סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 
מספר צפיות: 2
דף נב עמוד א
* באונאת מטבע נחלקו התנאים מהו שיעור האונאה (אחד מ24 או אחד מ12 או אחד מ6), ובאונאת חפץ נחלקו האמוראים האם גם פה נחלקו התנאים או שכולם מודים שאונאת חפץ היא בשישית.
* רגילים אנשים לומר: קנה טלית לכסות גופך אפילו ביוקר, אך מה שנצרך לך למאכל קנה בשוויו ולא ביוקר.

דף נב עמוד ב
* באונאת מטבע שיעור הזמן שניתן להחזיר למוכר - בכרכים: עד כדי שיראה לשולחני, בכפרים: עד ערבי שבתות. ונחלקו האמוראים האם כך גם הדין באונאת חפץ, או שבאונאת חפץ אין חילוק בין כרכים לכפרים והשיעור הוא תמיד בכדי שיראה לתגר או לקרובו.
* אדם שמעמיד עצמו מלקבל מטבע משום שיש בה פגם - מכונה "נפש רעה" (וזה רק כאשר ניתן לסחור במטבע זו על ידי הדחק).
מספר צפיות: 3
דף נג עמוד א
* הגמרא מביאה משנה ממסכת ביכורים המונה חומרות שיש בתרומה וביכורים ואין במעשר שני (לדוגמא: תרומה וביכורים אסורים לזרים).
* הגמרא ניסתה להקשות ממשנה זו על דברי חזקיה (שאמר, שמעשר שני שאין בו שוה פרוטה, אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות [שכבר חילל עליהן מעשר שני והן עדיין בידו]) אך תירצה את הקושיה.
* מעשר שחיובו מדאורייתא ומעשר שחיובו מדרבנן אינם מצטרפים להיפדות יחד על אותה פרוטה.

דף נג עמוד ב
* לדעת ר' אלעזר: מעשר שני שנטמא - פודים אותו אפילו בירושלים.
* אוכל שלקח בירושלים בכסף מעשר שני ונטמא האוכל - יפדה, ולפי רבי יהודה יקבר.
* לדעת רב אמי אם אין במעשר עצמו שוה פרוטה - לא פודים אותו, ולדעת רב אסי אף אם אין בחומשו של המעשר שוה פרוטה - לא פודים אותו.
מספר צפיות: 6
דף נד עמוד א
* החומש שעל הבעלים להוסיף כאשר פודה את המעשר שני שלו - ישנה מחלוקת תנאים אם חישוב החומש הוא מלגיו (=מבפנים - מהקרן בלבד) או מלבר (=מבחוץ - מהקרן והחומש יחד).
* נתינת החומש בשעת פדיון מעשר שני לא מעכבת את הפדיון (אף בדבר החייב במעשר מן התורה).
* דין החומש (בהקדש, תרומה, מעשר שני וגזל) כדין הקרן עצמה לכל דיניה.

דף נד עמוד ב
* בגזל, בתרומה ובהקדש (אך לא במעשר שני) יש אופנים בהם משלם כמה פעמים חומש.
* לדעת ריב"ל: רק על פדיית הקדש ראשון (שבאה לו הקדושה מחמת עצמו) יש להוסיף חומש, אבל על פדיית הקדש שני (אם פודה אדם חפץ שהתפיס בו קדושה עבור פדיית הקדש אחר) אין הוא מוסיף חומש.
מספר צפיות: 2
דף נה עמוד א
* המשנה מונה 5 דברים שדינם תלוי בשיעור פרוטה, ובפחות מפרוטה אינם נוהגים.
* האמוראים נחלקו אם "יש אונאה לפרוטות" או לא (= נחלקו אם המאנה את חבירו בפרוטה צריך להחזיר את האונאה, או שרק מאיסר, שהוא מטבע של כסף הקטן ביותר, יש אונאה).
* לדעת רב קטינא (בהוה-אמינא) בית דין נזקקים לשבת ולדון אפילו אם הנדון הוא פחות משוה פרוטה.

דף נה עמוד ב
* לדעת רב קטינא (למסקנה) אם הוזקקו בית דין לישב בדין, כגון שתבע אחד את חברו לשוה פרוטה - כל זמן שלא עמדו ממושב בית הדין גומרים את הדין אפילו אם הנתבע חזר ותבע את התובע לנידון שהוא פחות משוה פרוטה.
* במשנה מובא שהאוכל בשגגה תרומת מעשר של דמאי חייב קרן וחומש כדין האוכל תרומת מעשר של ודאי - ומבאר שמואל שזה כשיטת רבי מאיר שסובר שעשו חכמים חיזוק לדבריהם (=דמאי) כשל תורה (=ודאי).
מספר צפיות: 4
דף נו עמוד א
* התורם מן הרעה על היפה - תרומתו תרומה.
* אביי ורבא נחלקו אם התירוץ של שמואל בעמוד הקודם היה טוב או לא.

דף נו עמוד ב
* הגמרא מבררת את המקור לדין המשנה שאמרה: "אלו דברים שאין להם אונאה: העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות".
* בדרך כלל בכל מקום שכתוב בתורה "ידו" הכוונה לידו ממש, אא"כ לא ניתן לפרש כך ואז הכוונה היא "רשותו".
* גם לשכירות יש אונאה.
* כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין - אפילו פחות מכדי אונאה חוזר.
מספר צפיות: 6
דף נז עמוד א
* אם שיעור האונאה היה ביותר משישית - בקרקעות: המקח בטל, בהקדשות: מחלוקת אמוראים.
* לדעת שמואל: הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה - מחולל.
* המחלל בהמת הקדש בעלת מום על בהמת חולין - יצאה לחולין, ועליו לשלם את ההפרש במידה ובהמת החולין היתה שוה פחות מבהמת ההקדש (ונחלקו האמוראים אם חובת תשלום זו היא מהתורה או מדרבנן, ובגמרא דנו בביאור מחלוקת זו).

דף נז עמוד ב
* לדעת שמואל: כשבונים בנין במקדש - אין בונים אותו מאבנים של הקדש, אלא בונים באבנים של חול ורק כשתסתיים הבניה מקדישים את האבנים.
* הגמרא מביאה את המקורות לדין המשנה בנוגע לעבדים שטרות קרקעות והקדשות (שאין בהן תשלומי כפל, ואף לא תשלומי ארבעה וחמשה, ושומר חנם אינו נשבע שלא פשע בשמירתם, ושומר שכר אינו משלם אם נגנבו).
מספר צפיות: 20
דף נח עמוד א
* במשנה (נו ע"א) מובא ששומר חנם אינו נשבע על הקדשות אם טוען שנגנבו ממנו, והגמרא בסוגייתנו מקשה על כך ממשנה בשקלים ומביאה 3 תירוצים (והשני נדחה).
* שומר שכר שחייב עצמו במעשה קנין לשלם להקדש אם יארע נזק בשמירתו - חייב.

דף נח עמוד ב
* המוכר ספר תורה אין לה אונאה לפי שאין קץ לדמיה.
* כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים, לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח, אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך.
* גדול אונאת דברים מאונאת ממון.
* כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים.
מספר צפיות: 30
דף נט עמוד א
* המלבין את פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב.
* נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים.
* לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו.
* מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה אך לא ננעלו שערי דמעות.
* מובאות 2 לישנות בגמרא המבארות באלו מקרים יש לאיש לשמוע לעצת אשתו ובאלו לא.
* לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו.


דף נט עמוד ב

* בעמוד זה מובא הסיפור המפורסם על "תנורו של עכנאי", שבעקבותיו נידו את רבי אליעזר.
* עמד רבי יהושע על רגליו ואמר "לא בשמים היא", שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול.
* כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה.
* המאנה/הלוחץ את הגר עובר ב-3 לאוין.
* מום שבך אל תאמר לחברך.
מספר צפיות: 17
דף ס עמוד א
* רבי אלעזר מדייק ממשנתנו שכל מקום שנאמר במשנה "באמת אמרו" כך היא ההלכה.
* רבי אחא מתיר לערב אוכל ממינים שונים ולמוכרו, ואין המוכר צריך להודיע לקונה על כך, במקרים בהם יכול הקונה לטועמו קודם שהוא קונה אותו.
* רבי יהודה סובר שאסור לחנוני לחלק קליות ואגוזין לתינוקות מפני שהוא מרגילן לבא אצלו, וחכמים מתירים כי חבירו החנוני יכול לחלק דבר אחר ויבואו גם אליו.

דף ס עמוד ב
* רבי אחא מתיר למוכר לייפות את סחורתו בדבר הנראה לעין הקונה.
* פרק חמישי ("איזהו נשך") המתחיל בעמוד זה עוסק בדיני ריבית.
* המלוה בריבית עובר בשני לאוין (איסור 'נשך' ואיסור 'מרבית').
מספר צפיות: 3
דף סא עמוד א
* רבינא מביא את המקור לכך שיש למלוה איסור נשך באוכל וריבית בכסף (ומבארת הגמרא שלא חלק על הברייתא שהובאה קודם לכן).
* רבא מסביר מדוע התורה היתה צריכה לכתוב לאו נפרד בריבית בגזל ובאונאה, ולא היה ניתן ללמוד אחד מחבירו.

דף סא עמוד ב
* אסור לגנוב גם אם בדעתו להחזיר את הגניבה ואינו גונב אלא כדי לצער את חבירו.
* במצות ריבית ציצית ומשקלות אפשר לרמות את הבריות בלא שיבחינו בכך, ולכן הזכירה בהם התורה את יציאת מצרים לרמז שהקב"ה שהבחין מיהו בכור ביציאת מצרים יבחין גם ברמאותו ויפרע ממנו.
* ריבית מהתורה (ריבית קצוצה) - נחלקו האמוראים אם בית דין כופים את המלוה להחזיר כאשר הלוה תובע אותו, וריבית דרבנן (אבק ריבית) - לדעת כולם לא כופים אותו.
מספר צפיות: 5
דף סב עמוד א
* שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים שמספיק רק לאחד מהם - לדעת בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו, ולדעת ר' עקיבא ישתה מי שהקיתון שלו.
* הגמרא מקשה 2 קושיות על דעתו של רבי יוחנן הסובר שגם בריבית מהתורה בית דין לא כופים את המלוה להחזיר כאשר הלוה תובע אותו.
* עוברים על ריבית כבר בשעת כתיבת שטר החוב, אפילו שעדיין לא נגבתה הריבית.

דף סב עמוד ב
* מהמשנה (ס ע"ב) משמע שכשאין למוכר יין יש איסור ריבית במה שמתחייב לתת לקונה יין בשווי דמי החיטים שחייב לו אע"פ שכבר יצא השער של היין ובניגוד למשנה להלן (עב ע"ב) - בגמרא מובאים 3 תירוצים לישוב הסתירה.
* בברייתא של רב ספרא מובא מקרה שמותר מעיקר הדין אך אסור מדרבנן מפני הערמת ריבית.
מספר צפיות: 4
דף סג עמוד א
* רבא היה רגיל לתרץ משניות שסתם רבי כברייתא שסתם ר' אושעיא
* עושים אמנה בפירות (מותר לתת מעות תמורת פירות לפי השער של עכשיו אע"פ שיתן לו את הפירות לאחר זמן ואפילו אם הפירות יתייקרו), ונחלקו האמוראים אם עושים אמנה בדמים (אם מותר במקרה הנ"ל לתת את שווי הפירות).

דף סג עמוד ב
* רבה ורב יוסף מפרשים את טעם ההיתר לפסוק על הפירות אם יצא השער שבשוק ואע"פ שאין לו למוכר פירות כלל.
* מי שפוסק על הפירות לפני שיצא השער הברור בשוק, אלא יצא רק שער זול של הקוצרים הראשונים - צריך הוא להיראות למוכר בבית הגרנות, כדי להראות שכוונתו גמורה לקנות ממנו.
* "כללא דרביתא: כל אגר נטר ליה - אסור" (כל שכר שמשלם עבור המתנת מעות אסור).
1 2 3 4 5 6
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר