דף ב עמוד א
* המסכת עוסקת בדיני הבעלות במציאה ופקדון, בדיני הקנינים, וההלואות, ודרכי השאלה והשכירות, והקבלנות.
* הפרק הראשון עוסק בדיני מציאה.
* המסכת פותחת במשנה המפורסמת: "שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה...", והגמרא מבררת לאורך העמוד מדוע הכפילות בתיאור טענות הצדדים.

דף ב עמוד ב
* לדעת בן ננס אין משביעים בעלי דינים בשבועות סותרות כיון שיש חשש שאחד מהם ישבע לשקר (והגמרא מבארת שאפשר לומר שמשנתנו אינה חולקת עליו).
* לדעת סומכוס ממון המוטל בספק חולקין בלא שבועה (והגמרא מבארת שאפשר לומר שמשנתנו אינה חולקת עליו).

דף ג עמוד א
* שנים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתים, וכל אחד טוען שהמאתים הם שלו - לדעת רבי יוסי יהא הכל מונח עד שיבוא אליהו (והגמרא מבארת שאפשר לומר שמשנתנו אינה חולקת עליו).
* "מנה לי בידך", והלה אומר "אין לך בידי כלום", והעדים מעידים אותו שיש לו 50 זוז - נותן לו 50 זוז וישבע על השאר, כדין מודה במקצת הטענה (כך שנה רבי חייא וכך ניתן לדייק ממשנתנו).

דף ג עמוד ב
* הודאת בעל דין - כמאה עדים דמי.
* מודה בקנס - פטור.
* אם עדים מעידים באדם שעבר עבירה שיש עליה קרבן והוא מכחיש - אין הם מחייבים אותו קרבן, ורבי מאיר חולק.
* עדים לא מחייבים את החוטא (שכפר בממון שנתבע עליו ונשבע לשקר) בתשלום חומש אם הוא מכחיש אותם, ורבי מאיר חולק.

דף ד עמוד א
* עד אחד אינו בתורת הזמה.
* הכופר במלוה - כשר לעדות, הכופר בפקדון - פסול לעדות.
* האומר לחבירו: "מנה לי בידך", והלה אומר: "אין לך בידי אלא נ' זוז והילך (=והא לך אותם)" - לדעת רבי חייא חייב להישבע, ולדעת רב ששת פטור.

דף ד עמוד ב
* שטר שכתוב בו שפלוני לוה מפלוני סלעים, ולא כתוב כמה סלעים, והמלוה אומר שההלואה היתה 5 סלעים והלוה אומר שלא היו אלא 3 סלעים - לדעת רבי שמעון בן אלעזר ישבע הלוה שבועת מודה במקצת, ולדעת רבי עקיבא לא ישבע.
* אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות, וכן הודאה בשעבוד קרקעות אינה יכולה להביא לידי שבועה.

דף ה עמוד א
* הגמרא הביאה ראיה מברייתא לחידושו השני של רבי חייא (שחייב שבועה ב"הילך") אך דחתה את הראיה.
* הגמרא מקשה מברייתא על חידושו הראשון של רבי חייא (שטען שחייב שבועה גם במקרה שעדים העידו על מקצת טענת התובע), ומסיקה שרבי חייא "תנא הוא ופליג".
* הכופר בכל - חייב שבועת היסת (שאינו חייב כלום) מדרבנן.

דף ה עמוד ב
* סתם רועה שרועה בהמות שלו עצמו - חשוד על הגזל ופסול לשבועה.
* "שנים אוחזין בטלית..." - לדעת רבי יוחנן, השבועה המוטלת עליהם היא מתקנת חכמים, כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי היא.
* לדעת רבי יוחנן: החשוד על ממון (איסור גזל) - אינו חשוד על השבועה (שבועת שקר).

דף ו עמוד א
* "שנים אוחזין בטלית..." - לדעת רבי יוחנן, השבועה המוטלת עליהם היא מכיוון שחוששים שמא אחד מהם תקף את טליתו של חבירו כדי להשיב לעצמו חוב ישן שחבירו חייב לו
* לדעת אביי (לפי רש"י): החשוד על ממון (איסור גזל) - כן חשוד על השבועה (שבועת שקר).
* ר' זירא מתלבט מה הדין כאשר שנים אוחזים בטלית, ואח"כ תפס אחד מהם את כל הטלית, וחבירו שתק בהתחלה ואח"כ צווח על כך.

דף ו עמוד ב
* הסוגיה כולה עוסקת בבירור הדין במקרה בו היה בית מרחץ ששני אנשים התדיינו עליה של מי היא ועמד אחד מהם והקדישה לשמים - האם יש לחשוש שהיא שלו וחל ההקדש.
* תקף כהן לישראל ונטל ממנו את הספק בכור שהיה אצלו, ושתק הישראל ולבסוף צווח (="תקפו כהן") - נחלקו הדעות אם מוציאים אותו מידו.

דף ז עמוד א
* בברייתא מובא ששנים האדוקים בטלית, זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת, והשאר חולקין בשוה (בשבועה).
* שנים האוחזים בטלית מוזהבת, וחלק הזהב קרוב לאחד יותר מלשני - אעפ"כ חולקים בשוה.
* מלוה ולוה שהיו אוחזים בשטר ההלואה (ומתווכחים אם נפרע או לא) - לדעת רשב"ג יחלוקו, ולדעת רבי אם השטר לא מקויים (היינו שבית דין לא ביררו שהחתימות אמת הם) המלוה לא יכול לגבות בו כלום.

דף ז עמוד ב
* בברייתא אחת מובא שרבי יוסי סובר שהמוצא שטר מקויים יחזירנו למלוה ולא חוששים שמא הלוה פרע את החוב, ובברייתא אחרת מובא שרבי יוסי סובר שחוששים לפירעון - בגמרא מובאות 3 דעות כיצד ליישב את הסתירה.
* רבי אלעזר סובר (בדעת רשב"ג) שבמקרה בו מלוה ולוה היו אוחזים בשטר ההלואה (ומתווכחים אם נפרע או לא) ואחד מהם אוחז בטופס ואחד מהם אוחז בתורף - כל אחד זכאי במה שהוא תופס.

דף ח עמוד א
* כל מקום שנאמר "יחלוקו", אם יחלקו לשני חלקים ממש יפסד הדבר, החלוקה היא בדמים ולא בגוף החפץ.
* לדעת רמי בר חמא: המגביה מציאה לחבירו - קנה חבירו (והגמרא מבררת מאיזה דין ממשנתנו למד זאת), ורבא חולק.

דף ח עמוד ב
* שנים באים לפנינו עם בהמה, ואחד רוכב עליה והשני מנהיגה, וכל אחד מהם אומר 'כולה שלי' - לדעת שמואל המנהיג קונה.
* העושה קנין על ידי אחיזת מוסירה (=חבל הקשור לבהמה על מנת למושכה) כדי לקנות בהמה מחבירו - קנה, אבל מי שאוחז במוסירה כדי לקנות במציאה או בנכסי הגר - לא קנה.

דף ט עמוד א
* הסוגיה עוסקת בדינו של שמואל (המובא בעמוד הקודם) שסובר שרכיבה על גבי בהמה אינה מועילה לקנות את הבהמה.
* טלית שמונחת חציה על הקרקע וחציה על עמוד, ובא אחד והגביה חציה שעל הקרקע ובא אחר והגביה באותו הזמן חציה שעל העמוד - לא אומרים שרק הראשון קנה הואיל ויכול לנתק את הטלית ולהביאה אצלו.

דף ט עמוד ב
* ר' אלעזר הסתפק האם במקרה שאמר לחבירו "משוך בהמה זו וקנה כלים שעליה" אם מועילה המשיכה כדי לקנות כלים שעליה.
* מי שליקט את הפאה ואמר 'הרי זו לפלוני עני', נחלקו ר' אליעזר וחכמים אם זכה עבורו או לא - ונחלקו האמוראים אם המחלוקת שלהם היא במקרה שהמלקט הוא עשיר (ובעני כולם מודים שזכה עבורו) או שהמחלוקת היא במקרה שהמלקט הוא עני.

דף י עמוד א
* המגביה מציאה עבור חבירו (כדי שיזכה בה חבירו) - נחלקו האמוראים אם קנה חבירו את המציאה (הדעה שסוברת שלא קנה חבירו זה מכיון שהמגביה נחשב כתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים שדינו שלא קנה).
* לדעת אבא כהן ברדלא: 4 אמות של אדם (שמסביבו) קונות לו (חפץ המונח בהם) בכל מקום (שבו הוא עומד).

דף י עמוד ב
* לדעת רב פפא ורב ששת כוונת המילים "בכל מקום" בדין של אבא כהן ברדלא היינו לרבות אף בצידי רשות הרבים (אך לא ברשות הרבים עצמה ולא בשדה חבירו).
* לדעת אבא כהן ברדלא אם בעלה של קטנה זרק לה גט לחצירה או לתוך 4 אמותיה - איננה מגורשת, ורבי ינאי חולק, ובסוף העמוד מתברר שכולם מודים שכן מגורשת.

דף יא עמוד א
* במשנה מבואר שאם יש מציאה בשדהו שאינה יכולה לברוח, ואמר 'זכתה לי שדי במציאה זו', זכה - ובגמרא מובאת דעת כמה אמוראים הסוברים שזה רק בתנאי שאומר זאת בזמן שעומד בצד שדהו.
* חצר המשתמרת (חצר המוקפת גדר) קונה לבעליה את החפצים הנמצאים בה אף בלא ידיעתו.

דף יא עמוד ב
* רבי יהושע בן חנניא היה לוי, ורבי עקיבא בן יוסף היה גבאי צדקה.
* בעמוד זה מובאים 2 תירוצים של אמוראים לקושיית רבי אבא לעולא (עולא סובר כמובא בעמוד א שבעל השדה זכה במציאה רק בתנאי שעומד בצד שדהו).
* הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או חצרה - הרי זו מגורשת, רק בתנאי שהיא עומדת בצד ביתה או חצרה (לדעת עולא).

דף יב עמוד א
* אין חבין לאדם אלא בפניו; זכין לאדם שלא בפניו.
* אדם שנותן במתנה צבי או גוזלות לחבירו והן נמצאות בחצר חבירו - זכה חבירו בהם אף אם לא יכול לרוץ ולתופסם קודם שיברחו מחצירו (בניגוד למציאה שזוכה בהם רק אם יכול לרוץ ולתופסם קודם שיברחו מחצירו).
* במשנה מובא שמציאת בנו ובתו הקטנים שייכת לאבא, והטעם לכך הוא כיון שקטן אינו זוכה במציאה מהתורה אלא רק מדרבנן וחכמים תיקנו שיזכה בה לאביו בגלל שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ואינו משהה אותה לעצמו.

דף יב עמוד ב
* לדעת רבי יוחנן: בן שאביו מפרנסו (סמוך על שולחן אביו) - מציאתו לאביו, גם אם הוא גדול (משום איבה).
* אשה שהיא ספק מגורשת ("מגורשת ואינה מגורשת", וחייב לזון אותה) - מציאתה לעצמה ולא לבעלה.
* מצא שטר חוב שיש בו אחריות נכסים והלוה מודה שעדיין לא פרעו - לא יחזיר למלוה, מחשש שהשטר מוקדם (ויבוא לפרוע לקוחות שלא כדין).

דף יג עמוד א
* במשנה (בבא בתרא) נאמר שכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו - מדוע לא חוששים שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי (ויבוא לטרוף לקוחות שלא כדין)? לדעת רב אסי: המשנה עוסקת בשטר בו נעשית הקנאה בזמן החתימה על שעבוד הנכסים (גם אם לא תהיה הלואה לבסוף), ולדעת אביי: עדיו של הלוה בעצם חתימתם זוכים למלוה את הכתוב בשטר (ואפילו לא ניתנו המעות עדיין), וזה בתנאי שלאחר זמן יגיע השטר ליד המלוה.

דף יג עמוד ב
* במשנה (יב עמוד ב) מובאת מחלוקת ר' מאיר וחכמים אם כאשר מצא שטר חוב שאין בו אחריות נכסים יחזיר למלוה או לא - בסוגייתנו מובא שרבי אלעזר סובר שהמחלוקת היא כאשר אין הלווה מודה בחובו אלא טוען שהשטר מזוייף (ואם הוא מודה אז לדעת כולם יחזיר למלוה), ורבי יוחנן סובר שהמחלוקת היא כאשר הלווה מודה בחובו (ואם הוא לא מודה אז לדעת כולם לא יחזיר למלוה) [ובסוגיה מבוארים טעמי מחלוקתם].