דף קב עמוד א * הגמרא מביאה ודנה במשנה ממסכת אהלות, העוסקת במקרה בו מישהו מצא בשדה קבר ישן, ויש לברר האם מקום זה הוא בית קברות ("שכונת קברות") או לא. * הקונה מקום למערת קבורה - לדעת רבי שמעון שבברייתא (והוא התנא של המשנה באהלות): שטח חלל המערה הוא 4 על 8 אמות (ולפי רבי שמעון שבמשנה השטח הוא 6 על 8 אמות). * במשנה במסכת אהלות נאמר "ובודק ממנו ולהלן עשרים אמה", והגמרא מביאה שני תירוצים של אמוראים מדוע השיעור הוא עשרים אמה ולא עשרים ושתים (לדעת רבי שמעון) או שמונה עשרה (לדעת חכמים). דף קב עמוד ב * הגמרא מביאה משנה ממסכת כלאים, בה נחלקו חכמים ורבי שמעון האם כרם שבו המרחק בין שורת גפנים לחברתה הוא פחות מ-4 אמות אם נחשב לכרם או לא, ומקשה ממנה על הברייתא שהובאה בעמוד א, ומתרצת. * פרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסק באופנים שונים בהם אדם מוכר קרקע לחברו ואח"כ נמצאו בה חלקים שאינם ראויים לזריעה או שנמצאת הקרקע קטנה ממה שסיכמו ביניהם, וכן עוסק במקרה שמכר חצי שדה פלונית בלי לפרש לאיזה חצי כוונתו.
דף קג עמוד א * במשנה (קב ע"ב) נאמר ש"האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך, היו שם נקעים עמוקים 10 טפחים... אינן נמדדין עמה", ומסיק רב פפא בסוגייתנו שמדובר אף אם אין הם מלאים מים (והם כן ראויים לזריעה). (ובניגוד לדין המקדיש שדהו בשעת היובל). * לדעת רבי יצחק: אם הנקעים פחותים מ-10 טפחים הם נמדדים עמה רק אם השטח של כולם ביחד אינו אלא עד 4 קבין. (ובתנאי שמפוזרים בשטח של חמשה קבין לדעת רב עוקבא בר חמא, ולדעת רבי יוחנן בתנאי שמפוזרים בשטח של רוב השדה). דף קג עמוד ב * רק סלע הנמצא באמצע השדה ופחות מעשרה טפחים נמדד עם השדה, אך אם הסלע נמצא מחוץ לשדה, או סמוך למיצר, הוא לא נמדד עם השדה. * המשנה דנה באדם שמכר שדה פלונית לחברו, וכשבאו למדוד אותה נמצא בה שיעור גדול או קטן ממה שסיכמו ביניהם, מתי צריך לשלם על תוספת זו ומה צריך לשלם.
דף קד עמוד א * למסקנת הגמרא: האומר לחברו שמוכר לו "בית כור עפר" ולא פירש כוונתו אם רוצה מדה מדויקת או מדה שאינה מדויקת - כוונתו למדה שאינה מדויקת. * למסקנת הגמרא: מיפים את כוחו של המוכר אך לא את של הלוקח. * שיעור תשעה קבים שאמרו במשנה שאם הוסיף אותם לקונה חוזרת הקרקע עצמה למוכר - לדעת רב הונא: דין זה הוא אף אם קנה יותר מבית כור אחד, ולדעת רב נחמן: נותן שבעה קבין ומחצה לכל כור וכור ואפילו שמכל הכורין יחד ישנה תוספת יותר מתשעה קבין. דף קד עמוד ב * הגמרא נשארת בספק מה יהיה הדין כשהשתנה מצב הקרקע משעת המכירה לשעת החזרה (משדה לגינה או להיפך), האם הולכים לפי שעת המכירה או החזרה (שהרי שיעור גינה שונה משיעור שדה לענין השיעור שבו אומרים שחוזר המקח). * אם היתה השדה שמכר ללוקח סמוכה לשדה אחרת של המוכר - אפילו אם הוסיף לו רק כל שהוא על שבעה קבים ומחצה, הדין הוא שמחזיר לו קרקע.
דף קה עמוד א * לדעת בן ננס: האומר שתי לשונות הסותרים זה את זה, הולכים לפי הלשון האחרונה. * רב אמר ש"חולקין עליו חביריו על בן ננס", ולדעתם יש ספק אם תופסים לשון ראשון או אחרון, ולכן לדעתם הממון מוטל בספק וחולקים. * שמואל אמר ש"חכמים אומרים הלך אחר פחות שבלשונות", ולדעתם יש ספק אם תופסים לשון ראשון או אחרון, ולכן לדעתם הולכים אחר אותו הלשון שמפחית כוחו של לוקח, ולכן יד המוכר שהוא מוחזק בקרקע שלו על העליונה. דף קה עמוד ב * למסקנת הגמרא: שמואל עצמו סובר כדעת חכמים הנ"ל. * רב הונא אמר שרב המנונא (="אמרי בי רב") אמר משמו של רב שההלכה היא ש"תפוס לשון אחרון".
דף קו עמוד א * האומר לחבירו "בית כור עפר אני מוכר לך בסימניו ובמצריו": אם הותיר או חיסר לו פחות משישית - מה שעשה עשוי, אך אם חיסר או הותיר לו יותר משישית - יחזיר את התוספת. * במקרה הנ"ל: אם הותיר או חיסר שישית מדוייקת - נחלקו רב הונא ורב יהודה מה הדין. דף קו עמוד ב * האומר לחברו "בית כור עפר אני מוכר לך בסימניו ובמצריו" וחיסר לו יותר משישית - אם ידע הקונה מראש את הגודל האמיתי, מה שעשה עשוי. * האחים שחלקו - כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולם. (והגמרא מבארת את הטעם). * שני אחים שחלקו ירושת אביהם ואח"כ בא להם אח ממדינת הים ותבע את חלקו בירושה - לדעת רב: החלוקה שחלקו בטלה וחוזרים וחולקים שוב ל-3 חלקים, ולדעת שמואל: כל אחד מהאחים נותן שליש מחלקו לאח שבא ממדינת הים.
דף קז עמוד א * שני אחים שחלקו את ירושת אביהם, ובא בעל חוב של אביהם (שאביהם היה חייב לו כסף) ונטל חלקו של אחד מהם בפירעון חובו - לדעת רב (וכך מכריעה הגמרא להלכה): בטלה החלוקה הקודמת ויחלקו מחדש את מה שנותר, לדעת שמואל: האח שנטלו ממנו את חלקו הפסיד, לדעת רב אסי: האח שנטלו ממנו את חלקו מקבל מאחיו רבע מהחוב (קרקע משדה אחיו או מעות). * שלושה דיינים שירדו לשום נכסי יתומים, אחד אמר שיש לשום ב-100 ושנים אמרו ב-200 או להיפך - בטל יחיד במיעוטו. דף קז עמוד ב * בברייתא בעמוד הקודם מובא ש-3 דיינים שירדו לשום נכסי יתומים, אחד אומר ב-100 ואחד אומר ב-80 ואחד אומר ב-120 - לדעת ת"ק: נדון ב-100, לדעת רבי אליעזר ברבי צדוק: נדון ב-90, לדעת אחרים: עושין שומא ביניהן ומשלשין - והגמרא מבארת את הדעות השונות ומביאה שרב הונא פסק כאחרים ורב אשי תמה על כך. * האומר לחברו "חצי שדה אני מוכר לך" ולא פירש איזה חצי - המוכר נוטל לעצמו את החלק הטוב שבשדה והלוקח מקבל את החלק היותר גרוע בשדה לפי שווי של חצי השדה.
דף קח עמוד א * פרק שמיני ("יש נוחלין"), המתחיל בעמוד זה, עוסק בהלכות ירושה. * "יש נוחלין ומנחילין, ויש נוחלין ולא מנחילין, מנחילין ולא נוחלין, לא נוחלין ולא מנחילין" - המשנה מפרטת את האפשרויות השונות. * "אתחולי בפורענותא לא מתחלינן" - הדרך הרצויה היא לא להתחיל בדברי פורענות, ולכן הגמרא מתקשה מדוע המקרה הראשון המובא במשנה הוא ש"האב נוחל את הבן", וזה הרי מתרחש כאשר הבן מת לפני אביו. דף קח עמוד ב * המשנה פתחה תחילה במקרה בו "האב נוחל את בנו" מכיוון שדין ירושת האב את בנו נלמד מדרשה ולכן חביב לתנא לפתוח בכך. * אדם שמת בלא בנים ויש לו אב ואח - האב יורש אותו. * אדם שמת ויש לו בן ואב - הבן יורש אותו, כי הוא קרוב יותר למת (לדין יעוד ושדה אחוזה). * אדם שמת ויש לו בן ואח - הבן יורש אותו, והברייתא מבררת את הטעם לכך. * אדם יכול לייעד לבנו אמה עבריה שקנה.
דף קט עמוד א * כיון שלענין יבום בן ובת דינם זהה ופוטרים הם את אחי המת מן היבום - כך גם בנוגע לדין נחלה דינם זהה ושניהם קודמים לירש את אביהם המת לפני אבי המת. * אבי המת קודם לירש את המת לפני אחי אבי המת - דין זה נלמד מסברה. (והפסוקים העוסקים בנחלה כתובים שלא כסדרן). * אדם שמת בלא בנים ויש לו אב ואח, האב יורש אותו - הגמרא מביאה תנא הסובר שדין זה נלמד מהמילה "והעברתם", בניגוד לתנא בעמוד הקודם שלמד זאת מהמילה "שארו". דף קט עמוד ב * רבי לומד מהמילה "והעברתם" שהבעל יורש את אשתו והבן יורש את אימו. * משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה (ולכן מהפסוק "שארו... משפחתו..." נלמד שאבא יורש את בנו אך לא אמא). * תולים את הקלקלה במקולקל (הגמרא מביאה שני מקורות לכך). * לעולם ידבק אדם בטובים, שהרי משה שנשא בת יתרו יצא ממנו יהונתן, אהרן שנשא בת עמינדב יצא ממנו פנחס.
דף קי עמוד א * הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה (כי רוב בנים דומים לאחי האם). * לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה שזרה (=מבוזה מכוערת) לו ואל יצטרך לבריות. * פשוט נבלה בשכר בשוק לעין כל, ואין כאן חילול השם, ואל תאמר אדם גדול וחשוב אני ואני בוש בדבר. * "ושבואל בן גרשם בן מנשה נגיד על האוצרות" - יהונתן שמו ונקרא "שבואל" כי שב לאל בכל לבו. דף קי עמוד ב * אדם שמת ולו בנים ובנות, הבנים יורשים אותו ולא הבנות - הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מביאה ארבע דעות למקור לדין זה (ודוחה את הדעה השניה והשלישית). * הברכה שבפסוק "למען ירבו ימיכם וימי בניכם" היא גם על הבנות - כי אין ברכה לחצאין. * המקור לכך שאחים מן האב נוחלין ומנחילין זה את זה ולא אחים מן האם, הוא מכיוון שמשפחת אב קרויה משפחה ואילו משפחת אם אינה קרויה משפחה. * המקור לכך שאח מן האב מייבם ולא אח מן האם הוא מגזירה שוה "אחוה" "אחוה" מבני יעקב.
דף קיא עמוד א * לדעת התנא שבמשנה בתחילת הפרק: הבן יורש את אימו, ואם לאימו יש גם בת הבן הוא זה שיורש ולא הבת - הגמרא מבררת את המקור לדעה זו (הדין הראשון נלמד בקל וחומר, והדין השני נלמד מההיקש במילה "מטות"). * רבי זכריה בן הקצב חולק וסובר שאם לאמא יש גם בן וגם בת, הרי ששניהם יורשים אותה ביחד (רב נחמן, רב ושמואל פוסקים שלא כדעה זו). דף קיא עמוד ב * המקור לכך שבכור לא נוטל פי שנים בירושת אימו הוא מהמילים "לו משפט הבכורה" [משפט הבכורה לאיש ולא משפט הבכורה לאשה]. * המקור לכך שהאיש יורש את אשתו: לדעת רבי עקיבא המקור הוא מהפסוק "שארו... וירש אותה" (ואביי ורבא נחלקו בביאור הלימוד), ולדעת רבי ישמעאל המקור הוא מפסוקים אחרים.
דף קיב עמוד א * הגמרא מבררת מדוע רבי ישמעאל הביא חמישה פסוקים כדי ללמוד מהם שהאיש יורש את אשתו, ואח"כ מביאה את קושיית רב פפא שדוחה את הלימוד מהם. * "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאישה" - בת שאביה משבט אחד ואמא שלה משבט אחר: אביי מסתפק אם התורה הקפידה שעליה להינשא למישהו שיהיה מהשבט של אביה או שאף יהיה גם מהשבט של אמא שלה (לפי גרסת רשב"ם). דף קיב עמוד ב * הגמרא מביאה ברייתא בעמוד זה (ועוד אחת בעמוד הבא) הדורשת את הפסוק "ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה" בסבת הבן (היינו על ידי בן שתלד והוא יורשה והוא נקרא על שבט אביו), ואת הפסוק "ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר" בסבת הבעל (שהבעל יורש את אשתו).
דף קיג עמוד א * הגמרא בעמוד זה מביאה ברייתא (בנוסף לברייתא בעמוד הקודם) הדורשת את הפסוק "ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר" בסיבת הבעל (שהבעל יורש את אשתו), ואת הפסוק "ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה" בסיבת הבן (היינו על ידי בן שתלד והוא יורשה והוא נקרא על שבט אביו). * הגמרא מבררת מהיכן היה פשוט לברייתא שבעמוד הקודם שהפסוק "ממטה למטה אחר" עוסק בסיבת הבעל. * הגמרא מביאה את המקור לכך שהבעל אינו נוטל בראוי (=כגון שמתה אשתו ואח"כ מת אביה דנחלה זו ראויה לה אילו היתה קיימת) כבמוחזק (=ירושה שהיא מוחזקת כבר קודם מיתתה כגון שמת אביה ואח"כ מתה היא). דף קיג עמוד ב * מקיש ירושה שניה (והוא הדין לעשירית) לירושה ראשונה - מה ירושה ראשונה בן קודם לבת, אף ירושה שניה בן קודם לבת (ולכן הבנים קודמים לבנות לירש את דודיהן, וכך בכל שלבי הירושה השונים). * דין נחלות דנים ביום כמו שאר דיני ממונות. * שלשה שנכנסו ביום לבקר את החולה: רצו - כותבים (את העדות כמו ששומעים מפי החולה היאך מנחיל נכסיו), רצו - עושים דין (דנים ואומרים כך הדין שפלוני יטול חלק זה ופלוני חלק זה וכותבים להם פסק דין), שנים שנכנסו ביום לבקר את החולה: כותבים ואין עושים דין.
