סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
מספר צפיות: 115

דף טו עמוד א
* הקונה שדה מגזלן, ובא הנגזל ונטל את הקרקע עם הפירות, וחזר קונה השדה לגבות את דמי מקחו מידי המוכר - לדעת שמואל: אינו יכול לתבוע מהמוכר את דמי השבח שגבה ממנו הנגזל (למעט המקרים הבאים: ללישנא קמא - אם יש למוכר קרקע אחרת ובה פורע את התשלום ואינו מחזיר ללוקח מעות, ללישנא בתרא - אם בשעת המכר התחייב המוכר בקנין ללוקח שיתן לו את השבח).
* לדעת שמואל: בעל חוב הבא לגבות את חובו מקרקעות שמכר הלווה לאחרים - גובה אף את השבח שהשביח הלוקח בקרקע.

דף טו עמוד ב
* הכיר הלוקח בקרקע שנמכרה לו שאינה של המוכר אלא שהיא גזולה בידו ובכל זאת קנאה ממנו ושילם בעבורה ואח"כ הגיע הנגזל והוציא ממנו את הקרקע - לדעת רב: רשאי הלוקח לגבות מהמוכר את המעות (כי כוונתו היתה להפקיד אצלו את מעותיו), ולדעת שמואל: לא רשאי (כי כוונתו היתה לתת לו את המעות במתנה).
* רבא מכריע להלכה ש"אחריות טעות סופר" בין בהלוואה ובין במקח וממכר.
* גזלן שמכר שדה שגזל ואח"כ קנה את הקרקע מן הנגזל - השדה תישאר בידי הקונה (כי קנה זאת מהנגזל בכדי שתישאר השדה בידי הקונה).

מספר צפיות: 79

דף טז עמוד א
* בעמוד הקודם מובא שגזלן שמכר שדה שגזל ואח"כ קנה את הקרקע מן הנגזל, השדה תישאר בידי הקונה (כי קנה זאת מהנגזל בכדי שתישאר השדה בידי הקונה) - ובעמוד זה הגמרא מרחיבה ומביאה פרטים נוספים בדין זה, ואחר כך מביאה שלוש דעות עד מתי אנו תולים ואומרים שהטרחה שטרח הגזלן בקניית השדה מוכיחה שכוונתו היא לקנות את השדה ללוקח בכדי שיעמוד באמונתו, ואחר כך מבררת כיצד הקונה קנה את השדה והרי בזמן המכר לא היתה שייכת השדה למוכר (לגזלן).
* האומר לחברו "מה שאירש מאבא מכור לך" - לא אמר כלום, אך אם אמר "מה שאירש מאבא היום" - דבריו קיימים, והטעם הוא בגלל כבוד אביו (שגוסס וצריך מעות לקבורה ולתכריכים).

דף טז עמוד ב
* האומר לחברו "שדה שאני עתיד לקנות הריני מתחייב לך שכאשר אקנה אותה בפועל תהיה קנויה לך מעכשיו ולא אוכל לחזור בי" - קנה (ולמסקנת הגמרא דין זה הוא אף כאשר אמר "שדה זו").
* לדעת שמואל: המוצא שטר הקנאה (בו מקנה הלווה למלווה את שיעבוד נכסיו, ואף אם לא ילווה בסופו של דבר) - יחזירו למלווה (ואין חוששים שכבר נפרע).
* לדעת רבי יוחנן: המוצא שטר חוב בשוק - לא יחזירנו לבעלים (ואף אם כתוב בו "הנפק"). (כי חוששים שכבר נפרע).

מספר צפיות: 63

דף יז עמוד א
* הגמרא מבררת מה הדין כאשר אמרו בית דין לנתבע "צא תן לו" או "חייב אתה ליתן לו" ואמר "פרעתי".
* אמר אדם לחברו "מנה לי בידך", והלה אומר "אין לך בידי כלום", והעדים מעידים אותו שיש לו, וחזר ואמר "פרעתי" - הוחזק כפרן לאותו ממון (ואין נאמן עוד עליו לומר החזרתי ופרעתי עד שיפרע בעדים).
* היה חייב לחברו שבועה בבית דין, ולאחר זמן אמר "נשבעתי", והעדים מעידים אותו שלא נשבע - הוחזק כפרן לאותה שבועה (אינו נאמן בדבריו עד שיביא עדים שנשבע).
* לדעת רבי יוחנן: המוצא שטר חוב וכתוב בו הנפק (אישור בית הדין שנתקיים השטר בפניהם), ותאריך השטר הוא מהיום - יחזירו לבעלים (ואין חוששים שנפרע החוב היום קודם לכן), ולדעת רב כהנא דין זה הוא רק כאשר הלווה מודה שעדיין לא פרעו.

דף יז עמוד ב
* לדעת רבי יוחנן (וכך נאמר במשנה בכתובות): מעשה בית דין (=חיוב ממון החל על פי תקנת חכמים) גובים אותו כאילו כתוב בשטר (ולכן הנתבע אינו נאמן לומר "פרעתי" אם אין לו עדים).
* מדברי אביי עולה שאלמנה מן האירוסין זכאית לתשלום כתובה, אך הגמרא (בעמוד זה ובעמוד הבא) לא מוצאת לכך מקור.

מספר צפיות: 90

דף יח עמוד א
* אשתו ארוסה - לא אונן ולא מטמא לה, וכן היא לא אוננת ולא מטמאה לו, מתה - אינו יורשה, מת הוא - גובה כתובתה.
* במשנה נאמר ש"מצא גיטי נשים... הרי זה לא יחזיר, שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא לתנן", ומכך דייקה הגמרא שאם הבעל אמר, אפילו לאחר זמן רב, לתת את הגט לאשה אז נותנין - הגמרא הקשתה על כך ממשנה במסכת גיטין, ואילו רבי זירא הקשה על המשנה שבמסכת גיטין מברייתא (ודעות האמוראים להלן מתרצות את הקושיה).
* לשיטת רבה: במקום שהשיירות מצויות והוחזקו שני אנשים באותו השם - מי שמצא גט אשה (או שטרות מסוגים אחרים), אין להשיב זאת לבעליו (מחשש שזה לא שלו).

דף יח עמוד ב
* יש שתי דעות חלוקות בדעת רבי זירא: או שמסכים עם רבה, או שחולק וסובר שאף אם לא הוחזקו שני אנשים באותו השם אין להשיב זאת לבעליו.
* לדעת רבי ירמיה: אם העדים העידו על גט שנמצא ש"מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של שם זה ואותו חתמנו לאיש זה התובעו" - נאמנים, ואפילו אם הגט נמצא לאחר זמן רב.
* לדעת רב אשי: אם העדים העידו על סימן מובהק בגט שנמצא (כגון: נקב יש בו בצד אות פלונית) - נאמנים, ואפילו אם הגט נמצא לאחר זמן רב.

מספר צפיות: 101

דף יט עמוד א
* מצא גט אשה בשוק והבעל מודה שכבר גירש בו - יחזיר לאשה את הגט, אך אם מצא שטר חוב - לא יחזיר למלוה, אף אם הלוה מודה שלא פרע את חובו עדיין (והגמרא מבררת את סיבת ההבדל).
* מצא בשוק שטר שחרור של עבד כנעני - אם האדון מודה ששחרר כבר את העבד ומן העבד נפל, יחזיר לעבד. (והגמרא מבררת את הטעם).

דף יט עמוד ב
* הגמרא מביאה שני תירוצים ליישב את הסתירה בין דברי המשנה לברייתא (במקרה בו מצא דייתיקי או שטר מתנה והנותן אמר תנו את השטר שנמצא למי שנכתב עבורו - לפי המשנה נותנים ולפי הברייתא לא).
* מצא שובר (שטר שכתבה אשה לבעלה ובו היא מודה שפרע לה את כתובתה) - אם האשה מודה שבעלה אכן פרע לה את הכתובה והיא מסרה לו את השובר הזה, יחזיר המוצא את השובר לבעל. (והגמרא מבררת את הטעם).

מספר צפיות: 88

דף כ עמוד א
* לדעת שמואל: מלוה המוכר שטר חוב (שיש לו על פלוני) לחברו ואחר כך חזר המלוה (או יורשו) ומחל ללוה על חובו - מחול (ואין הלוה חייב לפרוע ללוקח). (ונחלקו רבא ואביי אם ניתן ללמוד כך מהברייתא שבסוף העמוד הקודם).
* המשנה מפרטת שטרות מסויימים שאין לחשוש בהם לפירעון, ולכן המוצא שטרות אלו יחזיר אותם לבעליהם (ואלו הם: איגרות שום ואיגרות מזון שטרי חליצה ומיאונין ושטרי בירורין וכל מעשה בית דין).
* הגמרא מביאה שתי דעות המבארות מה הם "שטרי בירורין".

דף כ עמוד ב
* העמוד שבית המדרש נשען עליו נשבר, ורב עמרם אמר שזה בגלל שרבה גידף אותו, ורבה טען שזה בגלל שרב עמרם השיב על דבריו ובייש אותו בבית המדרש.
* הגמרא מבארת מה זה "חפיסה", "דלוסקמא", "תכריך של שטרות", "אגודה של שטרות".
* שובר המונח ביד המלוה ולא ביד הלוה - אע"פ שהשובר כתוב בכתב ידו של המלוה, אינו אלא כמשחק המלוה בלוה ופסול השובר (והשטר חוב שביד המלוה תקף). (והגמרא מקשה על כך כמה קושיות ומתרצת).

מספר צפיות: 336

דף כא עמוד א
* פרק שני (פרק "אלו מציאות") מתחיל בעמוד זה ועוסק בדיני אבידה.
* במשנה נאמר שהמוצא פירות מפוזרים הרי אלו שלו, ורבי יצחק (בגמרא) מבאר שהכוונה היא שמצא קב פירות המפוזר בארבע אמות, וביאר רב עוקבא בר חמא שמדובר שמצא אותם בשעת אסיפת גרנות (וכאן דשן בעליהן ונשאו את העיקר ונותרו אלו), ומכיון שמרובה הטורח לאסף אותם (כשקב מפוזר בארבע אמות) הפקירם בעליהם.
* הגמרא מסתפקת מה הדין באופנים נוספים של פירות מפוזרים.

דף כא עמוד ב
* יאוש שלא מדעת (אבידה שנמצאה קודם שידעו בעליה שנאבדה, וכאשר יוודע לבעליה שנאבדה מן הסתם יתייאשו ממנה) - לדעת אביי לא נחשב ליאוש, ולדעת רבא כן נחשב ליאוש.
* הגמרא מביאה בעמוד זה ובדף הבא נסיונות הוכחה מרובים להוכיח כדעת אביי או רבא.
* המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שהרבים מצויים שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשים מהם.
* אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה.

מספר צפיות: 229

דף כב עמוד א
* הגמרא ממשיכה בעמוד זה בנסיונות להוכיח כרבא או כאביי שנחלקו האם "יאוש שלא מדעת" נחשב ליאוש או לא.
* שליח יכול לתרום תרומה עבור הבעלים רק אם מינהו הבעלים להיות שליח.
* אם אמר "כלך אצל יפות" זה נחשב לגלוי דעת לענין תרומה.

דף כב עמוד ב
* אבידה ששטפה נהר - מותרת.
* לאחר קושיה ללא תירוץ שהביאה הגמרא על דעת רבא, מכריעה הגמרא להלכה שהלכה כאביי שיאוש שלא מדעת לא נחשב ליאוש (הלכה כאביי ביע"ל קג"ם - והאות י' מסמלת את סוגיית יאוש שלא מדעת).
* "סימן העשוי לידרס" (=חפץ שיש בו סימן, שאבד במקום שיכול להידרס בקלות) - לדעת רבה לא נחשב לסימן המחייב בהשבה, ולדעת רבא כן נחשב.
* המקום שבו נמצאה האבידה - לדעת רבה: לא נחשב לסימן, לדעת רבא: כן נחשב לסימן.

מספר צפיות: 151

דף כג עמוד א
* בלישנא הראשונה בגמרא, הגמרא מנסה להעמיד את מחלוקת רבה ורבא (שנחלקו אם "סימן העשוי לידרס" נחשב לסימן) במחלוקת תנאים, אך דוחה אפשרות זו.
* בלישנא השניה בגמרא, הגמרא מנסה לטעון שנחלקו התנאים אם "אין מעבירין על האוכלין" (=המוצא דבר מאכל אינו רשאי לעבור ולהמשיך בדרכו עד שיגביהנו - רש"י) או לא, אך דוחה אפשרות זו.
* כלל באבידה: משעה שבעל האבידה אומר "ווי לה לחסרון כיס" - נתייאש לו ממנה ומותרת למוצא.

דף כג עמוד ב
* מנין ומשקל (כשיודע המאבד לכוין את מספר הדברים שיש באבידה או את משקל האבידה, כאשר המנין והמשקל אינם סטנדרטיים) - נחשבים לסימן.
* הגמרא מסתפקת ודנה האם מקום (=שהמאבד מציין את המקום בו אבדה לו האבידה) נחשב לסימן או לא.
* ניתן להחזיר אבידה לתלמיד חכם בטביעות עין.
* בשלושה דברים רגילים חכמים לשנות מן האמת: במסכת, במטה, במקום לינה.

מספר צפיות: 115

דף כד עמוד א
* מר זוטרא חסידא ראה מישהו שרחץ ידיו וניגב אותן בבגדו של חברו והסיק שמכך שלא אכפת לו ליהנות מממונם של אחרים הרי שהוא זה שגנב מהמארח שלו כוס של כסף.
* לדעת רבי שמעון בן אלעזר: המוצא מציאה בכל מקום שהרבים מצויים שם - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשים ממנה.
* הגמרא מסתפקת (ומנסה להביא הוכחות) האם ההיתר של רבי שמעון בן אלעזר הוא רק במקום שבו רוב האנשים המצויים בו הם נכרים או אף במקום שהרוב הם ישראל, וכן מסתפקת האם חכמים חולקים עליו ועל מה חולקים וכמי ההלכה.

דף כד עמוד ב
* מר שמואל פסק שהמוצא מעות בשוק הרי אלו שלו, אך אם בא אדם ונתן בהן סימן הרי שלפנים משורת הדין יש להחזיר לו אותן.
* בשר שנתעלם מן העין (בשר שבמשך זמן מה לא ראהו ישראל) - אסור (מחשש שהוחלף בבשר איסור).
* הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין ולא ידוע אם נשחטו כהלכה - נחלקו התנאים אם מותר באכילה או לא.

מספר צפיות: 149

דף כה עמוד א
* מהמשנה משמע שהמוצא כלי ולפניו פירות או כיס ולפניו מעות הרי אלו שלו, אך מהברייתא משמע שצריך להכריז - הגמרא מביאה ארבע אפשרויות לתרץ סתירה זו.
* לא ניתן לדייק מהמשנה אם מנין נחשב לסימן או מקום נחשב לסימן.
* במשנה נאמר שהמוצא שלושה מטבעות זה על גב זה חייב להכריז, וביאר רבי יצחק מגדלאה שזה רק אם עשויין כמגדלין (=שהמטבע התחתונה רחבה מהאמצעית והאמצעית רחבה מהעליונה). (וכך גם סובר רבי חנינא, ורבי יוחנן חולק).

דף כה עמוד ב
* המוצא מטבע בשוק ומצאו חברו ואמר לו "שלי היא" ונתן סימן - לא אמר כלום, ולא עוד אלא אפילו שמו כתוב עליה - לא אמר כלום, לפי שאין סימן למטבע (כי אולי הוציאה כבר מתחת ידו ונפלה מידי מישהו אחר).
* כל ספק הינוח (שספק אם הונח שם בכוונה או שנפל שם שלא בידיעת בעליו) - לכתחילה לא יטול, ואם נטל לא יחזיר.
* מצא כלי מכוסה באשפה - במשנה נאמר שלא יגע בו ובברייתא נאמר שנוטל ומכריז, והגמרא מביאה תירוץ של רב זביד ותירוץ של רב פפא.

מספר צפיות: 152

דף כו עמוד א
* בדברים שאין צורת הנחתם מוכיחה מי הניחם שם: אם נמצאה בכותל חדש בחצי הכותל הפנימי - שייך לבעל הבית, ואם נמצאה בחצי כותל החיצוני - הרי זה של המוצא.
* במשנה (בסוף העמוד הקודם) נאמר שאם היה משכיר את ביתו לאחרים ומצא מציאה בתוך הבית הרי אלו שלו - והגמרא מבארת שזה רק כאשר השכיר את הבית לשלושה אנשים (כי אי אפשר לברר מאיזה מן השוכרים נאבד ומשום כך הבעלים התייאשו), אך אם השכיר כל פעם לאדם אחד אז זה שייך לשוכר האחרון. (ונחלקו האמוראים אם דוקא שלושה עובדי כוכבים או אף שלושה ישראל).

דף כו עמוד ב
* ראה מטבע שנפל משנים - חייב להחזיר, ראה מטבע שנפל משלושה - אינו חייב להחזיר.
* ראה מטבע שנפל ונטלו לפני שהתייאשו בעליו על מנת לגוזלו: עובר משום "לא תגזול" ומשום "השב תשיבם" ומשום "לא תוכל להתעלם".
* מי שראה שנפלו מטבעות מחברו בין החולות והוא עצמו מצא את המטבעות ולקח אותם - לא חייב להחזירם לבעליהם כי הם התייאשו.
* במשנה נאמר שהמוצא מעות לפני השולחן המפסיק בין השולחני ובין הבאים להחליף, הרי אלו שלו, וחידש רבי אלעזר בגמרא שדין זה הוא אף אם מצאן על גבי השולחן עצמו.

1 2 3 4 5 6 7 8 9
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר