דף לד עמוד א * במשנה (בעמוד הקודם) מובא שאם השומר שילם ולא רצה להישבע שנגנב ממנו החפץ, הרי שאם יימצא הגנב הוא יקבל את תשלומי הכפל - והגמרא מבררת כיצד יכולים הבעלים להקנות לשומר כפל זה שעדיין לא נתחייב בו הגנב, והרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. * במשנה (בעמוד הקודם) מובא שאם השומר שילם ולא רצה להישבע שנגנב ממנו החפץ, הרי שאם יימצא הגנב הוא יקבל את תשלומי הכפל - ומחדש רבי יוחנן (והגמרא מביאה ברייתא כמותו) שהוא הדין אם אמר "הריני משלם" ואף שלא שילם עדיין בפועל. * במקרה ששואל אמר "הריני משלם" על הבהמה שהושאלה לו ונגנבה ונמצא הגנב - יש שתי לישנות בדעת רב פפא אם זכאי בתשלומי הכפל אם יימצא הגנב. דף לד עמוד ב * הגמרא מביאה אחד עשר מקרים בהם יש להסתפק אם השומר זכאי בכפל. * מהמשנה (בדף הקודם) עולה ששומר שנגנב ממנו החפץ רשאי לשלם במקום להישבע על כך שהחפץ נגנב - ומחדש רב הונא שמכל מקום חייב הוא להישבע שהחפץ אינו ברשותו (מחשש שמא חשק בחפץ ולכן חפץ לשלם). (והגמרא מקשה על דבריו ממשנה במסכת שבועות, ומתרצת בעמוד הבא).
דף לה עמוד א * הגמרא ממשיכה לדון בדעת רב הונא (שאמר לגבי דין המשנה, ששומר שנגנב ממנו החפץ רשאי לשלם במקום להישבע על כך שהחפץ נגנב, שמכל מקום חייב הוא להישבע שהחפץ אינו ברשותו). * "תמת ישרים תנחם" - אם ראית אדם שנתעשר מן השמים, תדע שאדם נאמן הוא, שאלמלא זאת לא זכה לכך. (ע"פ רש"י). * לדעת רב נח מן: שומר שאינו יודע היכן הניח את הפקדון, נחשב הדבר כפשיעה. * הגמרא מכריעה להלכה ש"שומא" חוזרת לעולם (=קרקע שהעריכו את שוויה ונטלוה מאדם החייב ממון לחברו על מנת לפרוע בה את חובו, חוזרת היא אליו, גם לאחר זמן רב, אם השיג ממון ובא לפדותה), שנאמר: "ועשית הישר והטוב". (והגמרא דנה לאחר מכן במקרים שונים של שומא). דף לה עמוד ב * קרקע שגבו לו בית דין עבור חוב שחייבים לו - יש שלוש דעות של אמוראים מאימתי היא קנויה לו לאכול את פירותיה. * השוכר פרה מחברו והשאילה לאחר ומתה כדרכה - ישבע השוכר למשכיר, כדי להפיס את דעתו, שמתה כדרכה, וייפטר (כי שוכר פטור באונס), והשואל ישלם לשוכר (כי שואל חייב באונס), ורבי יוסי חולק וסובר שהשואל ישלם לבעלים. * רבי זירא מתאר מקרה מורכב בו הבעלים משלמים כמה פרות לשוכר.
דף לו עמוד א * שבועת שקר שנפטר על ידה מחיוב ממון - חייב בקרבן אשם, שבועת ביטוי שפתים לחוד (שאין בה כפירת ממון) - חייב בקרבן חטאת. (ועל פי עקרונות אלו רבי ירמיה מפרט אופני חיוב שונים לגבי השוכר פרה מחברו והשאילה לאחר). * רבי אמי סובר שכל שבועה שהדיינים משביעים אותה אין חייבין עליה משום שבועת ביטוי, ורבי ירמיה חולק עליו. * שומר שמסר את הפקדון לשומר אחר ואירע לבהמה נזק - לדעת רב פטור השומר הראשון מכל מה שהיה נפטר אילו היה הדבר קורה אצלו, ולדעת רבי יוחנן חייב. (ואביי מבאר שדין זה הוא בין אם מדובר בשומר חינם ובין אם מדובר בשומר שכר). דף לו עמוד ב * רבא סובר ששומר שמסר לשומר חייב, בגלל שהמפקיד יכול לומר לשומר הראשון שהוא מאמין רק לו בשבועה ולא לזה שמסר לו (ואילו אביי סובר בעמוד הקודם שהטעם הוא בגלל שהמפקיד יכול לומר לשומר הראשון ש"אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר"). * פשע בבהמה שנמסרה לו לשמור (שלא נעל בפניה כראוי) ויצאה מביתו לאגם ומתה לבסוף כדרכה - נחלקו אביי ורבא אם רבה מחייב או פוטר. (והגמרא מביאה קושיה על רבא ומתרצת, ומביאה קושיא על אביי ומתרצת). * שמואל פסק שהלכה כדעת רבי יוסי (שבמשנה שבדף הקודם).
דף לז עמוד א * במשנה (בתחילת הפרק) מובא שאם השומר שילם ולא רצה להישבע שנגנב ממנו החפץ, הרי שאם יימצא הגנב הוא יקבל את תשלומי הכפל - ונחלקו האמוראים בסוגייתנו אם רבי יוסי חולק על כך או לא. * הגמרא דנה באלו מקרים של ספק מוציאים ממון מהמוחזק בממון ובאלו מקרים לא (ומבדילה בין גזל לבין פקדון, וכן בחילוקים נוספים). * "גזל אחד מחמשה ואינו יודע איזה מהן גזל, זה אומר אותי גזל וזה אומר אותי גזל, מניח גזילה ביניהם ומסתלק" - ונחלקו האמוראים אם הגזלן שתק או צווח בתגובה לטענתם.
דף לז עמוד ב * מצא אבידה שאין בה סימן במקום שיש ספק שמא הונחה שם מדעת הבעלים - לכתחילה לא יטול, ואם נטל ובא אדם ואמר שהיא שלו ולא נתן בה סימן לא יחזיר לו. * דעת רבי עקיבא היא שבמקרה של ספק מוציאים ממון מהמוחזק בממון רק במקרה של "ברי ושמא", אך במקרה של "שמא ושמא" לא מוציאים ממון אלא אם כן בא לצאת ידי שמים. * הגמרא מבארת מדוע המשנה (בעמוד א) נקטה גם דוגמא של מטבעות וגם דוגמא של כלים.
דף לח עמוד א * לדעת חכמים: מי שהפקידו אצלו פירות אפילו הם אבודים לא יגע בהם, והטעם לכך - לדעת רב כהנא: אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו, לדעת רב נחמן בר יצחק: מחשש שהמפקיד עשאם תרומה ומעשר על מקום אחר. * רבי יוחנן סובר שת"ק מודה לרשב"ג שאם הפירות אבודים יותר מכדי חסרונם שימכרם בבית דין (מפני שהוא כמשיב אבדה לבעלים). * גבאי צדקה בזמן שאין להם עניים לחלק פורטים לאחרים ואין פורטים לעצמם (כדי שלא יחשדו שלקחו לעצמם).
דף לח עמוד ב * נחלקו האמוראים אם הלכה כדעת חכמים או כדעת רשב"ג (שחלק על חכמים ואמר שמוכרם בפני בית דין מפני שהוא כמשיב אבדה לבעלים). * שבוי שנשבה ולא שמעו בו שמת - לדעת רב: אין מורידים קרוב לנכסיו כדי לעובדם ולשומרם, ולדעת שמואל: כן מורידים. [וגם התנאים נחלקו בכך]. (ואם שמעו בו שמת לדעת כולם כן מורידים). * שבוי שנשבה ולא שמעו בו שמת - לדעת כולם אין מתירים ליורשים למכור את נכסי אביהם.
דף לט עמוד א * היורד לנכסי "נטושים" - לדעת רבן גמליאל: אם יבואו הבעלים הם משלמים לו כמו לאריס. * שבוי שנשבה - מורידים קרוב לנכסיו (שיטפל בנכסיו) (לדעת רב נחמן: כך גם דינו של מי שברח מחמת שהרג את הנפש), יצא לדעת - אין מורידים קרוב לנכסיו. * שבוי שנשבה והניח תבואה הראויה לקצור - בית דין מעמידים אפוטרופוס שידאג לקצירה ואחר כך מורידים קרוב לנכסיו. * אין מורידים קטן לנכסי שבוי, כיון שעלול להפסידם ולא לדאוג להם כראוי, ואין מורידים קרוב לנכסי קטן.
דף לט עמוד ב * הגמרא מביאה מקרה בו באים לידי ביטוי הכללים הבאים: מורידים קרוב לנכסי שבוי (כדעת רשב"ג), אין מורידים קרוב לנכסי קטן, אין מורידים קטן לנכסי שבוי. * "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו" - מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן. * המוציא מחברו עליו הראיה - אך במקרה שהמוחזק ברכוש הוא אלים (ויראים להעיד נגדו) אז על המוחזק להביא ראיה שהרכוש שלו.
דף מ עמוד א * המשניות בעמוד זה עוסקות בפקדון שדרכו הולך להיות הולך ונחסר, כגון פירות (ועירב פירות אלו בתוך פירותיו), כיצד מחשבים קלקול זה כאשר השומר מחזיר את הפקדון. * אורז קלוף נחסר פחות מאשר אורז שאינו קלוף, והמשנה עוסקת באורז קלוף. דף מ עמוד ב * המשתכר (בדברים שיש בהם חיי נפש) - אל ישתכר יותר על שתות. * המוכר לחברו שמן סתם והשמן מזוקק - אביי מבאר שרבי יהודה סובר שמותר למוכר לערב את השמרים עם השמן ולתת לקונה שמן עם שמרים, וחכמים חולקים, ורב פפא מבאר שמסתבר להיפך. * לדעת רבי ישמעאל: כאשר אדם מחזיר דבר שגנב, אינו צריך להודיע לבעל החפץ שהוא מחזיר לו.
דף מא עמוד א * האפשרות הראשונה המובאת בגמרא לביאור המשנה שבסוף העמוד הקודם ("חבית") היא שהרישא היא כדעת רבי ישמעאל והסיפא היא כדעת רבי עקיבא, ועל כך אמר רבי יוחנן שמי שיצליח לבאר את המשנה כולה כדעת תנא אחד הוא יוביל כליו לבית המרחץ, ובהמשך הסוגיה שלושה אמוראים ביארו את המשנה כולה כדעת רבי ישמעאל. * רב ולוי נחלקו אם שליחות יד צריכה חסרון (=שומר השולח יד בפקדון מתחייב באונסים רק אם החסיר ממנו) או לא. דף מא עמוד ב * הגמרא מביאה שתי אפשרויות לבאר את המקור לדעתו של לוי הסובר ששליחות יד אינה צריכה חסרון. * שומר חינם שטוען שהפקדון נגנב ולאחר מכן נמצא שהוא עצמו גנבו - חייב תשלומי כפל רק אם כבר נשבע על טענתו.
דף מב עמוד א * אם השומר לא שמר כדרך השומרים - חייב. * לעולם יהא כספו של אדם מצוי בידו. * לעולם ישליש אדם את מעותיו שליש בקרקע ושליש בפרקמטיא ושליש תחת ידו. * אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין / אלא בדבר שאין העין שולטת בו. * לדעת שמואל: כספים אין להם שמירה אלא בקרקע (בעומק טפח). * הגמרא מכריעה להלכה שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. דף מב עמוד ב * כל המפקיד - על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד (=על דעת שלא יהא שומר נמנע מלמוסרם לאנשי ביתו הגדולים). * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מביאה שלושה מקרים בהם התלבטו האמוראים כיצד לפסוק להלכה ("היכי נדיינו דייני להאי דינא").
דף מג עמוד א * המפקיד מעות אצל שולחני והמעות לא קשורות בצרור, ונאנסו המעות - לדעת רב הונא: חייב השולחני באחריותן ואפילו לא נשתמש עדיין במעות, ולדעת רב נחמן: פטור (אלא אם כן אבדו ממנו שלא באונס). * לדעת רבה: מי שגזל חבית יין מחברו, ובתחילה היתה שווה זוז אחד וכעת שווה ארבעה זוזים - אם שבר אותה או שתה את היין משלם ארבעה זוזים, ואם נשברה ממילא משלם זוז אחד. (והגמרא מקשה על כך מדעת בית הלל שבמשנה ומתרצת). דף מג עמוד ב * לדעת רבא: שליחות יד אינה צריכה חסרון. * לדעת רבא: שואל שלא מדעת נחשב גזלן לשיטת חכמים. * נחלקו התנאים אם שבח גזילה הוא של הגזלן או לא. * שמואל (ורבי יוחנן) פוסק כרבי עקיבא הסובר שהשולח יד בפקדון משלם כשעת התביעה, ונחלקו האמוראים אם מודה רבי עקיבא במקרה שיש עדים כמה היתה שוה ביום שגזלה וראו שגזלה הימנו אם משלם כשעת הגזילה.
דף מד עמוד א * "על כל דבר פשע" - בית שמאי לומדים מפסוק זה שהחושב לשלוח יד בפיקדון, חייב, אך בית הלל (החולקים על בית שמאי) סוברים שמפסוק זה לומדים שאם אמר לעבדו/לשלוחו לשלוח יד וכך עשה, חייב. * פרק רביעי ("הזהב") מתחיל בעמוד זה. * מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להיפרע ממי שאינו עומד בדבורו. דף מד עמוד ב * רב אשי סובר שמסתבר כפי שסבר רבי בילדותו (ולא כפי שסבר בזקנותו) שזהב נחשב ל"מטבע" והכסף נחשב ל"פירות" (במקרה בו שני אנשים קונים זה מזה כסף תמורת זהב). * הגמרא מנסה לדייק שגם רבי חייא סובר שבמקרה הנ"ל זהב נחשב ל"מטבע" אך דוחה דיוק זה. * רבא מביא תנא שסובר שבמקרה הנ"ל זהב נחשב ל"מטבע". * מי שיש לו סלעים כסף מעשר שני לא יחליפם בדינר זהב להקל המשוי מעליו לדעת בית שמאי, אך בית הלל מתירים, ונחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם גם בפירות מעשר שני אוסרים בית שמאי להחליף בדינר זהב.
דף מה עמוד א * לדעת רבי יוחנן: אסור ללוות דינר זהב בדינר זהב (שמא יתייקר הדינר ויבוא לידי ריבית), אבל מותר לחלל פירות מעשר שני על דינר זהב. * לפי ה"לישנא אחרינא": לדעת בית שמאי כסף שחיללת פירות מעשר שני עליו אתה צריך לצור בידך ולהוליך לירושלים ולא ניתן לחלל אותו על כסף אחר, ובית הלל חולקים, ונחלקו רבי יוחנן וריש לקיש האם בית שמאי מודים לבית הלל שניתן לחלל פירות מעשר שני על דינר זהב או לא. (והגמרא דוחה לישנא זו). דף מה עמוד ב * לפי ה"אי אתמר הכי אתמר" (המובא בסוף העמוד הקודם ובתחילת עמוד זה): לדעת בית שמאי מי שיש לו סלעים של מעשר שני לא יחליפם בדינר זהב ובית הלל מתירים, ונחלקו רבי יוחנן וריש לקיש האם בית שמאי מודים לבית הלל שניתן לחלל פירות מעשר שני על דינרי זהב או לא. * רב ולוי נחלקו אם "מטבע נעשה חליפין" (=אם נתן מטבע בתורת חליפין, כיון שמשך זה את המעות נקנה לו החפץ שלו בכל מקום שהוא) או לא. * לדעת רב פפא: גם מי שסובר שאין מטבע נעשה חליפין, מכל מקום כן ניתן לקנות מטבע בקניין חליפין.
