דף קב עמוד א
* הגמרא מביאה ודנה במשנה ממסכת אהלות, העוסקת במקרה בו מישהו מצא בשדה קבר ישן, ויש לברר האם מקום זה הוא בית קברות ("שכונת קברות") או לא.
* הקונה מקום למערת קבורה - לדעת רבי שמעון שבברייתא (והוא התנא של המשנה באהלות): שטח חלל המערה הוא 4 על 8 אמות (ולפי רבי שמעון שבמשנה השטח הוא 6 על 8 אמות).

דף קב עמוד ב
* הגמרא מביאה משנה ממסכת כלאים, בה נחלקו חכמים ורבי שמעון האם כרם שבו המרחק בין שורת גפנים לחברתה הוא פחות מ-4 אמות אם נחשב לכרם או לא, ומקשה ממנה על הברייתא שהובאה בעמוד א, ומתרצת.
* פרק שביעי המתחיל בעמוד זה עוסק באופנים שונים בהם אדם מוכר קרקע לחבירו ואח"כ נמצאו בה חלקים שאינם ראויים לזריעה או שנמצאת הקרקע קטנה ממה שסיכמו ביניהם, או כשמכר חצי שדה פלונית בלי לפרש לאיזה חצי כוונתו.

דף קג עמוד א
* במשנה (קב ע"ב) נאמר ש"האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך, היו שם נקעים עמוקים 10 טפחים... אינן נמדדין עמה", ומסיק רב פפא בסוגייתנו שמדובר אף אם אין הם מלאים מים וראויים לזריעה.
* לדעת רבי יצחק, אם הנקעים פחותים מ-10 טפחים הם נמדדים עמה, רק אם השטח של כולם ביחד אינו אלא עד 4 קבין.

דף קג עמוד ב
* רק סלע הנמצא באמצע השדה ופחות מ-10 טפחים נמדד עם השדה, אך אם הסלע נמצא מחוץ לשדה, או סמוך למיצר, הוא לא נמדד עם השדה.
* המשנה דנה באדם שמכר שדה פלונית לחבירו, וכשבאו למדוד אותה נמצא בה שיעור גדול או קטן ממה שסיכמו ביניהם, מתי צריך לשלם על תוספת זו ומה צריך לשלם ומתי זכה.

דף קד עמוד א
* למסקנת הגמרא: האומר לחבירו שמוכר לו "בית כור עפר" ולא פירש כוונתו אם רוצה מדה מדוייקת או מדה שאינה מדוייקת - כוונתו למדה שאינה מדוייקת.
* שיעור 9 קבין שאמרו במשנה שאם הוסיף אותן לקונה חוזרת הקרקע עצמה למוכר - לדעת רב הונא: הוא אף אם קנה יותר מבית כור אחד, ולדעת רב נחמן: נותן 7 קבין ומחצה לכל כור וכור ואפילו שמכל הכורין יחד ישנה תוספת יותר מ-9 קבין.

דף קד עמוד ב
* הגמרא נשארת בספק מה יהיה הדין כשהשתנה מצב הקרקע משעת המכירה לשעת החזרה (משדה לגינה או להיפך), האם הולכים לפי שעת המכירה או החזרה (שהרי שיעור גינה שונה משיעור שדה לענין השיעור שבו אומרים שחוזר המקח).
* אם היתה השדה שמכר ללוקח סמוכה לשדה אחרת של המוכר - אפילו אם הוסיף לו רק כל שהוא על 7 קבין ומחצה, הדין הוא שמחזיר לו קרקע.

דף קה עמוד א
* לדעת בן ננס: האומר שתי לשונות הסותרים זה את זה, הולכים לפי הלשון האחרונה.
* רב אמר ש"חולקין עליו חביריו על בן ננס", ולדעתם יש ספק אם תופסים לשון ראשון או אחרון, ולכן לדעתם הממון מוטל בספק וחולקים.
* שמואל אמר ש"חכמים אומרים הלך אחר פחות שבלשונות", ולדעתם יש ספק אם תופסים לשון ראשון או אחרון, ולכן לדעתם הולכים אחר אותו הלשון שמפחית כוחו של לוקח, ולכן יד המוכר שהוא מוחזק בקרקע שלו על העליונה.

דף קה עמוד ב
* למסקנת הגמרא שמואל עצמו סובר כדעת חכמים הנ"ל.
* רב הונא אמר שרב המנונא אמר משמו של רב שההלכה היא ש"תפוס לשון אחרון".

דף קו עמוד א
* האומר לחבירו "בית כור עפר אני מוכר לך בסימניו ובמצריו": אם הותיר או חיסר לו פחות משישית - מה שעשה עשוי, אך אם חיסר או הותיר לו יותר משישית - יחזיר את התוספת.
* במקרה הנ"ל: אם הותיר או חיסר שישית מדוייקת - נחלקו רב הונא ורב יהודה מה הדין.

דף קו עמוד ב
* האומר לחבירו "בית כור עפר אני מוכר לך בסימניו ובמצריו" וחיסר לו יותר משישית - אם ידע הקונה מראש את הגודל האמיתי, מה שעשה עשוי.
* שני אחין שחלקו ירושת אביהם ואח"כ בא להם אח ממדינת הים ותובע את חלקו בירושה - לדעת רב החלוקה שחלקו בטלה וחוזרים וחולקים שוב ל-3 חלקים, ולדעת שמואל כל אחד מהאחים נותן שליש מחלקו לאח שבא ממדינת הים.

דף קז עמוד א
* 2 אחים שחלקו את ירושת אביהם, ובא בעל חוב שאביהם היה חייב לו כסף ונטל חלקו של אחד מהם בפרעון חובו - לדעת רב: בטלה החלוקה הקודמת ויחלקו מחדש את מה שנותר, לדעת שמואל: האח שנטלו ממנו את חלקו הפסיד, לדעת רב אסי: האח שנטלו ממנו את חלקו נוטל מאחיו רבע ממה שנשאר אצל אחיו.
* 3 דיינים שירדו לשום נכסי יתומים, אחד אמר שיש לשום ב-100 ושנים אמרו ב-200 או להיפך - בטל יחיד במיעוטו.

דף קז עמוד ב
* בברייתא בעמוד הקודם מובא ש-3 דיינים שירדו לשום נכסי יתומים, אחד אומר ב-100 ואחד אומר ב-80 ואחד אומר ב-120 - לדעת ת"ק: נדון ב-100, לדעת רבי אליעזר ברבי צדוק: נדון ב-90, לדעת אחרים: עושין שומא ביניהן ומשלשין. הגמרא מבארת את הדעות השונות ומביאה שרב הונא פסק כאחרים ורב אשי תמה על כך.
* האומר לחבירו "חצי שדה אני מוכר לך" ולא פירש איזה חצי - המוכר נוטל לעצמו את החלק הטוב שבשדה והלוקח מקבל את החלק היותר גרוע בשדה לפי שווי של חצי השדה.

דף קח עמוד א
* פרק שמיני ("יש נוחלין") המתחיל בעמוד זה עוסק בהלכות ירושה.
* "יש נוחלין ומנחילין, ויש נוחלין ולא מנחילין, מנחילין ולא נוחלין, לא נוחלין ולא מנחילין" - המשנה מפרטת את האפשרויות השונות.
* "אתחולי בפורענותא לא מתחלינן" - הדרך הרצויה היא לא להתחיל בדברי פורענות, ולכן הגמרא מתקשה מדוע המקרה הראשון המובא במשנה הוא ש"האב נוחל את הבן", וזה הרי כאשר הבן מת לפני אביו.

דף קח עמוד ב
* המשנה פתחה תחילה במקרה בו "האב נוחל את בנו" מכיוון שדין ירושת האב את בנו נלמד מדרשה ולכן חביב לתנא לפתוח בכך.
* אדם שמת בלא בנים ויש לו אב ואח - האב יורש אותו.
* אדם שמת ויש לו בן ואב - הבן יורש אותו, כי הוא קרוב יותר למת (לדין יעוד ושדה אחוזה).
* אדם שמת ויש לו בן ואח - הבן יורש אותו, והברייתא מבררת את הטעם לכך.

דף קט עמוד א
* כיון שלענין יבום בן ובת דינם זהה ופוטרים הם את אחי המת מן היבום - כך גם בנוגע לדין נחלה דינם זהה ושניהם קודמים לירש את אביהם המת לפני אבי המת.
* אבי המת קודם לירש את המת לפני אחי אבי המת - דין זה נלמד מסברה.
* אדם שמת בלא בנים ויש לו אב ואח, האב יורש אותו - הגמרא מביאה תנא הסובר שדין זה נלמד מהמילה "והעברתם", בניגוד לתנא בעמוד הקודם שלמד זאת מהמילה "שארו".

דף קט עמוד ב
* משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה (ולכן מהפסוק "שארו.. משפחתו..." נלמד שאבא יורש את בנו אך לא אמא).
* תולין את הקלקלה במקולקל (2 מקורות מובאים לכך בגמרא).
* לעולם ידבק אדם בטובים, שהרי משה שנשא בת יתרו יצא ממנו יהונתן, אהרן שנשא בת עמינדב יצא ממנו פנחס.

דף קי עמוד א
* הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה (כי רוב בנים דומים לאחי האם).
* לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה שזרה (=מבוזה מכוערת) לו ואל יצטרך לבריות.
* פשוט נבלה בשכר בשוק לעין כל, ואין כאן חילול השם, ואל תאמר אדם גדול וחשוב אני ואני בוש בדבר.

דף קי עמוד ב
* אדם שמת ולו בנים ובנות, הבנים יורשים אותו ולא הבנות - בגמרא מובאות 4 דעות למקור לדין זה (הדעה השניה והשלישית נדחו).
* הברכה שבפסוק "למען ירבו ימיכם וימי בניכם" היא גם על הבנות - כי אין ברכה לחצאין.
* המקור לכך שאחים מן האב נוחלין ומנחילין זה את זה ולא אחים מן האם, הוא מכיון שמשפחת אב קרויה משפחה ואילו משפחת אם אינה קרויה משפחה.

דף קיא עמוד א
* לדעת התנא של משנתנו: הבן יורש את אמו, ואם לאמו יש גם בת הבן הוא זה שיורש ולא הבת - הסוגיה מבררת את המקור לדעה זו (הדין הראשון נלמד בקל וחומר, והדין השני נלמד מההיקש במילה "מטות").
* רבי זכריה בן הקצב חולק וסובר שאם לאמא יש גם בן וגם בת, הרי ששניהם יורשים אותה ביחד (והדעה הבולטת בסוגיה היא לפסוק שלא כדעה זו).

דף קיא עמוד ב
* המקור לכך שבכור לא נוטל פי שנים בירושת אמו הוא מהמילים "לו משפט הבכורה" [משפט הבכורה לאיש ולא משפט הבכורה לאשה].
* המקור לכך שהאיש יורש את אשתו: לדעת רבי עקיבא המקור הוא מהפסוק "שארו... וירש אותה" (ואביי ורבא נחלקו בביאור הלימוד), ולדעת רבי ישמעאל המקור הוא מפסוקים אחרים.

דף קיב עמוד א
* הגמרא מבררת מדוע רבי ישמעאל הביא 5 פסוקים כדי ללמוד מהם שהאיש יורש את אשתו, ואח"כ מביאה את קושיית רב פפא שדוחה את הלימוד מהם.
* "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאישה" - בת שאביה משבט אחד ואמא שלה משבט אחר: אביי הסתפק אם התורה הקפידה שעליה להינשא למישהו שיהיה מהשבט של אביה או שאף יהיה גם מהשבט של אמא שלה (לפי גרסת רשב"ם).

דף קיב עמוד ב
* הגמרא מביאה ברייתא בעמוד זה (ועוד אחת בעמוד הבא) הדורשת את הפסוק "ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה" בסבת הבן (היינו על ידי בן שתלד והוא יורשה והוא נקרא על שבט אביו), ואת הפסוק "ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר" בסבת הבעל (שהבעל יורש את אשתו).

דף קיג עמוד א
* הגמרא מביאה ברייתא בעמוד זה (בנוסף לברייתא בעמוד הקודם) הדורשת את הפסוק "ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר" בסבת הבעל (שהבעל יורש את אשתו), ואת הפסוק "ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה" בסבת הבן (היינו על ידי בן שתלד והוא יורשה והוא נקרא על שבט אביו).
* הגמרא מביאה את המקור לכך שהבעל אינו נוטל בראוי (=כגון שמתה אשתו ואח"כ מת אביה דנחלה זו ראויה לה אילו היתה קיימת) כבמוחזק (=ירושה שהיא מוחזקת כבר קודם מיתתה כגון שמת אביה ואח"כ מתה היא).

דף קיג עמוד ב
* מקיש ירושה שניה (והוא הדין לעשירית) לירושה ראשונה - מה ירושה ראשונה בן קודם לבת, אף ירושה שניה בן קודם לבת (ולכן הבנים קודמים לבנות לירש את דודיהן, וכך בכל שלבי הירושה השונים).
* דין נחלות דנים ביום כמו שאר דיני ממונות.
* שלשה שנכנסו ביום לבקר את החולה: רצו - כותבין (את העדות כמו ששומעין מפי החולה היאך מנחיל נכסיו), רצו - עושין דין (דנין ואומרים כך הדין שפלוני יטול חלק זה ופלוני חלק זה וכותבין להם פסק דין), שנים: כותבין, ואין עושין דין.