דף מז עמוד א * אמר אדם לחברו: "מכור לי חפץ שלך באלו הכספים שבידי", ולא שאל המוכר כמה כספים הם - קנה, ונחלקו האמוראים אם יש לו עליו אונאה. * לפי מר הונא בריה דרב נחמן: רב הונא סובר ש"אין מטבע נעשה חליפין" (בניגוד לרב אשי שהסתפק מה סובר רב הונא). * במה מתבצע קנין חליפין? - לדעת רב: בכליו של קונה, לדעת לוי: בכליו של מקנה. (וגם התנאים נחלקו בכך). * ניתן לבצע קנין חליפין גם בכלי שאין בו שווה פרוטה. * במה מבצעים קנין חליפין? - רב נחמן: בכלי (ולא בפירות), רב ששת: אפילו בפירות (אך בפרי שלם ולא בחצי פרי). דף מז עמוד ב * נחלקו התנאים אם ניתן לחלל מעשר שני על אסימון (מטבע מחוסר צורה). * לדעת רבי יוחנן: מדין תורה במטלטלים הקנין חל בעת מסירת המעות אך חכמים אמרו שהקנין יחול בזמן המשיכה, ואילו ריש לקיש סובר שמדין תורה הקנין חל בזמן המשיכה - הגמרא מבררת את המקור לדעתם, וכן מקשה על הדעות השונות.
דף מח עמוד א * הנושא ונותן בדברים - לא קנה, והחוזר בו - אין רוח חכמים נוחה הימנו. * רבא מביא סיוע מפסוק ומברייתא לשיטת ריש לקיש (הסובר שמדין תורה הקנין חל בזמן המשיכה ולא בזמן נתינת המעות). * רב נחמן סובר כרבי יוחנן (שמדין תורה מעות קונות ולא משיכה). דף מח עמוד ב * במשנה בתחילת הפרק נאמר שמי שנתן מעות ולא משך פירות יכול לחזור בו "אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו" - ונחלקו אביי ורבא בסוגייתנו אם מודיעים לו כך או שמקללים אותו כך. * מי שנתן מקצת מעות מתוך הסכום המלא שחייב לשלם על רכישה - רב אמר כנגדו (כנגד הסכום ששילם) הוא קונה, ורבי יוחנן אמר כנגד כולו (כנגד הסכום כולו) הוא קונה.
דף מט עמוד א * דברים (מי שמבטיח דבר מסויים ולבסוף חזר בו) - לדעת רב: אין בהן משום מחוסרי אמנה, ולדעת רבי יוחנן: יש בהם משום מחוסרי אמנה (אם מדובר במתנה מועטת). * מה תלמוד לומר "הין צדק" והלא הין בכלל "איפה" היה? אלא לומר לך שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק, ואביי מבאר (לשיטת רב) שהכוונה היא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב. דף מט עמוד ב * רב חסדא סובר שכדרך שתיקנו משיכה במוכרין (שיכול לחזור בו אף אם קיבל את הכסף כל עוד לא בוצעה המשיכה) כך תיקנו משיכה בלקוחות. * לגבי שיעור אונאה - לדעת רב: "שתות מקח שנינו" (= אם מכר שווה שש בחמש או בשבע הרי זו אונאה), ולדעת שמואל: "שתות מעות נמי שנינו" (= גם אם מכר שווה חמש או שווה שבע בשש הרי זו אונאה).
דף נ עמוד א * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מביאה ברייתא כדעתו של שמואל, הסובר ש"שתות מעות נמי שנינו" (= גם אם מכר שווה חמש או שווה שבע בשש הרי זו אונאה). * הגמרא מסתפקת מה יהיה הדין במקרה שהאונאה היתה בפחות משישית (לשיטת חכמים) - האם המחילה על כך היא מיד או רק לאחר שיעבור זמן בכדי שיראה לתגר או לקרובו. דף נ עמוד ב * הגמרא מסתפקת מה יהיה הדין במקרה שהאונאה היתה ביותר משישית (לשיטת חכמים) ורשאי לבטל את המקח - האם יכול לבטל את המקח לעולם או רק עד זמן שיראה לתגר או לקרובו. * רבא פסק להלכה: פחות משתות - נקנה מקח, יותר על שתות - בטול מקח, שתות - קנה ומחזיר אונאה, וזה וזה בכדי שיראה לתגר או לקרובו (ונחלקו רש"י ותוס' בביאור דבריו). * במשנה (בדף מט ע"ב) נאמר שמי שנתאנה רשאי להחזיר עד כדי שיראה לתגר או לקרובו, ומחדש רב נחמן שדין זה הוא רק לגבי לוקח אבל מוכר לעולם חוזר.
דף נא עמוד א * לדעת רב נחמן: מוכר שנתאנה רשאי לחזור בו לעולם (ולא רק בכדי שיראה לתגר או לקרובו כדין לוקח שנתאנה). * דין אונאה הוא רק כאשר לוקח מן התגר, אך לא בלוקח מבעל הבית. * דין אונאה חל גם על הלוקח וגם על המוכר, ובברייתא מובא המקור לכך. * לדעת ת"ק: "כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר", אך רבי יהודה סובר ש"אין אונאה לתגר" ונחלקו האמוראים בביאור דבריו. * האומר לחברו: "על מנת שאין לך עלי אונאה" - לדעת רב: יש לו עליו אונאה, ולדעת שמואל: אין לו עליו אונאה. דף נא עמוד ב * רב ענן אמר שכך שמואל פירש לו: האומר לחברו "על מנת שאין לך עלי אונאה" - אין לו עליו אונאה, "על מנת שאין בו אונאה" - הרי יש בו אונאה. * הגמרא מקשה מברייתא על דעת רב ומביאה שני תירוצים. * במקרה של "מפרש" (שצד אחד מדגיש שהוא יודע שהחפץ לא שווה את המחיר בו הוא נמכר ובכל זאת מעוניין בכך ולא תהיה טענת אונאה) - אין אונאה. * הברייתא מפרטת את דינו של "הנושא והנותן באמונה".
דף נב עמוד א * באונאת מטבע נחלקו התנאים מהו שיעור האונאה (אחד מ24 או אחד מ12 או אחד מ6), ובאונאת חפץ נחלקו האמוראים האם גם פה נחלקו התנאים או שכולם מודים שאונאת חפץ היא בשישית. * רגילים אנשים לומר: קנה טלית לכסות גופך אפילו ביוקר, אך מה שנצרך לך למאכל קנה בשוויו ולא ביוקר. * דינר הבא משקל (כלומר, שהיה דינר זה שקל, ופחת עד מחציתו ואינו אלא דינר) - מותר לקיימו (לפי שלא יבואו לטעות בו, שלפי גודלו וצורתו אין בו מקום לטעות), דינר הבא מסלע - אסור לקיימו. דף נב עמוד ב * באונאת מטבע שיעור הזמן שניתן להחזיר למוכר - בכרכים: עד כדי שיראה לשולחני, בכפרים: עד ערבי שבתות. ונחלקו האמוראים האם כך גם הדין באונאת חפץ, או שבאונאת חפץ אין חילוק בין כרכים לכפרים והשיעור הוא תמיד בכדי שיראה לתגר או לקרובו. * אדם שמעמיד עצמו מלקבל מטבע משום שיש בה פגם - מכונה "נפש רעה" (וזה רק כאשר ניתן לסחור במטבע זו על ידי הדחק). * מעשר שני שאין בו שוה פרוטה, אומר: הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות (על כסף קודם שכבר חיללתי בו מעשר שני קודם לכן). והטעם לכך: לפי שאי אפשר לו לאדם לצמצם מעותיו (שמן הסתם הוסיף קצת על שווי המעשר, ולכן יכול לצרף לחשבון זה עוד כמות קטנה שהיא פחות משווה פרוטה).
דף נג עמוד א * הגמרא מביאה משנה ממסכת ביכורים המונה חומרות שיש בתרומה וביכורים ואין במעשר שני (לדוגמא: תרומה וביכורים אסורים לזרים). * הגמרא מקשה ממשנה זו על דברי חזקיה (שאמר, שמעשר שני שאין בו שווה פרוטה, אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות [שכבר חילל עליהן מעשר שני והן עדיין בידו]), ומתרצת (תירוץ אחד בעמוד א ותירוץ שני בעמוד ב). * מעשר שני מדאורייתא ומעשר שני מדרבנן אינם מצטרפים להיפדות יחד על אותה פרוטה. דף נג עמוד ב * לדעת רבי אלעזר: מעשר שני שנטמא - פודים אותו אפילו בירושלים. * אוכל שלקח בירושלים בכסף מעשר שני ונטמא האוכל - יפדה, ולדעת רבי יהודה: יקבר. * לדעת רב אמי ורבי יוחנן: אם אין במעשר עצמו שווה פרוטה - לא פודים אותו (והגמרא מקשה על כך מברייתא), ולדעת רב אסי ורבי שמעון בן לקיש: אם אין בחומשו של המעשר שווה פרוטה - לא פודים אותו.
דף נד עמוד א * החומש שעל הבעלים להוסיף כאשר פודה את המעשר שני שלו - נחלקו תנאים אם חישוב החומש הוא מלגיו (=מבפנים - מהקרן בלבד) או מלבר (=מבחוץ - מהקרן והחומש יחד). * נתינת החומש בשעת פדיון מעשר שני לא מעכבת את הפדיון (אף בדבר החייב במעשר מן התורה). * הקדש שחילל ולא הוסיף חומש - לדעת כולם מותר לאוכלו בשבת. * דין החומש (בהקדש, תרומה, מעשר שני) כדין הקרן עצמה לכל דיניה. דף נד עמוד ב * בגזל, בתרומה ובהקדש (אך לא במעשר שני) יש אופנים בהם משלם כמה פעמים חומש. * לדעת רבי יהושע בן לוי: רק על פדיית הקדש ראשון (שבאה לו הקדושה מחמת עצמו) יש להוסיף חומש, אבל על פדיית הקדש שני (אם פודה אדם חפץ שהתפיס בו קדושה עבור פדיית הקדש אחר) אין הוא מוסיף חומש.
דף נה עמוד א * הגמרא מביאה ברייתא כדעתו של רבי יהושע בן לוי (הסובר שרק על פדיית הקדש ראשון (שבאה לו הקדושה מחמת עצמו) יש להוסיף חומש, אבל על פדיית הקדש שני (אם פודה אדם חפץ שהתפיס בו קדושה עבור פדיית הקדש אחר) אין הוא מוסיף חומש). * המשנה מונה חמישה דברים שדינם תלוי בשיעור פרוטה ובפחות מפרוטה אינם נוהגים. * האמוראים נחלקו אם "יש אונאה לפרוטות" או לא (= נחלקו אם המאנה את חברו בפרוטה צריך להחזיר את האונאה, או שרק מאיסר, שהוא מטבע של כסף הקטן ביותר, יש אונאה). * לדעת רב קטינא (בהוה-אמינא): בית דין נזקקים לשבת ולדון אפילו אם הנדון הוא פחות משוה פרוטה. דף נה עמוד ב * לדעת רב קטינא (למסקנה): אם הוזקקו בית דין לישב בדין, כגון שתבע אחד את חברו לשוה פרוטה - כל זמן שלא עמדו ממושב בית הדין גומרים את הדין אפילו אם הנתבע חזר ותבע את התובע לנידון שהוא פחות משוה פרוטה. * המשנה מונה חמישה דברים בהם יש להוסיף חומש על ערך החפץ עצמו. * במשנה מובא שהאוכל בשגגה תרומת מעשר של דמאי חייב קרן וחומש כדין האוכל תרומת מעשר של ודאי - ומבאר שמואל שזה כשיטת רבי מאיר שסובר שעשו חכמים חיזוק לדבריהם (=דמאי) כשל תורה (=ודאי).
דף נו עמוד א * התורם מן הרעה על היפה - תרומתו תרומה. * אביי ורבא נחלקו אם התירוץ של שמואל בעמוד הקודם היה טוב או לא. דף נו עמוד ב * הגמרא מבררת את המקור לדין המשנה שאמרה: "אלו דברים שאין להם אונאה: העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות". * בדרך כלל בכל מקום שכתוב בתורה "ידו" הכוונה לידו ממש, אלא אם כן לא ניתן לפרש כך ואז הכוונה היא "רשותו". * גם לשכירות יש אונאה. * חטים וזרעם בקרקע - הגמרא מסתפקת אם יש להם אונאה או אין להם אונאה, אם נשבעים עליהם שבועת מודה במקצת או לא, ואם עומר מתירם או לא. * כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין - אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. * כל התבואות, אם השרישו קודם לזמן העומר - עומר מתירן באכילה כאשר יבוא לקצרן.
דף נז עמוד א * אם שיעור האונאה היה ביותר משישית - בקרקעות: המקח בטל, בהקדשות: מחלוקת אמוראים. * לדעת שמואל: הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה - מחולל. * המחלל בהמת הקדש בעלת מום על בהמת חולין - יצאה לחולין, ועליו לשלם את ההפרש במידה ובהמת החולין היתה שוה פחות מבהמת ההקדש (ונחלקו האמוראים אם חובת תשלום זו היא מהתורה או מדרבנן, ובגמרא דנו בביאור מחלוקת זו). דף נז עמוד ב * בברייתא נאמר שאין ריבית להקדש, ונחלקו רב הושעיא ורב פפא בביאור דברי הברייתא. * לדעת שמואל: כשבונים בנין במקדש - אין בונים אותו מאבנים של הקדש, אלא בונים באבנים של חול ורק כשתסתיים הבנייה מקדישים את האבנים. * הגמרא מביאה את המקורות לדין המשנה (שבדף הקודם) בנוגע לעבדים שטרות קרקעות והקדשות (שאין בהן תשלומי כפל, ואף לא תשלומי ארבעה וחמשה, ושומר חנם אינו נשבע שלא פשע בשמירתם, ושומר שכר אינו משלם אם נגנבו או אבדו).
דף נח עמוד א * במשנה (נו ע"א) מובא ששומר חנם אינו נשבע על הקדשות אם טוען שנגנבו ממנו, והגמרא מקשה על כך ממשנה בשקלים ומביאה שלושה תירוצים (והשני נדחה). * שומר שכר שחייב עצמו במעשה קנין לשלם להקדש אם יארע נזק בשמירתו - חייב. דף נח עמוד ב * המוכר ספר תורה אין לו אונאה לפי שאין קץ לדמיה, המוכר בהמה ומרגלית אין להם אונאה מפני שאדם רוצה לזווגן. (לכל אלו אין אונאה עד כפליים). * כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים, לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח, אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך. (והגמרא מביאה דוגמאות נוספות לאונאת דברים). * גדול אונאת דברים מאונאת ממון. * כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים. * כל היורדים לגיהנום עולים חוץ משלושה שיורדים ואין עולים, ואלו הם: הבא על אשת איש והמלבין פני חברו ברבים והמכנה שם רע לחברו.
