש"לבאי הארץ נתחלקה הארץ", ואביי מתרץ.
דף קיט עמוד א * ארץ ישראל נחשבת למוחזקת לעם ישראל כבר מיציאת מצרים, ואף על פי שעדיין לא נכנסו אליה, ולכן בנות צלפחד נטלו גם את חלק הבכורה של אביהם (ואע"ג שאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק). * ראויה היתה פרשת נחלות ליכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן. * ראויה היתה פרשת מקושש שתיכתב על ידי משה, אלא שנתחייב מקושש ונכתבה על ידו. דף קיט עמוד ב * מגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. * הגמרא מכריעה להלכה שאין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב, אא"כ הרב עצמו חולק כבוד לתלמיד. * בנות צלפחד - חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן. * אפילו קטנה שמבנות צלפחד לא נשאת פחותה מ-40 שנה. * ניסת פחותה מבת 20 - יולדת עד 60, בת 20 - יולדת עד 40, בת 40 - שוב אינה יולדת, אך בנות צלפחד מתוך שצדקניות הן נעשה להן נס כיוכבד.
דף קכ עמוד א * יוכבד - לידתה במצרים והורתה שלא במצרים. * כשעמרם החזיר את אשתו (לאחר שמרים נתנבאה לו שעתיד בן לצאת ממנו שיושיע את ישראל) - עשה לה מעשה לקוחין, הושיבה באפריון, ואהרן ומרים משוררים לפניה, ומלאכי שרת אומרים אם הבנים שמחה. * בישיבה - הלך אחר חכמה, במסיבה - הלך אחר זקנה. * בנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים, אלא שקיבלו עצה טובה שלא ינשאו אלא להגון להן. דף קכ עמוד ב * דין הפרת נדרים נוהג לדורות - לדעת ב"ה המקור לכך הוא מגזירה שוה משחוטי חוץ (ולדעת ב"ש דין זה הוא ממילא כמו שאר מצות שנוהגים לדורות - רשב"ם). * הפרת נדרים בשלושה הדיוטות או ביחיד מומחה. * ב"ש אומרים: הקדש טעות הקדש, וב"ה אומרים: אינו הקדש.
דף קכא עמוד א * "מועדי ה'" - רבי יוסי הגלילי דורש מפסוק זה שמועדי ה' צריכין קידוש בית דין אך שבת בראשית אינה צריכה קידוש בית דין, ובן עזאי דורש מפסוק זה שמועדי ה' צריכין מומחין אך הפרת נדרים אינה צריכה מומחין. * לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים - הגמרא מביאה שש דעות איזה דבר טוב אירע ב-ט"ו באב, ובכלל זה דעת שמואל שביום זה הותרו שבטים לבא זה בזה (והותרה הסבת נחלה לשבט אחר). דף קכא עמוד ב * אותו היום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה, תקנו ביבנה הטוב והמטיב: הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שנתנו לקבורה. * כיון שהגיע חמשה עשר באב - תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה, מכאן ואילך: דמוסיף (מהלילה ללימוד תורה) - יוסיף (חיים), שאינו מוסיף - יסיף (ימות בחצי ימיו). * שבעה קפלו את כל העולם כולו: אדם, מתושלח, שם, יעקב, עמרם, אחיה השילוני, אליהו. * "ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש" - לדעת ר' יהודה: שלשים וששה ממש, לדעת רבי נחמיה: זה יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין.
