דף עו עמוד א * במשנה (בסוף העמוד הקודם) נאמר ש"השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומת" - הגמרא מבררת מהו "והטעו זה את זה" ומביאה חמש אפשרויות (ארבע בעמוד זה, ואחת בעמוד הבא). * אם אמר לו בעל הבית לשליח שישכור פועלים בשלושה, והלך הוא ואמר להם בארבעה, והם אמרו לו "אנו נקבל תשלום כמה שאמר בעל הבית" - דעתם על ארבעה. * אם אמר לו בעל הבית לשליח שישכור פועלים בארבעה, והלך הוא ואמר להם בשלושה, והם אמרו לו "אנו נקבל תשלום כמה שאמר בעל הבית" - הגמרא מסתפקת מה כוונתם. דף עו עמוד ב * הגמרא מביאה ברייתא ארוכה המפרטת דינים שונים לגבי מי ששכר פועלים, בשכירות או בקבלנות, וחזרו בהם הפועלים מלעשות המלאכה או שחזר בו הוא שלא יעשו המלאכה [והעמוד הבא עוסק בביאור הברייתא]. * רבי דוסא סובר (כמו המשנה שבתחילת הפרק) ש"החוזר בו - ידו על התחתונה", אך חכמים חולקים.
דף עז עמוד א * לדעת רבא: השוכר פועלים להשקות שדהו וירד גשם והתברר שאין צורך בפועלים - ההפסד הוא של הפועלים ואינם מקבלים שכר, אך אם הנהר עלה על גדותיו והשקה את השדה והתברר שאין צורך בפועלים - ההפסד הוא של בעל הבית וחייב לשלם להם שכר. * הגמרא מביאה שתי הוראות נוספות של רבא. * הגמרא מבארת את הברייתא שבעמוד הקודם (המפרטת דינים שונים לגבי מי ששכר פועלים, בשכירות או בקבלנות, וחזרו בהם הפועלים מלעשות המלאכה או שחזר בו הוא שלא יעשו המלאכה). * רב פסק כרבי דוסא שיד פועל (קבלן) על התחתונה. דף עז עמוד ב * המוכר חפץ לחברו: כל זמן שלא שילם את מלוא התשלום והמוכר מחזר אחר הלוקח ליתן לו מעותיו - הקנין לא חל ויכולים לחזור בהם (אא"כ כתב לו במפורש שהופך לו את שאר התשלום לחוב), אך אם המוכר לא מחזר אחר המעות - הקנין חל. * מי שהלווה מאה זוז לחברו, ופרע לו הלווה את החוב מעט מעט, זוז אחר זוז - הדבר נחשב לפרעון, אך למלווה יש תרעומת עליו (כי אם היה מקבל הכל ביחד היה יכול ליהנות מהם). * לדעת רבא: מכר חמור לחברו ונשאר דינר אחד שלא שילם לו הקונה, והיה נכנס ויוצא על אותו זוז לגבות אותו - לא קנה חברו את החמור (אלא אם מכר את החמור 'מפני רעתה').
דף עח עמוד א * שכר פועלים למלאכה בדבר האבד וחזרו בהם - אם עשו מקצת המלאכה ולא שילם להם שכר מלאכתם, יכול להוסיף לפועלים האחרים בשכרם את אותו סכום שהוא חייב להם. * ברישא של המשנה נאמר ש"השוכר את החמור להוליכו בהר והוליכו בבקעה... ומתה חייב" - ארבעה אמוראים מבארים מדוע המשנה לא חילקה אם מתה מחמת שהוחלקה או הוחמה כמו בדין שבהמשך המשנה. דף עח עמוד ב * הגמרא מבררת מהיכן לומדים שדעת רבי מאיר היא שכל המעביר על דעתו של בעל הבית נקרא גזלן. * האמוראים נחלקו מה פירוש המילה "הבריקה" שבמשנה שבעמוד הקודם. * במשנה (בעמוד הקודם) נאמר שהשוכר את החמור ונעשית אנגריא (=נלקחה לצורך עבודת המלך) אומר לו המשכיר "הרי שלך לפניך" - לדעת רב: מדובר באנגריא חוזרת (=שתחזור בתוך ימי השכירות), ולדעת שמואל: מדובר שעבדי המלך שלקחו את החמור הולכים בכיוון הדרך שהשוכר הולך.
דף עט עמוד א * השוכר את החמור ומת החמור באמצע הדרך - לדעת רב לא רשאי למכור את הנבלה ולשכור בכסף חמור אחר, ולדעת שמואל כן רשאי. * המוכר שדהו לשישים שנה - איננה חוזרת ביובל אלא רק בתום שישים שנה. * השוכר את הספינה (כדי להוליך בה יין) וטבעה לה בחצי הדרך - אם נתן את דמי השכירות לא יטול בחזרה, ואם לא נתן לא יתן (והגמרא מבררת באיזה מקרה חל דין זה). דף עט עמוד ב * השוכר את הספינה ובאמצע הדרך הוסיף לתת בה חבילות שהיו לו שם - ישלם על כך (ומדובר שכך התנה מראש שיוכל להוסיף), ואין לבעל הספינה על השוכר אלא תרעומת (כי לא צפה זאת מראש וזה מעכב אותו או דורש ממנו לקנות חבלים ארוכים ביוקר). * השוכר את החמור לרכב עליו - השוכר מניח עליו את מזונותיו של כל אותה הדרך, אך החמר רשאי להניח רק מזונות של אותו היום בלבד. (והגמרא מבררת באיזה מקרה מדובר). * השוכר את החמור לרכב עליו איש - לא תרכב עליה אשה (מפני שאשה כבדה מאיש).
דף פ עמוד א * השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה (=מקום קל יותר לחרישה) ונשבר הקנקן (=יתד המחרישה) - פטור. (ואם לא שינה את מקום החרישה ונשבר הקנקן - נחלקו האמוראים מי מהפועלים צריך לשלם). * המוכר פרה לחברו ואמר לו "פרה זו נגחנית היא נשכנית היא בעטנית היא רבצנית היא", והיה בה רק מום אחד מהמומים שהזכיר, אך הזכיר מום זה בין כל שאר המומים שמנה לו (ולא הזכיר מום זה באופן מפורש) - הרי זה מקח טעות. * לדעת אביי: נפח המשא קשה לבהמה כמשקל המשא, ורבא חולק. דף פ עמוד ב * השוכר סבל לישא משא על כתפו - אם הוסיף לו השוכר חלק אחד משלושים מהמשא שרגיל לשאת, חייב השוכר בנזקיו. * במשנה מובא שהאומן המקבל חפץ לתקן בביתו בקבלנות דינו כשומר שכר. * בברייתא נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה אם דין שוכר הוא כדין שומר חינם או כשומר שכר, והגמרא מבררת אם דין המשנה (שדין אומן כדין שומר שכר) הוא גם כדעת הסובר שדין שוכר הוא כדין שומר חינם.
דף פא עמוד א * לדעת רב חסדא: מה ששנו במשנה (בדף צח ע"ב) שאם השואל שלח מדעת עצמו את הבהמה בחזרה למשאיל ומתה בדרך חייב, זה רק אם החזיר השואל את הבהמה בתוך ימי שאילתה, אך אם החזיר לאחר ימי שאילתה פטור מאונס כשואל אך חייב בגניבה ואבידה כשומר שכר. * כל שומר, שהבעלים של החפץ עשה עבורו מלאכה בשעה שהתחיל בשמירה, נפטר מחיובי השמירה [="שמירה בבעלים"] (ונחלקו הדעות אם פטור גם כאשר פשע [="פשיעה בבעלים"]). דף פא עמוד ב * לדעת אביי: "מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן" (=במקום שיש עדים המעידים להיפך מדבריו, אין אנו אומרים שיהיה נאמן במיגו). * האומר לחברו "שמור לי חפץ זה" ואמר לו "הנח לפני" - דינו כשומר חינם, ואם אמר לו "הנח לפניך" - אינו נעשה שומר חינם, ואם אמר לו "הנח" - הגמרא מסתפקת מה הדין.
דף פב עמוד א *מסקנת הגמרא היא שהמשנה בדף פ ע"ב (הסוברת שהמלוה את חברו על המשכון הרי הוא שומר שכר על המשכון) איננה כדעת רבי אליעזר. * הגמרא דנה במספר אפשרויות לבאר את מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא שנחלקו אם המלוה על המשכון הוא שומר חינם או שומר שכר. * לדעת שמואל: מי שהלווה לחברו אלף זוז והניח לו הלווה משכון ששווה סכום מועט ואבד המשכון - הפסיד המלווה את כל סכום ההלוואה. דף פב עמוד ב * הגמרא פוסקת כאבא שאול הסובר שמותר לאדם להשכיר משכונו של עני ולפחות מן החוב את מה שמקבל תמורתו (אך זה רק בדברים ששכרם רב והפחת מועט). * המעביר חבית לחברו ממקום למקום ושברה - לדעת רבי מאיר: בין שומר חנם בין שומר שכר ישבע, ולדעת רבי יהודה: שומר חנם ישבע, נושא שכר ישלם, ולדעת רבי אליעזר (התמה על מה שקיבל מרבותיו כדעת רבי מאיר): שניהם ישלמו. (והגמרא מבארת את טעמי המחלוקת).
דף פג עמוד א * לדעת איסי בן יהודה: אם יש עדים שראו שהפיקדון נאנס מידי השומר - עליו להביא את העדים ואיננו יכול להסתפק בשבועה. * שומר המעביר חבית לחברו ממקום למקום ושברה - הטעם שרבי מאיר פוטר במקרה זה את השומר מתשלום (ומחייב שבועה "שלא בכוונה שברתיה") הוא מתקנת חכמים. * בתחילת פרק שביעי (פרק "השוכר את הפועלים"), המתחיל בעמוד זה, מובא שהשוכר את הפועלים ואמר להם (לאחר ששכר אותם) שיקדימו להגיע לעבודה או שיאחרו לשוב מהעבודה, ובניגוד למנהג המקובל באותו מקום - אין באפשרותו להכריח אותם על כך, ואפילו אם הרבה להם שכר בזמן ששכר אותם. דף פג עמוד ב * לעולם הבא אין לך כל צדיק וצדיק שאין לו מדור לפי כבודו. * "קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרונקא" (=קורא האיגרת הוא יהא השליח לקיים את האמור בה). * רבי אלעזר ברבי שמעון מונה להיות תופס הגנבים ולמוסרם למלכות (בעקבות העצה שנתן לממונה של המלך), ורבי יהושע בן קרחה כינה אותו בגלל תפקיד זה "חומץ בן יין", וענה לו רבי אלעזר "קוצים אני מכלה מן הכרם", והשיב לו רבי יהושע בן קרחה "יבוא בעל הכרם (=הקב"ה) ויכלה את קוציו".
דף פד עמוד א * רבי ישמעאל ברבי יוסי מונה להיות תופס גנבים מטעם המלך, ואליהו הנביא הוכיח אותו על כך ואמר לו שהוא צריך לברוח מפני המלכות וכך לא יבוא לידו למסור מבני ישראל להריגה. * למרות שרבי יוחנן הצטיין ביופיו, התנא לא ציין אותו ברשימת האנשים היפים בגלל שהיה ללא הדרת פנים (רש"י: זקן). * רבי יוחנן ישב בפתח בית טבילה כדי שבנות ישראל יראו אותו כשעולות מהטבילה וכך יהיו להן בנים יפים כמותו ולומדי תורה כמותו. * בזרע יוסף לא שולטת עין הרע. * הגמרא מספרת על ריש לקיש שקיבל עליו עול מצוות כי רצה להתחתן עם אחותו של רבי יוחנן שהיתה יפה (ובהמשך מספרת הגמרא על הגורם לפטירתו של ריש לקיש ואחר כך של רבי יוחנן). דף פד עמוד ב * הגמרא מספרת על כך שרבי אלעזר ברבי שמעון קיבל על עצמו ייסורים מחשש שמא מסר בטעות למלכות מישהו שאיננו גנב. * הגמרא מספרת על מיתתו וקבורתו המאוחרת מאוד של רבי אלעזר ברבי שמעון. * אלמנתו של רבי אלעזר ברבי שמעון סירבה להינשא לרבי בנימוק "כלי שהשתמש בו קודש, ישתמש בו חול?!" וזאת מכיוון שהוא היה גדול בתורה ובמעשים טובים מרבי.
דף פה עמוד א * רבי אמר שחביבים ייסורים, והוא קיבל עליו ייסורים למשך שלוש עשרה שנה ("ועל ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו"). * קשה יום המטר כיום הדין. * כל המלמד את בן חברו תורה - זוכה ויושב בישיבה של מעלה. * כל המלמד את בן עם הארץ תורה - אפילו הקב"ה גוזר גזירה, מבטלה בשבילו. * כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם - שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם (ומכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה). * רבי זירא כשעלה לארץ ישראל ישב מאה תעניות כדי שתשתכח הגמרא הבבלית ממנו כדי שלא תבלבל אותו. * לרבי זירא קראו "קטין חריך שקיה". דף פה עמוד ב * "אסתירא בלגינא קיש קיש קריא". * כל המקטין עצמו על דברי תורה בעוה"ז - נעשה גדול לעוה"ב, וכל המשים עצמו כעבד על דברי תורה בעוה"ז - נעשה חפשי לעוה"ב. * הגמרא מספרת כמה סיפורים מופלאים אודות גדולתו בתורה של רבי חייא. * שמואל היה הרופא של רבי. * רבי הצטער על כך שלא הצליח לתת "סמיכה" לשמואל, אך שמואל ניחם אותו ואמר שמצא בספר של אדם הראשון שכתוב שכך יהיה.
דף פו עמוד א * רבי ורבי נתן - סוף משנה, רב אשי ורבינא - סוף הוראה (ולפי רב שרירא גאון: בימיהם נסתיים [עריכת] התלמוד). * הגמרא מספרת על אופן פטירתו של רבה (שבימיו היה שמד) ומשך זמן ההספד עליו. * "אמר רבה בר נחמני: אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות". * מסופר שהקב"ה נחלק עם ישיבת הרקיע מה הדין כאשר יש ספק אם בהרת קודמת לשער לבן, וכשיצתה נשמתו של רבה הוא אמר שהדין הוא ש"טהור", ויצאת בת קול ואמרה "אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור ויצאתה נשמתך בטהור". דף פו עמוד ב * סעודתו של אברהם אבינו היתה עדיפה משל שלמה המלך. * האמוראים נחלקו לבאר מה זה "ברבורים אבוסים" המוזכרים בספר מלכים בנוגע לסעודתו של שלמה המלך. * לעולם אל ישנה אדם מן המנהג, שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, מלאכי השרת ירדו למטה ונראו כמי שאכלו לחם. * כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו עשה הקב"ה לבניו בעצמו, וכל מה שעשה אברהם ע"י שליח עשה הקב"ה לבניו ע"י שליח. * שלושת האנשים שבאו לבקר את אברהם: מיכאל וגבריאל ורפאל - מיכאל שבא לבשר את שרה, רפאל שבא לרפא את אברהם, גבריאל הלך להפוך את סדום.
דף פז עמוד א * רוב העמוד עוסק בדרשות פסוקים אודות אברהם ושרה. * מסרבין לקטן (הרוצה לכבד), ואין מסרבין לגדול. * צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, ורשעים להיפך. * האשה צרה עיניה באורחים יותר מן האיש. * שרה אמנו צנועה היתה. * לימדה תורה דרך ארץ שישאל אדם את בעל האכסניא שלו בשלום אשתו. * גדול הוא השלום שאפילו הקב"ה בעצמו שינה מלומר את האמת מחמתו. * עד אברהם לא היתה ניכרת זקנה על האדם, עד יעקב לא היתה חולשה לפני המוות, עד אלישע לא היה מי שחלה ונתרפא מחוליו. * אלישע חלה שלושה חולאים במשך חייו. דף פז עמוד ב * הגמרא מבררת באריכות את המקור לדין המשנה שפועל יכול לאכול מהפירות כשהוא עוסק בהם במחובר לקרקע בשעת מלאכה. * ישנה מחלוקת אם גזל גוי מותר, וגם לדעה האוסרת הרי שפועל כן רשאי לתת ענבים לתוך כליו כשעובד בכרם הגוי. * בברייתא מבואר באלו אופנים מותר לפועל לאכול מהפירות.