סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
מספר צפיות: 380

דף ב עמוד א
* המסכת עוסקת בהלכות מציאה ואבדה, פקדון, קניין מטלטלים, אונאה, ריבית, זכויות הפועלים, שומרים, שואל, שכירות בתים, קבלנות אריסות חכירות ומצרנות, פירעון שכר שכיר, משכון, שכנים.
* הפרק הראשון במסכת (פרק "שנים אוחזין") עוסק בדיני מציאה.
* המסכת פותחת במשנה המפורסמת: "שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה...", והגמרא מבררת לאורך העמוד מדוע הכפילות בתיאור טענות הצדדים, ומסקנת הגמרא היא שהרישא עוסקת במציאה והסיפא במקח וממכר. (ובתחילת עמוד ב הגמרא מבארת את הצורך לשנות דין זה בשניהם).

דף ב עמוד ב
* לדעת בן ננס: אין משביעים בעלי דינים בשבועות סותרות כיון שבכך אחד מהם נשבע לשקר (והגמרא מבארת שאפשר לומר שמשנתנו אינה חולקת עליו).
* לדעת סומכוס: ממון המוטל בספק חולקים בלא שבועה (והגמרא מבארת שאפשר לומר שמשנתנו אינה חולקת עליו).

מספר צפיות: 220

דף ג עמוד א
* לדעת רבי יוחנן: שבועה זו של שנים האוחזים בטלית היא תקנת חכמים, שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומחזיק בטליתו של חברו ואומר "שלי היא".
* שנים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתים, וכל אחד טוען שהמאתים הם שלו - לדעת רבי יוסי יהא הכל מונח עד שיבוא אליהו (והגמרא מבארת שאפשר לומר שהמשנה בתחילת המסכת אינה חולקת עליו).
* חידושו הראשון של רבי חייא (וכך ניתן לדייק מהמשנה בתחילת המסכת): "מנה לי בידך", והלה אומר "אין לך בידי כלום", והעדים מעידים אותו שיש לו חצי מנה - נותן לו חצי מנה וישבע על השאר, כדין מודה במקצת הטענה.

דף ג עמוד ב
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מבררת באריכות את דברי הברייתא "שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מקל וחומר".
* רבה מבאר (מסוף העמוד הקודם) מדוע אמרה תורה ש"מודה מקצת הטענה ישבע".
* הודאת בעל דין - כמאה עדים דמי.
* מודה בקנס פטור.
* אם עדים מעידים באדם שעבר עבירה שיש עליה קרבן והוא מכחיש - אין הם מחייבים אותו קרבן, ורבי מאיר חולק.
* עדים לא מחייבים את החוטא (שכפר בממון שנתבע עליו ונשבע לשקר) בתשלום חומש אם הוא מכחיש אותם, ורבי מאיר חולק.

מספר צפיות: 170

דף ד עמוד א
* עד אחד אינו בתורת הזמה.
* הכופר במלוה - כשר לעדות, הכופר בפיקדון - פסול לעדות.
* למסקנת הגמרא לא ניתן לפרוך את הקל וחומר של רבי חייא (מהדף הקודם) אך כן ניתן לפרוך את ההוכחה שהביא לכך מהמשנה שבתחילת המסכת.
* חידושו השני של רבי חייא: האומר לחברו: "מנה לי בידך", והלה אומר: "אין לך בידי אלא נ' זוז והילך (=והא לך אותם)" - חייב להישבע, אך רב ששת חולק וסובר שפטור.

דף ד עמוד ב
* הגמרא בעמוד זה מביאה שלוש קושיות בנוגע למחלוקת רבי חייא ורב ששת.
* שטר שכתוב בו שפלוני לוה מפלוני סלעים, ולא כתוב כמה סלעים, והמלוה אומר שההלוואה היתה חמישה סלעים והלווה אומר שלא היו אלא שלושה סלעים - לדעת רבי שמעון בן אלעזר ישבע הלווה שבועת מודה במקצת, ולדעת רבי עקיבא לא ישבע.
* אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות, וכן הודאה בשעבוד קרקעות אינה יכולה להביא לידי שבועה.
* טענו כלים וקרקעות - הודה בכלים וכפר בקרקעות הודה בקרקעות וכפר בכלים פטור, הודה מקצת קרקעות פטור, מקצת כלים חייב.

מספר צפיות: 160

דף ה עמוד א
* הגמרא מקשה על רב ששת (הסובר שפטור משבועה ב"הילך"), ומתרצת.
* הגמרא מביאה ראיה מברייתא לחידושו השני של רבי חייא (שחייב שבועה ב"הילך"), אך דוחה את הראיה.
* הגמרא מקשה מברייתא על חידושו הראשון של רבי חייא (שטען שכופר בכל חייב שבועה במקרה שעדים העידו על מקצת טענת התובע), ומסיקה ש"רבי חייא תנא הוא ופליג".
* הכופר בכל - חייב שבועת היסת (נשבע שאינו חייב כלום) מדרבנן.

דף ה עמוד ב
* סתם רועה שרועה בהמות שלו עצמו - חשוד על הגזל ופסול לשבועה.
* "שנים אוחזין בטלית..." - למסקנת הגמרא כל אחד מהם צריך לטעון ולהישבע כך: "כל הטלית היא שלי ולדבריכם שאין אתם מאמינים לי שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה".
* "שנים אוחזין בטלית..." - לדעת רבי יוחנן, השבועה המוטלת עליהם היא מתקנת חכמים, כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חברו ואומר שלי היא.
* לדעת רבי יוחנן: החשוד על ממון (איסור גזל) - אינו חשוד על השבועה (שבועת שקר). (והגמרא דנה ומקשה על האפשרות שכן חשוד).

מספר צפיות: 153

דף ו עמוד א
* לדעת אביי (לפי רש"י): החשוד על ממון (איסור גזל) - כן חשוד על השבועה (שבועת שקר).
* "שנים אוחזין בטלית..." - לדעת אביי: השבועה המוטלת עליהם היא מכיוון שחוששים שמא אחד מהם תקף את טליתו של חברו כדי להשיב לעצמו חוב ישן שיתכן שחברו חייב לו.
* רבי זירא מסתפק מה הדין כאשר שנים אוחזים בטלית ואח"כ תפס אחד מהם את כל הטלית וחברו שתק בהתחלה ואח"כ צווח על כך.
* הגמרא מסתפקת מה הדין כאשר שנים אוחזים בטלית ואח"כ אחד מהם הקדיש את הטלית כולה.

דף ו עמוד ב
* הגמרא עוסקת בבירור הדין במקרה בו היה בית מרחץ ששני אנשים התדיינו עליה של מי היא ועמד אחד מהם והקדישה לשמים - האם יש לחשוש שהיא שלו וחל ההקדש.
* תקף כהן לישראל ונטל ממנו את הספק בכור שהיה אצלו, ושתק הישראל ולבסוף צווח (="תקפו כהן") - נחלקו הדעות אם מוציאים אותו מידו.

מספר צפיות: 115

דף ז עמוד א
* ישראל שיש לו עשרה ספק פטרי חמור בתוך ביתו - מפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו.
* גזל ולא נתייאשו הבעלים - שניהם אינם יכולין להקדישו זה לפי שאינה שלו וזה לפי שאינה ברשותו.
* בברייתא מובא ששנים האדוקים בטלית, זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת, והשאר חולקים בשווה (בשבועה).
* שנים האוחזים בטלית מוזהבת, וחלק הזהב קרוב לאחד יותר מלשני - אעפ"כ חולקים בשווה.
* מלווה ולווה שהיו אוחזים בשטר ההלוואה (ומתווכחים אם נפרע או לא) - לדעת רשב"ג יחלוקו, ולדעת רבי אם השטר לא מקויים (היינו שבית דין לא ביררו שהחתימות אמת הם) המלווה לא יכול לגבות בו כלום.

דף ז עמוד ב
* בברייתא אחת מובא שרבי יוסי סובר שהמוצא שטר מקויים יחזירנו למלווה ולא חוששים שמא הלווה פרע את החוב, ובברייתא אחרת מובא שרבי יוסי סובר שחוששים לפירעון - הגמרא מביאה שלוש דעות כיצד ליישב את הסתירה.
* רבי אלעזר סובר (בדעת רשב"ג) שבמקרה בו מלווה ולווה היו אוחזים בשטר ההלוואה (ומתווכחים אם נפרע או לא) ואחד מהם אוחז בטופס ואחד מהם אוחז בתורף - כל אחד זכאי במה שהוא תופס.

מספר צפיות: 95

דף ח עמוד א
* כל מקום שנאמר "יחלוקו" - אם יחלקו לשני חלקים ממש ויהיה הפסד בגוף החפץ, החלוקה היא בדמים ולא בגוף החפץ.
* לדעת רמי בר חמא: המגביה מציאה לחברו - קנה חברו (והגמרא מבררת מאיזה דין ממשנתנו למד זאת), ורבא חולק.
* חרש ופקח שהגביהו מציאה - מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש.

דף ח עמוד ב
* שנים באים לפנינו עם בהמה, ואחד רוכב עליה והשני מנהיגה, וכל אחד מהם אומר 'כולה שלי' - לדעת שמואל המנהיג קונה.
* העושה קנין על ידי אחיזת מוסירה (=חבל הקשור לבהמה על מנת למושכה) כדי לקנות בהמה מחברו - קנה, אבל מי שאוחז במוסירה כדי לקנות במציאה או בנכסי הגר - לא קנה.
* לדעת רב יהודה בשם שמואל: רכיבה על גבי בהמה אינה מועילה לקנות את הבהמה.

מספר צפיות: 72

דף ט עמוד א
* הגמרא עוסקת בדינו של רב יהודה בשם שמואל (המובא בעמוד הקודם) שסובר שרכיבה על גבי בהמה אינה מועילה לקנות את הבהמה. (הגמרא מביאה בשני אופנים הוכחה מברייתא לדעתו של רבי יהודה ודוחה את ההוכחה, ואח"כ מביאה שתי הוכחות מברייתות שלא כדעתו ודוחה את ההוכחות).
* טלית שמונחת חציה על הקרקע וחציה על עמוד, ובא אחד והגביה חציה שעל הקרקע ובא אחר והגביה באותו הזמן חציה שעל העמוד - לא אומרים שרק הראשון קנה הואיל ויכול לנתק את הטלית ולהביאה אצלו.

דף ט עמוד ב
* אמר לחברו "משוך בהמה זו וקנה כלים שעליה" - רבי אלעזר מסתפק אם מועילה המשיכה כדי לקנות כלים שעליה.
* "חצר מהלכת לא קונה".
* מי שליקט את הפאה ואמר 'הרי זו לפלוני עני', נחלקו רבי אליעזר וחכמים אם זכה עבורו או לא - ונחלקו האמוראים אם המחלוקת שלהם היא במקרה שהמלקט הוא עשיר (ובעני כולם מודים שזכה עבורו) או שהמחלוקת היא במקרה שהמלקט הוא עני.

מספר צפיות: 70

דף י עמוד א
* המגביה מציאה עבור חברו (כדי שיזכה בה חברו) - נחלקו האמוראים אם קנה חברו את המציאה (הדעה שסוברת שלא קנה חברו זה מכיון שהמגביה נחשב כתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים שדינו שלא קנה).
* לדעת אבא כהן ברדלא: מתקנת חכמים, ארבע אמות של אדם (שמסביבו) קונות לו (חפץ המונח בהם) בכל מקום (שבו הוא עומד). (אלא אם גילה דעתו שלא מעוניין לקנות בארבע אמות).

דף י עמוד ב
* לדעת רב פפא: תקנת חכמים זו לא חלה בשדה חברו.
* לדעת רב ששת: תקנת חכמים זו לא חלה ברשות הרבים.
* לדעת אבא כהן ברדלא: אם בעלה של קטנה זרק לה גט לחצירה או לתוך ארבע אמותיה - איננה מגורשת, ורבי ינאי חולק, ובסוף העמוד מבואר שכולם מודים שכן מגורשת.

מספר צפיות: 116

דף יא עמוד א
* במשנה מבואר שאם יש מציאה (שאינה יכולה לברוח) בשדהו, ואמר 'זכתה לי שדי במציאה זו', זכתה לו - והגמרא מביאה כמה אמוראים הסוברים שזה רק בתנאי שאומר זאת בזמן שעומד בצד שדהו.
* חצר המשתמרת (חצר המוקפת גדר) קונה לבעליה את החפצים הנמצאים בה אף בלא ידיעתו.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שחצר שאינה משתמרת קונה לו רק אם עומד בצידה.

דף יא עמוד ב
* רבי יהושע בן חנניא היה לוי, ורבי עקיבא בן יוסף היה גבאי צדקה.
* הגמרא מביאה שני תירוצים של אמוראים לקושיית רבי אבא לעולא (הסובר שבעל השדה זוכה במציאה רק בתנאי שעומד בצד שדהו).
* הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או חצרה - הרי זו מגורשת, וזה רק בתנאי שהיא עומדת בצד ביתה או חצרה (לדעת עולא).

מספר צפיות: 91

דף יב עמוד א
* אין חבין לאדם אלא בפניו; זכין לאדם שלא בפניו.
* אדם שנותן במתנה צבי או גוזלות לחברו והם נמצאים בחצר חברו - זכה חברו בהם אף אם לא יכול לרוץ ולתופסם קודם שיברחו מחצירו (בניגוד למציאה שזוכה בהם רק אם יכול לרוץ ולתופסם קודם שיברחו מחצירו).
* במשנה מובא שמציאת בן קטן היא לאביו, והטעם לכך לדעת שמואל הוא כיון שקטן אינו זוכה במציאה מהתורה וחכמים תיקנו שיזכה בה לאביו בגלל שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ואינו משהה אותה לעצמו.
* הגמרא דנה בביאור דעת רבי יוסי הסובר, שקטן, ששכרו את אביו להיות פועל, רשאי ללקט לקט לעצמו.

דף יב עמוד ב
* רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן חולק על שמואל וסובר שקטן שאינו סמוך על שולחן אביו ומצא מציאה המציאה היא שלו (ובמשנה מדובר כשהוא סמוך על שולחן אביו והמציאה היא לאביו אף אם הוא גדול, משום איבה).
* במשנה (בעמוד הקודם) נאמר ש"מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי הוא של עצמן", והגמרא מקשה על כך מברייתא ומביאה שלושה תירוצים.
* אשה שנאמר עליה שהיא "מגורשת ואינה מגורשת" (ובעלה חייב לזון אותה) - מציאתה לעצמה ולא לבעלה.
* מצא שטר חוב שיש בו אחריות נכסים והלווה מודה שעדיין לא פרעו - לא יחזיר למלווה, מחשש שהשטר מוקדם (ויבוא לפרוע לקוחות שלא כדין).

מספר צפיות: 84

דף יג עמוד א
* במשנה (במסכת בבא בתרא) נאמר שכותבים שטר ללווה אע"פ שאין מלווה עמו - מדוע לא חוששים שמא כתב ללוות בניסן ולא לווה עד תשרי (ויבוא לטרוף לקוחות שלא כדין)? לדעת רב אסי: המשנה עוסקת בשטר בו נעשית בזמן החתימה הקנאה על שעבוד הנכסים (גם אם לא תהיה הלוואה לבסוף), ולדעת אביי: עדיו של הלווה בעצם חתימתם זוכים למלווה את הכתוב בשטר (ואפילו לא ניתנו המעות עדיין), וזה בתנאי שלאחר זמן יגיע השטר ליד המלווה.
* אביי סובר ש'חוששים לפרעון ולקנוניא', ושמואל סובר שלא חוששים.

דף יג עמוד ב
* במשנה (בדף יב עמוד ב) מובאת מחלוקת רבי מאיר וחכמים אם כאשר מצא שטר חוב שאין בו אחריות נכסים יחזיר למלווה או לא - בסוגייתנו מובא שרבי אלעזר סובר שהמחלוקת היא כאשר אין הלווה מודה בחובו אלא טוען שהשטר מזויף (ואם הוא מודה אז לדעת כולם יחזיר למלווה), ורבי יוחנן סובר שהמחלוקת היא כאשר הלווה מודה בחובו (ואם הוא לא מודה אז לדעת כולם לא יחזיר למלווה) [ובסוגיה מבוארים טעמי מחלוקתם].
* הגמרא מביאה ברייתא כדעתו של רבי יוחנן.

1 2 3 4 5 6 7 8 9 10
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר