סקר
אני גולש בפורטל הדף היומי:






 
מספר צפיות: 71
דף כב עמוד א
* הגמרא ממשיכה בעמוד זה בנסיונות להוכיח כרבא או כאביי האם "יאוש שלא מדעת" נחשב ליאוש או לא.
* שליח יכול לתרום תרומה עבור הבעלים רק אם מינוהו הבעלים שליח.

דף כב עמוד ב
* לאחר קושיה ללא תירוץ שהביאה הגמרא על דעת רבא, מכריעה הגמרא להלכה שהלכה כאביי שיאוש שלא מדעת לא נחשב ליאוש (הלכה כאביי ביע"ל קג"ם - והאות י' מסמלת את סוגיית יאוש שלא מדעת).
* רבה ורבא נחלקו אם "סימן העשוי לידרס" (=חפץ שיש בו סימן, שאבד במקום שיכול להידרס בקלות) נחשב לסימן המחייב בהשבה או לא.
מספר צפיות: 40
דף כג עמוד א
* בלישנא הראשונה בגמרא, הגמרא ניסתה להעמיד את מחלוקת רבה ורבא (שנחלקו אם "סימן העשוי לידרס" נחשב לסימן) במחלוקת תנאים, אך דחתה אפשרות זו.
* בלישנא השניה בגמרא, הגמרא ניסתה לטעון שנחלקו התנאים אם "אין מעבירין על האוכלין" (=המוצא דבר מאכל אינו רשאי לעבור ולהמשיך בדרכו עד שיגביהנו - רש"י) או לא, אך דחתה אפשרות זו.
* כלל באבידה: משעה שבעל האבידה אמר "ווי לה לחסרון כיס" - נתייאש לו ממנה ומותרת למוצא.

דף כג עמוד ב
* מנין ומשקל (כשיודע המאבד לכוין את מספר הדברים שיש באבידה או את משקל האבידה, כאשר המנין והמשקל אינם סטנדרטיים) - נחשב לסימן.
* הגמרא מתלבטת ודנה האם מקום (=שהמאבד מציין את המקום בו אבדה לו האבידה) נחשב לסימן או לא.
* ב-3 דברים רגילים חכמים לשנות מן האמת: במסכת, במטה, במקום לינה.
מספר צפיות: 23
דף כד עמוד א
* מר זוטרא חסידא ראה מישהו שרחץ ידיו וניגב אותן בבגדו של חברו והסיק שמכך שלא אכפת לו ליהנות מממונם של אחרים הרי שהוא זה שגנב לו כוס של כסף.
* לדעת ר"ש בן אלעזר המוצא מציאה בכל מקום שהרבים מצויין שם - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן.
* הגמרא מתלבטת האם ההיתר של ר"ש בן אלעזר הוא רק במקום שבו רוב האנשים המצויים בו הם נכרים או אף במקום שהרוב הם ישראל, וכן מתלבטת האם חכמים חולקים עליו ועל מה חולקים וכמי ההלכה.

דף כד עמוד ב
* מר שמואל פסק שהמוצא מעות בשוק הרי אלו שלו, אך אם בא אדם ונתן בהן סימן הרי שלפנים משורת הדין יש להחזיר לו אותן.
* בשר שנתעלם מן העין (בשר שבמשך זמן מה לא ראהו ישראל) - אסור (מחשש שהוחלף בבשר איסור).
* הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין ולא ידוע אם נשחטו כהלכה - נחלקו התנאים אם מותר באכילה או לא.
מספר צפיות: 24
דף כה עמוד א
* מהמשנה משמע שהמוצא כלי ולפניו פירות או כיס ולפניו מעות הרי אלו שלו, אך מהברייתא משמע שצריך להכריז - בגמרא מובאות 4 אפשרויות לתרץ סתירה זו.
* במשנה נאמר שהמוצא שלשה מטבעות זה על גב זה חייב להכריז, וביאר רבי יצחק מגדלאה שזה רק אם עשויין כמגדלין (=שהמטבע התחתנה רחבה מהאמצעית והאמצעית רחבה מהעליונה).

דף כה עמוד ב
* המוצא מטבע בשוק ומצאו חבירו ואמר לו שלי היא ונתן סימן - לא אמר כלום, ולא עוד אלא אפילו שמו כתוב עליה - לא אמר כלום, לפי שאין סימן למטבע (כי אולי הוציאה כבר מתחת ידו ונפלה מידי מישהו אחר).
* כל ספק הינוח (שספק אם הונח שם בכוונה או שנפל שם שלא בידיעת בעליו) - לכתחילה לא יטול, ואם נטל לא יחזיר.
מספר צפיות: 27
דף כו עמוד א
* בדברים שאין צורת הנחתם מוכיחה מי הניחם שם: אם נמצאה בכותל חדש בחצי הכותל הפנימי - שייך לבעל הבית, ואם נמצאה בחצי כותל החיצוני - הרי זה של המוצא.
* במשנה (בסוף העמוד הקודם) נאמר שאם היה משכיר את ביתו לאחרים ומצא מציאה בתוך הבית הרי אלו שלו - ובסוגייתנו מבואר שזה רק כאשר השכיר את הבית ל-3 אנשים (כי אי אפשר לברר מאיזה מן השוכרים נאבד ומשום כך הבעלים התייאשו), אך אם השכיר כל פעם לאדם אחד אז זה שייך לשוכר האחרון.

דף כו עמוד ב
* ראה מטבע שנפלה - נטלה לפני שהתייאשו בעליה על מנת לגוזלה: עובר משום לא תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם.
* מי שראה שנפלו מטבעות מחבירו בין החולות והוא עצמו מצא את המטבעות ולקח אותם - לא חייב להחזירם לבעליהם כי הם התייאשו.
* במשנה נאמר שהמוצא מעות לפני השולחן המפסיק בין השולחני ובין הבאים להחליף, הרי אלו שלו, וחידש רבי אלעזר בגמרא שדין זה הוא אף אם היו מצאן על גבי השולחן עצמו.
מספר צפיות: 30
דף כז עמוד א
* אין חיוב השבת אבידה על חפץ ששוה פחות מפרוטה.
* אבידת גוי מותרת (ואינו חייב להשיב לו אבידתו).
* אבידה ששטפה נהר מותרת למוצא.

דף כז עמוד ב
* מה שמחזירים חפץ על פי סימנים שנותן בהם המאבד - הגמרא הביאה 3 נסיונות להוכיח שדין זה הוא מהתורה ודחתה הוכחות אלו ואח"כ הביאה נסיון אחד להוכיח שדין זה הוא מדרבנן ודחתה הוכחה זו.
* הגמרא הציעה שישנה מחלוקת תנאים אם "סימנין דאורייתא או דרבנן", אך דחתה הצעה זו.
מספר צפיות: 20
דף כח עמוד א
* לדעת רבא: "סימנין - דאורייתא" (מה שמחזירים חפץ על פי סימנים שנותן בהם המאבד הוא דין מהתורה).
* לדעת רבי מאיר: על המוצא להכריז שמצא אבידה עד שישמעו על כך שכני המקום שנמצאת בו האבידה.
* רבינא מדייק (מדברי רבי יהודה שבמשנה) שכשמכריז המוצא על אבידתו עליו להזכיר את שם החפץ שמצא, אך רבא טוען שדיוק זה לא הכרחי וייתכן שעליו רק להכריז שמצא אבידה מבלי להזכיר את שם החפץ. [ויש בכך מחלוקת אמוראים בעמוד ב]

דף כח עמוד ב
* משחרב בית המקדש התקינו שיהו מכריזים על מציאת אבידה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות (ולא בבית המקדש), ומשרבו האנסים (שאונסים את מוצאי האבידות ולוקחים אותן מהם) התקינו שיהו מודיעין לשכיניו ולמיודעיו ודיו.
* בראשונה כל מי שאבדה לו אבידה היה נותן סימנים ונוטלה, משרבו הרמאים התקינו שיהיו אומרים לו צא והבא עדים שאתה לא רמאי ורק לאחר מכן תיטול את האבידה.
מספר צפיות: 16
דף כט עמוד א
* דינו של שומר אבידה - לדעת רבה: כשומר חינם, לדעת רב יוסף: כשומר שכר.
* במשנה (בעמוד הקודם) נחלקו ר"ט ור"ע במקרה שמצא אבידה "שאינו עושה ואוכל" ומכרה, אם רשאי המוצא להשתמש בכסף ואם חייב באחריותן - והגמרא (בעמוד שלנו) מבארת רב יוסף יבאר את מחלוקתם כדי שלא יהיה קשה על שיטתו.

דף כט עמוד ב
* אין השואל רשאי להשאיל (מה ששאל) ואין השוכר רשאי להשכיר (מה ששכר), ואף אם שאל ספר תורה מחבירו אינו רשאי להשאילו (למרות שנוח לו לאדם שיעשו מצוה בממונו).
* שתיית מים פושרים מזיקה לגוף, כשהוחמו בכלי מתכת ולא רתחו כל צרכם ולא נתן בהם עשבים/תבלין שרגילים לתת במשקה.
מספר צפיות: 11
דף ל עמוד א
* הגמרא מתלבטת האם מותר למוצא כסות להשתמש בכסות שמצא לצרכו בשעה שהוא שוטח אותה לצורך הכסות (ודוחה 3 נסיונות לפשוט את ההתלבטות).
* ישנם מקרים בהם מותר למוצא האבידה להתעלם מהאבידה ולא לקחת אותה (כהן והאבידה בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו לטרוח באבידה זו, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו).

דף ל עמוד ב
* המבקר חולה שהוא בן גילו - נוטל מהחולה אחד מששים בחליו, ואעפ"כ כן צריך ללכת ולבקרו.
* לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין.
* המשנה נותנת כלל ואומרת שכל דבר שניכר בו שהוא נמצא כאן שלא מדעת הבעלים הרי הוא אבידה.
מספר צפיות: 7
דף לא עמוד א
* לדעת רבא חייב אדם להציל אף את קרקע חבירו שלא תינזק (ולא רק ממון/מטלטלים של חבירו).
* מהמילה "השב" לומדים שחייב להחזיר את האבידה אפילו 100 פעם (אם החזירה וברחה החזירה וברחה).
* הכל (=גנב וגזלן ו-4 שומרים המשיבים חפץ לבעלים) צריכין דעת בעלים (=צריכים להודיע לבעל החפץ שהחזירו לו את החפץ), חוץ מהשבת אבידה.

דף לא עמוד ב
* הגמרא דורשת את כפל המילים הבאות: "מות יומת","הכה תכה", "השב תשיב", "חבל תחבול", "פתח תפתח", "נתן תתן", הענק תעניק", "העבט תעביטנו" (ובסוף העמוד הקודם: "השב תשיבם", "שלח תשלח", "הוכח תוכיח", "עזוב תעזוב", "הקם תקים").
* יש תנאים הסוברים ש"דברה תורה כלשון בני אדם" ואינם דורשים דרשה מכפילות המילים.
מספר צפיות: 10
דף לב עמוד א
* אם אמר לו אביו של הכהן היטמא כדי להשיב אבידה או שאמר לו אל תחזיר אבידה הנמצאת במקום המותר לו בכניסה - לא ישמע לו, שנאמר: "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה'" כולכם חייבין בכבודי.
* מצות פריקה יש לעשותה בחנם, אבל מצות טעינה אין חיוב לעשותה בחינם אלא רק בשכר, אך רבי שמעון חולק וסובר שיש חיוב לעשותה בחינם.

דף לב עמוד ב
* רבא סובר שחכמים ורבי שמעון סוברים שאיסור צער בעלי חיים הוא מהתורה (אך רבי יוסי הגלילי סובר שהוא מדרבנן).
* הגמרא מביאה מספר נסיונות להוכיח אם צער בעלי חיים הוא מהתורה או מדרבנן.
מספר צפיות: 19
דף לג עמוד א
* במשנה נאמר: אבדת אביו ואבדת רבו - של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא, ובברייתא נחלקו באיזה רב מדובר (רבו שלמדו חכמה ולא רבו שלמדו מקרא ומשנה דברי ר'"מ, רבי יהודה אומר: כל שרוב חכמתו הימנו, רבי יוסי אומר: אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת).
* העוסקין במקרא - מדה ואינה מדה (=דרך טובה היא מעט), במשנה - מדה ונוטלין עליה שכר, גמרא - אין לך מדה גדולה מזו, ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן גמרא.

דף לג עמוד ב
* תלמידי חכמים - שגגות נעשות להם כזדונות (העבירות שעברו בשגגה מחמת שלא ידעו את ההלכה בבירור, נחשבות כעבירות שעברו בזדון כיון שהיה עליהם ללמוד כראוי).
* פרק שלישי ("המפקיד") המתחיל בעמוד זה עוסק בדיני פקדון ובחיוביו של השומר.
1 2 3 4 5 6 7 8 9
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר