דף ל עמוד א * הגמרא מסתפקת האם מותר למוצא כסות להשתמש בכסות שמצא לצורכו בשעה שהוא שוטח אותה לצורך הכסות (ודוחה שלושה ניסיונות לפשוט את הספק). * הברייתא מפרטת אלו שימושים יש לעשות באבידות מסוגים שונים, כדי שלא יתקלקלו, ואלו שימושים אסור לעשות. * ישנם מקרים בהם מותר למוצא האבידה להתעלם מהאבידה ולא לקחת אותה (כהן והאבידה בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו לטרוח באבידה זו, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו). דף ל עמוד ב * הגמרא מפרטת דינים שונים לגבי "זקן ואינה לפי כבודו". * המבקר חולה שהוא 'בן גילו' - נוטל מהחולה אחד משישים בחוליו, ואעפ"כ צריך ללכת ולבקרו. * לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין. * במקרה שלא ברור אם הבהמה אבדה או לא - במשנה ובגמרא מבואר מתי נחשב לאבידה ומתי לא.
דף לא עמוד א * לדעת רבא: חייב אדם להציל אף את קרקע חברו שלא תינזק (ולא רק ממון/מטלטלים של חברו). * הגמרא מביאה שני תירוצים ליישב את הסתירה בין הרישא לסיפא שבמשנה (שבעמוד הקודם). * מהמילה "השב" לומדים שחייב להחזיר את האבידה אפילו מאה פעם (אם החזירה וברחה החזירה וברחה). * הכל (=גנב וגזלן וארבעה סוגי השומרים המשיבים חפץ לבעלים) צריכים דעת בעלים (=צריכים להודיע לבעל החפץ שהחזירו לו את החפץ), חוץ מהשבת אבידה. דף לא עמוד ב * הגמרא דורשת את כפל המילים הבאות: "מות יומת","הכה תכה", "השב תשיב", "חבל תחבול", "פתח תפתח", "נתן תתן", הענק תעניק", "העבט תעביטנו" (ובסוף העמוד הקודם: "השב תשיבם", "שלח תשלח", "הוכח תוכיח", "עזוב תעזוב", "הקם תקים"). * יש תנאים הסוברים ש"דברה תורה כלשון בני אדם" ואינם דורשים דרשה מכפילות המילים.
דף לב עמוד א * מצא את הבהמה ברפת - אין חייב בה בהשבה, מצא את הבהמה ברשות הרבים - חייב בהשבה. (ונחלקו הלישנות בגמרא בדעת רבי יצחק אם דין זה אמור כשמצאה דוקא בתוך התחום או דוקא מחוץ לתחום). * אם אמר לו אביו של הכהן היטמא כדי להשיב אבידה או שאמר לו אל תחזיר אבידה הנמצאת במקום המותר לו בכניסה - לא ישמע לו, שנאמר: "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה'" כולכם חייבין בכבודי. * לדעת חכמים: מצות פריקה יש לעשותה בחנם, אבל מצות טעינה אין חיוב לעשותה בחינם אלא רק בשכר, ולדעת רבי שמעון: גם מצות טעינה יש חיוב לעשותה בחינם. (והגמרא מבררת את טעמי המחלוקת). דף לב עמוד ב * רבא סובר שחכמים ורבי שמעון סוברים שאיסור צער בעלי חיים הוא מהתורה (אך רבי יוסי הגלילי סובר שהוא מדרבנן). * הגמרא מביאה מספר ניסיונות לברר אם צער בעלי חיים הוא מהתורה או מדרבנן.
דף לג עמוד א * אדם מחויב במצות פריקה כאשר נמצא עד מרחק של ריס מהחמור שרובץ תחת המשא. * לאחר שהטעין את המשא מדדה עמו עד פרסה (שמא יחזור ויפול). * במשנה נאמר: אבדת אביו ואבדת רבו - של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא, ובברייתא נחלקו באיזה רב מדובר (לדעת רבי מאיר: רבו שלימדו חכמה ולא רבו שלימדו מקרא ומשנה, לדעת רבי יהודה: כל שרוב חוכמתו הימנו, לדעת רבי יוסי: אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת). * תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה וקורעים זה על זה. * רב חסדא ישב ארבעים תעניות בגלל שהחליש את דעתו של רב הונא, ורב הונא ישב ארבעים תעניות בגלל שחשד ברב חסדא. * העוסקים במקרא - מדה ואינה מדה (=דרך טובה היא מעט), במשנה - מדה ונוטלים עליה שכר, גמרא - אין לך מדה גדולה מזו, ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן גמרא. דף לג עמוד ב * תלמידי חכמים - שגגות נעשות להם כזדונות (העבירות שעברו בשגגה מחמת שלא ידעו את ההלכה בבירור נחשבות כעבירות שעברו בזדון כיון שהיה עליהם ללמוד כראוי), ולעמי הארץ - זדונות נעשות להם כשגגות. * פרק שלישי ("המפקיד") המתחיל בעמוד זה עוסק בדיני פקדון ובחיוביו של השומר. * במשנה נאמר "המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים..." - והגמרא מבררת מדוע המשנה נקטה גם בהמה וגם כלים.
דף לד עמוד א * במשנה (בעמוד הקודם) מובא שאם השומר שילם ולא רצה להישבע שנגנב ממנו החפץ, הרי שאם יימצא הגנב הוא יקבל את תשלומי הכפל - והגמרא מבררת כיצד יכולים הבעלים להקנות לשומר כפל זה שעדיין לא נתחייב בו הגנב, והרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. * במשנה (בעמוד הקודם) מובא שאם השומר שילם ולא רצה להישבע שנגנב ממנו החפץ, הרי שאם יימצא הגנב הוא יקבל את תשלומי הכפל - ומחדש רבי יוחנן (והגמרא מביאה ברייתא כמותו) שהוא הדין אם אמר "הריני משלם" ואף שלא שילם עדיין בפועל. * במקרה ששואל אמר "הריני משלם" על הבהמה שהושאלה לו ונגנבה ונמצא הגנב - יש שתי לישנות בדעת רב פפא אם זכאי בתשלומי הכפל אם יימצא הגנב. דף לד עמוד ב * הגמרא מביאה אחד עשר מקרים בהם יש להסתפק אם השומר זכאי בכפל. * מהמשנה (בדף הקודם) עולה ששומר שנגנב ממנו החפץ רשאי לשלם במקום להישבע על כך שהחפץ נגנב - ומחדש רב הונא שמכל מקום חייב הוא להישבע שהחפץ אינו ברשותו (מחשש שמא חשק בחפץ ולכן חפץ לשלם). (והגמרא מקשה על דבריו ממשנה במסכת שבועות, ומתרצת בעמוד הבא).
דף לה עמוד א * הגמרא ממשיכה לדון בדעת רב הונא (שאמר לגבי דין המשנה, ששומר שנגנב ממנו החפץ רשאי לשלם במקום להישבע על כך שהחפץ נגנב, שמכל מקום חייב הוא להישבע שהחפץ אינו ברשותו). * "תמת ישרים תנחם" - אם ראית אדם שנתעשר מן השמים, תדע שאדם נאמן הוא, שאלמלא זאת לא זכה לכך. (ע"פ רש"י). * לדעת רב נח מן: שומר שאינו יודע היכן הניח את הפקדון, נחשב הדבר כפשיעה. * הגמרא מכריעה להלכה ש"שומא" חוזרת לעולם (=קרקע שהעריכו את שוויה ונטלוה מאדם החייב ממון לחברו על מנת לפרוע בה את חובו, חוזרת היא אליו, גם לאחר זמן רב, אם השיג ממון ובא לפדותה), שנאמר: "ועשית הישר והטוב". (והגמרא דנה לאחר מכן במקרים שונים של שומא). דף לה עמוד ב * קרקע שגבו לו בית דין עבור חוב שחייבים לו - יש שלוש דעות של אמוראים מאימתי היא קנויה לו לאכול את פירותיה. * השוכר פרה מחברו והשאילה לאחר ומתה כדרכה - ישבע השוכר למשכיר, כדי להפיס את דעתו, שמתה כדרכה, וייפטר (כי שוכר פטור באונס), והשואל ישלם לשוכר (כי שואל חייב באונס), ורבי יוסי חולק וסובר שהשואל ישלם לבעלים. * רבי זירא מתאר מקרה מורכב בו הבעלים משלמים כמה פרות לשוכר.
דף לו עמוד א * שבועת שקר שנפטר על ידה מחיוב ממון - חייב בקרבן אשם, שבועת ביטוי שפתים לחוד (שאין בה כפירת ממון) - חייב בקרבן חטאת. (ועל פי עקרונות אלו רבי ירמיה מפרט אופני חיוב שונים לגבי השוכר פרה מחברו והשאילה לאחר). * רבי אמי סובר שכל שבועה שהדיינים משביעים אותה אין חייבין עליה משום שבועת ביטוי, ורבי ירמיה חולק עליו. * שומר שמסר את הפקדון לשומר אחר ואירע לבהמה נזק - לדעת רב פטור השומר הראשון מכל מה שהיה נפטר אילו היה הדבר קורה אצלו, ולדעת רבי יוחנן חייב. (ואביי מבאר שדין זה הוא בין אם מדובר בשומר חינם ובין אם מדובר בשומר שכר). דף לו עמוד ב * רבא סובר ששומר שמסר לשומר חייב, בגלל שהמפקיד יכול לומר לשומר הראשון שהוא מאמין רק לו בשבועה ולא לזה שמסר לו (ואילו אביי סובר בעמוד הקודם שהטעם הוא בגלל שהמפקיד יכול לומר לשומר הראשון ש"אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר"). * פשע בבהמה שנמסרה לו לשמור (שלא נעל בפניה כראוי) ויצאה מביתו לאגם ומתה לבסוף כדרכה - נחלקו אביי ורבא אם רבה מחייב או פוטר. (והגמרא מביאה קושיה על רבא ומתרצת, ומביאה קושיא על אביי ומתרצת). * שמואל פסק שהלכה כדעת רבי יוסי (שבמשנה שבדף הקודם).
דף לז עמוד א * במשנה (בתחילת הפרק) מובא שאם השומר שילם ולא רצה להישבע שנגנב ממנו החפץ, הרי שאם יימצא הגנב הוא יקבל את תשלומי הכפל - ונחלקו האמוראים בסוגייתנו אם רבי יוסי חולק על כך או לא. * הגמרא דנה באלו מקרים של ספק מוציאים ממון מהמוחזק בממון ובאלו מקרים לא (ומבדילה בין גזל לבין פקדון, וכן בחילוקים נוספים). * "גזל אחד מחמשה ואינו יודע איזה מהן גזל, זה אומר אותי גזל וזה אומר אותי גזל, מניח גזילה ביניהם ומסתלק" - ונחלקו האמוראים אם הגזלן שתק או צווח בתגובה לטענתם.
דף לז עמוד ב * מצא אבידה שאין בה סימן במקום שיש ספק שמא הונחה שם מדעת הבעלים - לכתחילה לא יטול, ואם נטל ובא אדם ואמר שהיא שלו ולא נתן בה סימן לא יחזיר לו. * דעת רבי עקיבא היא שבמקרה של ספק מוציאים ממון מהמוחזק בממון רק במקרה של "ברי ושמא", אך במקרה של "שמא ושמא" לא מוציאים ממון אלא אם כן בא לצאת ידי שמים. * הגמרא מבארת מדוע המשנה (בעמוד א) נקטה גם דוגמא של מטבעות וגם דוגמא של כלים.
דף לח עמוד א * לדעת חכמים: מי שהפקידו אצלו פירות אפילו הם אבודים לא יגע בהם, והטעם לכך - לדעת רב כהנא: אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו, לדעת רב נחמן בר יצחק: מחשש שהמפקיד עשאם תרומה ומעשר על מקום אחר. * רבי יוחנן סובר שת"ק מודה לרשב"ג שאם הפירות אבודים יותר מכדי חסרונם שימכרם בבית דין (מפני שהוא כמשיב אבדה לבעלים). * גבאי צדקה בזמן שאין להם עניים לחלק פורטים לאחרים ואין פורטים לעצמם (כדי שלא יחשדו שלקחו לעצמם).
דף לח עמוד ב * נחלקו האמוראים אם הלכה כדעת חכמים או כדעת רשב"ג (שחלק על חכמים ואמר שמוכרם בפני בית דין מפני שהוא כמשיב אבדה לבעלים). * שבוי שנשבה ולא שמעו בו שמת - לדעת רב: אין מורידים קרוב לנכסיו כדי לעובדם ולשומרם, ולדעת שמואל: כן מורידים. [וגם התנאים נחלקו בכך]. (ואם שמעו בו שמת לדעת כולם כן מורידים). * שבוי שנשבה ולא שמעו בו שמת - לדעת כולם אין מתירים ליורשים למכור את נכסי אביהם.
דף לט עמוד א * היורד לנכסי "נטושים" - לדעת רבן גמליאל: אם יבואו הבעלים הם משלמים לו כמו לאריס. * שבוי שנשבה - מורידים קרוב לנכסיו (שיטפל בנכסיו) (לדעת רב נחמן: כך גם דינו של מי שברח מחמת שהרג את הנפש), יצא לדעת - אין מורידים קרוב לנכסיו. * שבוי שנשבה והניח תבואה הראויה לקצור - בית דין מעמידים אפוטרופוס שידאג לקצירה ואחר כך מורידים קרוב לנכסיו. * אין מורידים קטן לנכסי שבוי, כיון שעלול להפסידם ולא לדאוג להם כראוי, ואין מורידים קרוב לנכסי קטן.
דף לט עמוד ב * הגמרא מביאה מקרה בו באים לידי ביטוי הכללים הבאים: מורידים קרוב לנכסי שבוי (כדעת רשב"ג), אין מורידים קרוב לנכסי קטן, אין מורידים קטן לנכסי שבוי. * "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו" - מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן. * המוציא מחברו עליו הראיה - אך במקרה שהמוחזק ברכוש הוא אלים (ויראים להעיד נגדו) אז על המוחזק להביא ראיה שהרכוש שלו.
דף מ עמוד א * המשניות בעמוד זה עוסקות בפקדון שדרכו הולך להיות הולך ונחסר, כגון פירות (ועירב פירות אלו בתוך פירותיו), כיצד מחשבים קלקול זה כאשר השומר מחזיר את הפקדון. * אורז קלוף נחסר פחות מאשר אורז שאינו קלוף, והמשנה עוסקת באורז קלוף. דף מ עמוד ב * המשתכר (בדברים שיש בהם חיי נפש) - אל ישתכר יותר על שתות. * המוכר לחברו שמן סתם והשמן מזוקק - אביי מבאר שרבי יהודה סובר שמותר למוכר לערב את השמרים עם השמן ולתת לקונה שמן עם שמרים, וחכמים חולקים, ורב פפא מבאר שמסתבר להיפך. * לדעת רבי ישמעאל: כאשר אדם מחזיר דבר שגנב, אינו צריך להודיע לבעל החפץ שהוא מחזיר לו.
דף מא עמוד א * האפשרות הראשונה המובאת בגמרא לביאור המשנה שבסוף העמוד הקודם ("חבית") היא שהרישא היא כדעת רבי ישמעאל והסיפא היא כדעת רבי עקיבא, ועל כך אמר רבי יוחנן שמי שיצליח לבאר את המשנה כולה כדעת תנא אחד הוא יוביל כליו לבית המרחץ, ובהמשך הסוגיה שלושה אמוראים ביארו את המשנה כולה כדעת רבי ישמעאל. * רב ולוי נחלקו אם שליחות יד צריכה חסרון (=שומר השולח יד בפקדון מתחייב באונסים רק אם החסיר ממנו) או לא. דף מא עמוד ב * הגמרא מביאה שתי אפשרויות לבאר את המקור לדעתו של לוי הסובר ששליחות יד אינה צריכה חסרון. * שומר חינם שטוען שהפקדון נגנב ולאחר מכן נמצא שהוא עצמו גנבו - חייב תשלומי כפל רק אם כבר נשבע על טענתו.
