דף סט עמוד א
* המוסר בהמה לרועה בשומא על מנת שיחלקו בשוה בשכר/בהפסד ואמר בעל הבהמה לרועה שמה שתשביח הבהמה יותר משליש ממה ששוה עתה יהיה שלו בשכר טרחתו - לדעת שמואל יש בזה חשש ריבית ולדעת רב נחלקו התירוצים הגמרא אם מתיר.
* לדעת רב נחמן מעות הרי הם כמחולקות ועומדות, וראוי כל אחד מהשותפים ליטול את חלקו ולהיפרד מן השותפות בכל עת שירצה.

דף סט עמוד ב
* מותר לאדם לתת כסף לחברו ולבקש ממנו להלוות לפלוני, ואין בכך משום ריבית.
* מותר לאדם לתת כסף לחברו ולבקש ממנו שיבקש מפלוני שילווה לו, ואין בכך משום ריבית [כי לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה].
* "מפריז אדם על שדהו ואינו חושש משום ריבית" (=השוכר שדה מחברו בחכירה רשאי לבקש ממנו סכום כסף נוסף בהלואה שאותו ישקיע בשדה, ובתמורה לכך שישלם לו דמי חכירות גבוה יותר).

דף ע עמוד א
* רב ענן טען בשם שמואל שמותר לאפוטרופוס של יתומים להלוות את כספם בריבית, אך רב נחמן דחה את הוכחתו משמואל.
* "מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד" (=עיסקא בה מסכמים שאם יהיו הפסדים אז לא יפסידו היתומים כלום).
*הגמרא מבארת מה ניתן לעשות במעות של יתומים כדי שלא יאבדו.

דף ע עמוד ב
* במשנה מובא שמותר ללוות ולהלוות לנכרים בריבית, אך לפי המסורת הראשונה בשם רב נחמן יש איסור מדרבנן לישראל להלוות לנכרי בריבית והמשנה התירה רק בכדי חייו או לתלמידי חכמים.
* כל שיש יד נכרי באמצע - פטור מהבכורה (ולכן בהמות המשועבדות לנכרי תמורת חובו פטורות מהבכורה).

דף עא עמוד א
* כל המלוה ברבית - נכסיו מתמוטטין (מתמוטטין ואינן עולין).
* אין הגר נקנה בעבד עברי, ואין אשה קונה עבד עברי.
* גר יכול לקנות עבד עברי אבל דינו יהיה כגוי שקנה עבד עברי (שאינו מורישו לבניו).
* מותר להלוות לגר תושב בריבית, וכן יש מצוה להחיותו.

דף עא עמוד ב
* הסוגיה עוסקת בביאור 2 הדוגמאות שהביאה הברייתא לביאור הדין "מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי אבל לא מדעת ישראל".
* למסקנת הגמרא (בניגוד לדעת רב אשי): (1) אין שליחות לנכרי בכל התורה כולה (ולא רק בתרומה). (2) גם הישראל אינו נעשה שליח לנכרי (בנוסף לכך שאין הנכרי נעשה שליח לישראל).
* לדעת רבינא: אמנם אין שליחות לנכרי, אבל מדרבנן אפשר לזכות עבורו.

דף עב עמוד א
* לדעת רבי יוסי (ונפסקה הלכה כמותו) נכרי שלוה מעות מישראל בריבית, והתגייר, ולאחר זמן חישב עמו על הריבית וזקף הכל ביחד במלוה וכתב לו שטר עליהם - גובה את הקרן וגובה את הריבית.
* שטר שכתוב בו ריבית - לדעת רבי מאיר קונסים אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית, ולדעת חכמים גובה את הקרן ואינו גובה את הריבית.

דף עב עמוד ב
* לוה המודה בשטר שהוא זה שכתבו - אינו צריך המלוה לקיימו, וגובה אפילו מנכסים משועבדים.
* אסור לשלם מראש על סחורה על מנת שיתן המוכר את הסחורה לאחר זמן לפי המחיר שפסקו בשעת התשלום (שמא הסחורה תתייקר ונמצא שהמעות שהקדים לשלם היו כהלואה ביד המוכר), אא"כ נקבע כבר בשוק מחיר קבוע לסחורה.
* למסקנה סובר רב הונא שהיתר הפסיקה כשיצא השער הוא גם בדרך הלואה (ולא רק בדרך מקח).

דף עג עמוד א
* מותר להלוות לחמרים מעות על מנת שיתנו להם אח"כ תבואה כפי השער שהוא במקום הזול (ואין חוששים בכך משום ריבית).
* נחלקו רב ושמואל אם מותר לקנות כעת במחיר זול את היין שעתיד לצאת מן הכרם.

דף עג עמוד ב
* בדיני הנכרים, מי שקיבל דירה כמשכון על הלוואה שנתן, רשאי להמשיך ולדור בדירה בחינם עד שישלם לו הלוה את החוב [אך בדיני ישראל רשאי רק למשך שנה].
* כשמשלם הקונה מראש על יין, רשאי הקונה לאחר זמן לבחור לעצמו יין משובח (ולא נחשב לריבית).
* אם ראית את חבירך שאינו נוהג כשורה - אתה רשאי להשתעבד בו.

דף עד עמוד א
* החותם שמחתימים החנוונים את החביות שקנו, אע"פ שהחנוני לא משך/הגביה את החביות (="קנין סיטומתא") - נחשב לקנין גמור במקום שכך המנהג לקנות, ובמקומות אחרים נחשב כקנין רק לענין "מי שפרע".
* לדעת רב: אם אין הדבר שפוסק עליו מחוסר אלא עד מקסימום 2 מלאכות עד שיהיה ראוי למכירה - פוסק עליו כשער הזול אע"פ שלא יצא השער. לדעת שמואל: אם אינו מחוסר אלא מלאכות שאפשר לעשותם בידי אדם, אפילו 100 מלאכות - פוסק, ואם מחוסר מלאכה שאינו יכול לעשותה אלא בידי שמים, אפילו מלאכה אחת - לא פוסק.

דף עד עמוד ב
* רבי שמעון, הסובר שהמעות קונות ואין הלוקח יכול לחזור בו, מודה שאם נתן מעות על דעת לקבל את מה שהוא קונה לאחר זמן, ואחר זמן השתנה השער, הרי שגם הלוקח יכול לחזור בו [אך אם לא התנה מתחילה שיקבלנו בשער הזול אינו רשאי והוא מתחייב בקללת "מי שפרע"].
* למרות שאסור להלוות "סאה בסאה", המשנה והברייתא מביאות מקרה בו אין איסור בכך.

דף עה עמוד א
* אסור להלוות "סאה בסאה" (=ללוות סאה פירות על מנת להחזיר לאחר זמן סאה פירות), שמא יתייקרו הפירות ונמצא מחזיר לו יותר ממה שהלווהו, אך אם יש ללוה סאה בביתו אלא שאינה זמינה לו - מותר.
* נחלקו האמוראים אם כאשר יש ללווה סאה - האם מותר לו ללוות רק סאה או אפילו יותר מסאה.
* לדעת חכמים (שלא כדעת הלל) לא החמירו לדקדק באיסור הלוואת סאה בסאה ולאסור אפילו בדבר מועט, ולכן מותר לאשה להלוות לחבירתה ככר לחם בתמורה לכך שתחזיר לה אח"כ ככר לחם.
* תלמידי חכמים מותרים ללוות זה מזה בריבית (כי הם נותנים זאת במתנה).
* הגמרא פסקה שלא כדעת רב הסובר שמותר לו לאדם להלוות לבניו בריבית כדי להטעימן טעם רבית.

דף עה עמוד ב
* ריבית דברים - אסורה ("כל דבר אשר ישך" - אפילו דיבור אסור).
* המלוה בריבית עובר על 5 לאוין, הלוה עובר על 3 לאוין, הערב והעדים עוברים על לאו אחד.
*מלוי רבית יותר ממה שמרויחים מפסידים (מפני עונש החטא, שנכסיהם מתמוטטים).
* הנושה בחבירו מנה ויודע שאין לו - אסור לעבור לפניו להזכיר לו את ההלואה.
* כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול (כי הלוה עלול לכפור בהלואה).
* 3 צועקין ואינן נענין: מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים והקונה אדון לעצמו ומי שאשתו מושלת עליו.

דף עו עמוד א
* פרק שישי, פרק "השוכר את האומנין", שהתחיל בסוף העמוד הקודם, עוסק בבעלי מלאכה שבאו לחזור בהם מהמלאכה שקיבלו על עצמם, וכן בדיני 4 שומרים.
* במשנה (בסוף העמוד הקודם) נאמר ש"השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומת" - הגמרא מבררת מהו "והטעו זה את זה" ומביאה 5 אפשרויות (4 בעמוד זה, ו-1 בעמוד הבא).

דף עו עמוד ב
* בגמרא מובאת ברייתא ארוכה המפרטת דינים שונים לגבי מי ששכר פועלים, בשכירות או בקבלנות, וחזרו בהם הפועלים מלעשות המלאכה או שחזר בו הוא שלא יעשו המלאכה [והעמוד הבא עוסק בביאור הברייתא].
* רבי דוסא סובר (כמו משנתנו) ש"החוזר בו - ידו על התחתונה", אך חכמים חולקים.

דף עז עמוד א
* השוכר פועלים להשקות שדהו וירד גשם והתברר שאין צורך בפועלים - ההפסד הוא של הפועלים ואינם מקבלים שכר, אך אם הנהר עלה על גדותיו והשקה את השדה והתברר שאין צורך בפועלים - ההפסד הוא של בעל הבית וחייב לשלם להם שכר.
* רב פסק כרבי דוסא שיד פועל (קבלן) על התחתונה.

דף עז עמוד ב
* המוכר חפץ לחבירו: כל זמן שלא שילם את הכסף והמוכר מחזר אחר המעות - הקנין לא חל ויכולים לחזור בהם (אא"כ כתב לו במפורש שהופך לו את שאר התשלום לחוב), אך אם המוכר לא מחזר אחר המעות - הקנין חל.
* מי שהלוה 100 זוז לחבירו, ופרע לו הלוה את החוב מעט מעט, זוז אחר זוז - הדבר נחשב לפרעון, אך למלוה יש תרעומת עליו (כי אם היה מקבל הכל ביחד היה יכול להנות מהם).

דף עח עמוד א
* שכר פועלים למלאכה בדבר האבד וחזרו בהם - יכול להוסיף לפועלים אחרים יותר מהמחיר שרגילים לתת בשוק, עד כדי הסכום שנשאר חייב לתת לפועלים הראשונים, ואח"כ יקצץ זאת משכרם של הראשונים.
* ברישא של המשנה נאמר ש"השוכר את החמור להוליכו בהר והוליכו בבקעה... ומתה חייב" - 4 אמוראים מבארים מדוע המשנה לא חילקה אם מתה מחמת שהוחלקה או הוחמה כמו בדין שבהמשך המשנה.

דף עח עמוד ב
* הגמרא מבררת מהיכן לומדים שדעת רבי מאיר היא שכל המעביר על דעתו של בעל הבית נקרא גזלן.
* במשנה (בעמוד א) נאמר שהשוכר את החמור ונעשית אנגריא (=נלקחה לצורך עבודת המלך) אומר לו המשכיר "הרי שלך לפניך" -לדעת רב מדובר באנגריא חוזרת (=שתחזור בתוך ימי השכירות) ולדעת שמואל מדובר שעבדי המלך שלקחו את החמור הולכים בכיוון הדרך שהשוכר הולך.

דף עט עמוד א
* השוכר את החמור ומת החמור באמצע הדרך - לדעת רב לא רשאי למכור את הנבלה ולשכור בכסף חמור אחר, ולדעת שמואל כן רשאי.
* המוכר שדהו ל-60 שנה - איננה חוזרת ביובל אלא רק בתום 60 שנה.
* השוכר את הספינה (כדי להוליך בה יין) וטבעה לה בחצי הדרך - אם נתן את דמי השכירות לא יטול בחזרה, ואם לא נתן לא יתן (והגמרא מבררת באיזה מקרה חל דין זה).

דף עט עמוד ב
* השוכר את הספינה ובאמצע הדרך הוסיף לתת בה חבילות שהיו לו שם - ישלם על כך (ומדובר שכך התנה מראש), ואין לבעל הספינה על השוכר אלא תרעומת (כי לא צפה זאת מראש וזה מעכב אותו או דורש ממנו לקנות חבלים ארוכים ביוקר).
* השוכר את החמור לרכב עליו - השוכר מניח עליו את מזונותיו של כל אותה הדרך, אך החמר רשאי להניח רק מזונות של אותו היום בלבד.
* השוכר את החמור לרכב עליו איש - לא תרכב עליה אשה (מפני שאשה כבדה מאיש).

דף פ עמוד א
* השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה (=מקום קל יותר לחרישה), אם נשבר הקנקן (=יתד המחרישה) - פטור
* המוכר פרה לחבירו ואמר לו "פרה זו נגחנית היא נשכנית היא בעטנית היא רבצנית היא", והיה בה רק מום אחד מהמומים שהזכיר, אך הזכיר מום זה בין כל שאר המומים שמנה לו - הרי זה מקח טעות.
* לדעת אביי נפח המשא קשה לבהמה כמשקל המשא, ורבא חולק.

דף פ עמוד ב
* אם הוסיף חלק אחד משלושים מהמשא שרגיל לשאת - חייב.
* במשנה מובא שהאומן המקבל חפץ לתקן בביתו בקבלנות דינו כשומר שכר, ובברייתא נחלקו התנאים אם דין שוכר הוא כדין שומר חינם או כשומר שכר (והגמרא מבררת אם גם הסובר שדינו של שוכר כשומר חינם מסכים לדין המשנה).