דף עט עמוד א
* השוכר את החמור ומת החמור באמצע הדרך - לדעת רב לא רשאי למכור את הנבלה ולשכור בכסף חמור אחר, ולדעת שמואל כן רשאי.
* המוכר שדהו ל-60 שנה - איננה חוזרת ביובל אלא רק בתום 60 שנה.
* השוכר את הספינה (כדי להוליך בה יין) וטבעה לה בחצי הדרך - אם נתן את דמי השכירות לא יטול בחזרה, ואם לא נתן לא יתן (והגמרא מבררת באיזה מקרה חל דין זה).

דף עט עמוד ב
* השוכר את הספינה ובאמצע הדרך הוסיף לתת בה חבילות שהיו לו שם - ישלם על כך (ומדובר שכך התנה מראש), ואין לבעל הספינה על השוכר אלא תרעומת (כי לא צפה זאת מראש וזה מעכב אותו או דורש ממנו לקנות חבלים ארוכים ביוקר).
* השוכר את החמור לרכב עליו - השוכר מניח עליו את מזונותיו של כל אותה הדרך, אך החמר רשאי להניח רק מזונות של אותו היום בלבד.
* השוכר את החמור לרכב עליו איש - לא תרכב עליה אשה (מפני שאשה כבדה מאיש).

דף פ עמוד א
* השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה (=מקום קל יותר לחרישה), אם נשבר הקנקן (=יתד המחרישה) - פטור
* המוכר פרה לחבירו ואמר לו "פרה זו נגחנית היא נשכנית היא בעטנית היא רבצנית היא", והיה בה רק מום אחד מהמומים שהזכיר, אך הזכיר מום זה בין כל שאר המומים שמנה לו - הרי זה מקח טעות.
* לדעת אביי נפח המשא קשה לבהמה כמשקל המשא, ורבא חולק.

דף פ עמוד ב
* אם הוסיף חלק אחד משלושים מהמשא שרגיל לשאת - חייב.
* במשנה מובא שהאומן המקבל חפץ לתקן בביתו בקבלנות דינו כשומר שכר, ובברייתא נחלקו התנאים אם דין שוכר הוא כדין שומר חינם או כשומר שכר (והגמרא מבררת אם גם הסובר שדינו של שוכר כשומר חינם מסכים לדין המשנה).

דף פא עמוד א
* לדעת רב חסדא מה ששנו במשנה (בדף צח ע"ב) שאם השואל שלח מדעת עצמו את הבהמה בחזרה למשאיל ומתה בדרך חייב, זה רק אם החזיר השואל את הבהמה בתוך ימי שאילתה. [אך אם החזיר לאחר ימי שאילתה פטור מאונס כשואל אך חייב בגניבה ואבידה כשומר שכר].
* כל שומר, שהבעלים של החפץ עשה עבורו מלאכה בשעה שהתחיל בשמירה, נפטר מחיובי השמירה [ונחלקו הדעות אם פטור גם כאשר פשע].

דף פא עמוד ב
* לדעת אביי "מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן" (=במקום שיש עדים המעידים להיפך מדבריו, אין אנו אומרים שיהיה נאמן במיגו).
* האומר לחבירו "שמור לי חפץ זה" ואמר לו "הנח לפני" - דינו כשומר חינם, ואם אמר לו "הנח לפניך" - אינו נעשה שומר חינם, ואם אמר לו "הנח" - הגמרא מסתפקת.

דף פב עמוד א
*מסקנת הגמרא שהמשנה בדף פ ע"ב (הסוברת שהמלוה את חבירו על המשכון הרי הוא שומר שכר על המשכון) איננה כדעת רבי אליעזר.
* הגמרא דנה במספר אפשרויות לבאר את מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא שנחלקו אם המלוה על המשכון הוא שומר חינם או שומר שכר.
* לדעת שמואל מי שהלוה לחבירו 1000 זוז והניח לו הלוה משכון ששוה סכום מועט ואבד המשכון - הפסיד המלוה את כל סכום ההלוואה.

דף פב עמוד ב
* הגמרא פוסקת כאבא שאול הסובר שמותר לאדם להשכיר משכונו של עני ולפחות מן החוב את מה שמקבל תמורתו (אך זה רק בדברים ששכרם רב והפחת מועט).
* המעביר חבית לחבירו ממקום למקום ושברה - בין שומר חנם בין שומר שכר ישבע דברי ר' מאיר, רבי יהודה אומר: שומר חנם ישבע, נושא שכר ישלם.

דף פג עמוד א
* לדעת איסי בן יהודה: אם יש עדים שראו שהפיקדון נאנס מידי השומר שכר - עליו להביא את העדים ואיננו יכול להסתפק בשבועה.
* השוכר את הפועלים ואמר להם (לאחר ששכר אותם) שיקדימו להגיע לעבודה לפני הנץ או שיאחרו לשוב אחר השקיעה, ובניגוד למנהג המקובל באותו מקום - אין באפשרותו להכריח אותם על כך, ואפילו אם הרבה להם שכר בזמן ששכר אותם.

דף פג עמוד ב
* לעולם הבא אין לך כל צדיק וצדיק שאין לו מדור לפי כבודו.
* "קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרונקא" (=קורא האיגרת הוא יהא השליח לקיים את האמור בה).
* רבי אלעזר ברבי שמעון מונה להיות תופס הגנבים ולמוסרם למלכות (בעקבות העצה שנתן לממונה של המלך), ורבי יהושע בן קרחה כינה אותו בגלל תפקיד זה "חומץ בן יין", וענה לו רבי אלעזר "קוצים אני מכלה מן הכרם", והשיב לו ריב"ק "יבוא בעל הכרם (=הקב"ה) ויכלה את קוציו".

דף פד עמוד א
* ר' ישמעאל ברבי יוסי מונה להיות תופס גנבים מטעם המלך, ואליהו הנביא הוכיח אותו על כך ואמר לו שהוא צריך לברוח מפני המלכות וכך לא יבוא לידו למסור מבני ישראל להריגה.
* למרות שרבי יוחנן הצטיין ביופיו, התנא לא ציין אותו ברשימת האנשים היפים בגלל שהיה ללא הדרת פנים (רש"י: זקן).
* רבי יוחנן ישב בפתח בית טבילה כדי שבנות ישראל יראו אותו כשעולות מהטבילה וכך יהיו להן בנים יפים כמותו.
* בזרע יוסף לא שולטת עין הרע.
* הגמרא מספרת על ריש לקיש שקיבל עליו עול מצוות כי רצה להתחתן עם אחותו של ר' יוחנן שהיתה יפה (ובהמשך מספרת על הגורם לפטירתו של ריש לקיש ואח"כ של ר' יוחנן).

דף פד עמוד ב
* הגמרא מספרת על כך שרבי אלעזר ברבי שמעון קיבל על עצמו יסורים מחשש שמא מסר בטעות למלכות מישהו שאיננו גנב.
* הגמרא מספרת על מיתתו וקבורתו המאוחרת מאוד של רבי אלעזר ברבי שמעון.
* אלמנתו של רבי אלעזר ברבי שמעון סירבה להינשא לרבי בנימוק "כלי שהשתמש בו קודש, ישתמש בו חול?!" וזאת מכיון שהוא היה גדול בתורה ובמעשים טובים מרבי.

דף פה עמוד א
* אמר רבי: חביבין יסורין.
* קשה יום המטר כיום הדין.
* כל המלמד את בן חבירו תורה - זוכה ויושב בישיבה של מעלה.
* כל המלמד את בן עם הארץ תורה - אפילו הקב"ה גוזר גזירה, מבטלה בשבילו.
* כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם - שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם (ומכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה).
* ר' זירא כשעלה לארץ ישראל ישב 100 תעניות כדי שתשתכח הגמרא הבבלית ממנו כדי שלא תבלבל אותו.

דף פה עמוד ב
* אסתירא בלגינא קיש קיש קריא.
* כל המקטין עצמו על דברי תורה בעוה"ז - נעשה גדול לעוה"ב, וכל המשים עצמו כעבד על דברי תורה בעוה"ז - נעשה חפשי לעוה"ב.
* הגמרא מספרת כמה סיפורים מופלאים אודות גדולתו בתורה של רבי חייא.
* שמואל היה הרופא של רבי.
* רבי הצטער על כך שלא הצליח לתת "סמיכה" לשמואל, אך שמואל ניחם אותו ואמר שכך מצא כתוב שיהיה בספר של אדם הראשון.

דף פו עמוד א
* רבי ור' נתן - סוף משנה, רב אשי ורבינא - סוף הוראה (ולפי רב שרירא גאון: בימיהם נסתיים [עריכת] התלמוד).
* הגמרא מספרת על אופן פטירתו של רבה (שבימיו היה שמד).
* מסופר שהקב"ה נחלק עם ישיבת הרקיע מה הדין כאשר יש ספק אם בהרת קודמת לשער לבן, וכשיצתה נשמתו של רבה הוא אמר שהדין הוא ש"טהור", ויצאת בת קול ואמרה "אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור ויצאתה נשמתך בטהור".

דף פו עמוד ב
* סעודתו של אברהם אבינו היתה עדיפה משל שלמה המלך.
* האמוראים נחלקו לבאר מה זה "ברבורים אבוסים" המוזכרים בספר מלכים בנוגע לסעודתו של שלמה המלך.
* לעולם אל ישנה אדם מן המנהג, שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, מלאכי השרת ירדו למטה ונראו כמי שאכלו לחם.
* כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו עשה הקב"ה לבניו בעצמו, וכל מה שעשה אברהם ע"י שליח עשה הקב''ה לבניו ע"י שליח.
* שלושת האנשים שבאו לבקר את אברהם: מיכאל וגבריאל ורפאל - מיכאל שבא לבשר את שרה, רפאל שבא לרפא את אברהם, גבריאל הלך להפוך את סדום.

דף פז עמוד א
* רוב העמוד עוסק בדרשות פסוקים אודות אברהם ושרה.
* מסרבין לקטן (הרוצה לכבד), ואין מסרבין לגדול.
* צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, ורשעים להיפך.
* האשה צרה עיניה באורחים יותר מן האיש.
* לימדה תורה דרך ארץ שישאל אדם את בעל האכסניא שלו בשלום אשתו.
* גדול הוא השלום שאפילו הקב"ה בעצמו שינה מלומר את האמת מחמתו.

דף פז עמוד ב
* הגמרא מבררת באריכות את המקור לדין המשנה שפועל יכול לאכול כשהוא עוסק במחובר לקרקע בשעת מלאכה.
* ישנה מחלוקת אם גזל גוי מותר, וגם לדעה האוסרת הרי שפועל כן רשאי לתת ענבים לתוך כליו כשעובד בכרם הגוי.

דף פח עמוד א
* לדעת רבי ינאי אין הטבל מתחייב במעשר (אף אחרי שנגמרה מלאכתו בשדה) עד שיראה הטבל את פני הבית (=עד שיכנס לבית הבעלים).
* לדעת רבי יוחנן אפילו החצר קובעת ומחשיבה את האכילה כאכילת קבע ומחייבת בהפרשת מעשר.
* מפני מה חרבו חנויות של "בית הינו" 3 שנים קודם ירושלים? מפני שנהגו היתר בדברים המותרים מהתורה שחכמים אסרום ופטרו את המוכר והלוקח לעשר.

דף פח עמוד ב
* הגמרא מציעה כאפשרות שדברי רבי ינאי הנ"ל נאמרו רק בנוגע לזיתים וענבים, אבל חיטין ושעורין הכנסתם לגורן מחייבתם במעשר.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שפועל רשאי לאכול אף בתלוש, וכן את המקור לכך ששור רשאי לאכול אף במחובר (כשעושה מלאכה במחובר).

דף פט עמוד א
* היתר אכילת הפועל בזמן עבודתו זה רק בגידולי קרקע (ולכן לדוגמא: החולב בהמה לא רשאי לשתות מהחלב).
* פועל המוציא בצלים קטנים שאינם עשויים לגדול יותר מבין הבצלים שעשויים לגדול, כדי להניח להם לגדול, ונותן את הקטנים לבעל הבית - אסור לו לאכול מהם.
* במלאכה שיש בה גם חיוב מעשר וגם חיוב חלה - רשאי הפועל לאכול עד שיחול החיוב המאוחר.

דף פט עמוד ב
* פועל הקוצר תבואה ורשאי לאכול ממנה - הגמרא מתלבטת (ודוחה 4 נסיונות להשיב על כך) האם מותר לאשתו ובניו לשרוף לו מעט את גרעיני התבואה באש (כדי שיתמתק טעמם) ולאוכלם כך.
* אסור לפועל לטבול את הפירות במלח ולאכול.

דף צ עמוד א
* בברייתא אחת מובא שבין בתרומה ובין במעשר אין איסור "לא תחסום" ואילו בברייתא שניה מובא שבשניהם יש איסור - והגמרא מעלה אפשרויות שונות לתרץ את הסתירה.
* בהמה שיש לה חולי מעיים ואכילת החיטים מזיקה לה - מותר לחוסמה.
* הגמרא מסתפקת האם מותר לאדם לומר לנכרי "חסום את פרתי ודוש בה בתבואה שלך".

דף צ עמוד ב
* הגמרא מסתפקת במקרים מסויימים האם הם נחשבים ל"חסימה" (לדוגמא: אם יש לבהמה קוץ בפיה ואינה יכולה לאכול - האם מותר לו לדוש בה כך או שצריך להוציא את הקוץ לפני שדש בה).
* גם אם חסם את הבהמה מבחוץ קודם שתיכנס לדוש - אסור לדוש כך וחייב להסיר את החסימה.
* חסם את הבהמה באמצעות קול (שהיה גוער בה כל פעם שרצתה לאכול) - נחלקו האמוראים אם חייב מלקות או פטור.