סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
מספר צפיות: 97

דף קט עמוד א
* אם חכר שדה לפחות משבע שנים אינו נוטל כלל מקורות עץ השקמה הגדל בה (כיון שלא יספיקו הענפים לגדול עד שיחזיר את השדה למחכיר), אך נחלקו האמוראים אם נוטל מהשבח של ענפי עץ השקמה.
* הגמרא דוחה את הדעה הסוברת שאריס שמת יכול בעל השדה לסלק את יורשיו בלי שיקבלו כלום בשבח השדה.
* מי שאמר לאותם ששכרו אותו לשתול עצים בקרקעותיהם: אם אפסיד בכרם ואקלקל בנטיעות הרי אני מסתלק מן השדה - נחלקו האמוראים אם מסתלק מן השדה בלי נטילת שבח.

דף קט עמוד ב
* כל האומנים הגורמים הפסד שאינו חוזר ואי אפשר לתקנו - הרי הם כמותרים ועומדים שאם יפסידו במלאכתם יסלקום בלא התראה נוספת.
* נטע כרם כדי לקבל מחצית מפירותיהם, והפסיק לעבוד וצריך להכניס אריס במקומו לעבוד בכרם הנטוע ועל מנת שייטול שליש בפירות - נחלקו רב אשי ורב אחא אם ייטול הנוטע רבע מחלק בעל הכרם לאחר שמנכה לאריס החדש או רבע מהכל.
* משכן כרם לחברו לעשר שנים, והזקין הכרם והתייבש לאחר חמש שנים (ובזמנו, שהיה ראוי לכך) - נחלקו אביי ורבא אם הזמורות נחשבות לפירות הכרם או לקרן.

מספר צפיות: 85

דף קי עמוד א
* שטר משכון שהיה כתוב בו שהוא "לשנים" מבלי לפרט לכמה שנים, והמלווה טוען שהוא לשלוש שנים והלווה טוען שהוא לשנתיים, וקדם המלווה ואכל מהפירות בשנה השלישית - נחלקו האמוראים מי נאמן.
* במקרה שנחלקו המלווה והלווה על מנין השנים שהקרקע ממושכנת למלווה (חמש שנים או שלוש שנים) והמלווה טוען שאיבד את השטר - נחלקו האמוראים מי נאמן.
* אריס ובעל הבית שמתווכחים מהו שיעור השכר שקבעו לאריס - לדעת רב יהודה: בעל הבית נאמן, ולדעת רב נחמן: הכל כמנהג המדינה (כפי גובה שיעור השכר הנהוג במדינה).

דף קי עמוד ב
* במקרה שיש ויכוח בין יורשי הלווה למלווה מי השביח את הקרקע (שממנה בא המלווה לגבות את חובו), יורשי הלווה או הלווה עצמו - רבי חנינא סבר לומר שעל המלווה להביא ראיה שהשביחה הקרקע בחיי הלווה, ורבי יוחנן סובר שעל היורשים להביא ראיה שהם השביחוה (ואז משלמים להם כסף עבור השבח).
* בברייתא מובא המקור לדין המשנה ששכיר יום גובה כל הלילה ושכיר לילה גובה כל היום.
* שכירות אינה משתלמת אלא בסוף.
* לשכיר יום יש לשלם את שכרו עד סוף הלילה שלאחר מכן, ואם לא ישלם הרי שעובר על "לא תלין", ואם השהה זמן רב נוסף אינו עובר שוב על "לא תלין" אלא על איסור "בל תשהא".

מספר צפיות: 72

דף קיא עמוד א
* האומר לחברו "צא שכור לי פועלים", והלך חברו ושכר פועלים ואמר להם "שכרכם על בעל הבית" - שניהם אין עוברין משום "בל תלין".
* במקרה שהפועל שנשכר יודע שלא יוכל לקבל שכרו בו ביום אלא רק ביום השוק - המשכיר לא עובר על "בל תלין".
* מי שנשכר לחלק מהיום (שכיר שעות של יום) - גובה את שכרו כל היום, מי שנשכר לחלק מהלילה - לדעת רב: גובה את שכרו כל הלילה, ולדעת שמואל: כל הלילה וכל היום שאחריו. (וגם התנאים נחלקו בכך).
* בדין הכובש שכר שכיר יש חמישה לאוין ועשה אחד (על חלק מהם עוברים רק בשכיר יום ועל חלק מהם עוברים רק בשכיר לילה).
* הגמרא מביאה דעות שונות מה ההבדל בין "עושק" לבין "גזל".

דף קיא עמוד ב
* לדעת ת"ק של הברייתא: על שכר ישראל, גר צדק וגר תושב, ועל שכר בהמה וכלים - עוברים בכל האיסורים.
* לדעת רבי יוסי ברבי יהודה: בגר תושב יש את האיסור של "ביומו תתן שכרו" ואין בו משום "בל תלין", ובשכר בהמה וכלים עוברים רק על "בל תעשוק".
* תנא דבי רבי ישמעאל (והתנא של משנתינו) סובר בגר תושב כרבי יוסי ברבי יהודה ובבהמה וכלים כת"ק של הברייתא.
* הגמרא מבררת את המקורות לדעות הללו.
* לדעת רב אסי: אפילו לא שכרו אלא לבצור לו אשכול אחד של ענבים עובר משום "בל תלין".

מספר צפיות: 60

דף קיב עמוד א
* כל הכובש שכר שכיר - כאילו נוטל נפשו ממנו. (ונחלקו רב הונא ורב חסדא אם הכוונה לנפשו של גזלן או לנפשו של נגזל).
* אם השכיר לא תובע את בעל הבית או אם לבעל הבית אין כסף - בעל הבית לא עובר על בל תלין.
* אם בעל הבית העביר את השכיר ממנו שיגבה את שכרו אצל חנוני והחנוני לא משלם לו - נחלקו האמוראים אם יכול לחזור השכיר ולתבוע את שכרו מבעל הבית.
* לדעת רב ששת: בעל הבית שמעכב את שכרו של העובד אצלו בקבלנות - עובר על איסור "בל תלין".

דף קיב עמוד ב
* למסקנת הגמרא: הטעם שהשכיר נשבע ונוטל ואין בעל הבית נשבע ונפטר הוא מפני שבעל הבית טרוד בפועלים ולכן יתכן שטעה.
* אם יש ויכוח בין האומן לבעל הבית מה גובה השכר שקבעו ביניהם - הדין הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה (ולכן על האומן להביא עדים שבעל הבית קצץ לו שכר גבוה יותר, כפי שהוא טוען).

מספר צפיות: 64

דף קיג עמוד א
* אם יש עדים שתבע השכיר את בעל הבית (שייתן לו את שכרו) כל היום עד שעבר זמנו - נאמן השכיר (למחרת בלבד) להיות נשבע ונוטל.
* לדעת שמואל: אף שליח בית דין הרשאי ליטול משכון מהלווה (עבור המלווה) - רשאי רק לנתק מעל הלווה את החפצים שבידו בשוק, אך לא רשאי להיכנס לתוך ביתו ולמשכנו.
* הגמרא מקשה בעמוד זה שלוש קושיות על שמואל ומתרצת.

דף קיג עמוד ב
* הגמרא מקשה קושיה רביעית על שמואל, ומסקנת הגמרא היא שנחלקו בדין זה התנאים.
* רב נחמן סובר שלדעת רבן גמליאל לא "מסדרים" בבעל חוב (לא משאירים לו דברים מסויימים לשימושו אלא נוטלים ממנו הכל).
* שמואל אמר שיש שלושה דברים שהוא לא יודע מה רפואתם: האוכל לפני הסעודה תמר שלא הבשיל, הקושר על מתניו חבל לח של פשתן, האוכל לחם ואינו הולך לפחות ארבע אמות אחרי אכילתו.
* לדעת אביי: רשב"ג ורבי שמעון ורבי ישמעאל ורבי עקיבא סוברים ש"כל ישראל בני מלכים הן" (=דינם כבני מלכים לגבי דינים שונים).

מספר צפיות: 48

דף קיד עמוד א
* אדם שנדר להקדש את ערכו ואין לו ממון לשלם - אין נוטלים ממנו את כל נכסיו אלא משאירים לו כדי חייו.
* הגמרא מסתפקת האם "מסדרים" לבעל חוב (=כשגובים מנכסי הלוה את חובו, האם משאירים לו את הדברים שהוא צריך להם כדי להתקיים) או לא - בתחילת העמוד מובאת דעה שלא, ובסוף העמוד מובאת דעת אליהו הנביא שסובר שכן (כמו דעת תנא קמא שבמשנה בדף הקודם).
* ישנה מחלוקת אמוראים אם "מסדרים" כשנוטלים ממון מהנודר להקדש.
* הגמרא מביאה את המקור לכך ש"אין מחזירים" בהקדש.

דף קיד עמוד ב
* אדם העומד ערום לא יתרום תרומה מפירותיו ויברך.
* קבריהן של עובדי כוכבים אין מטמאים, שנאמר: "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם" - אתם קרויין אדם, ואין עובדי כוכבים קרויין אדם.
* לעני יש להשיב את המשכון עם בוא השמש.
* המלווה את חברו אינו רשאי למשכנו, ואם משכנו חייב להחזיר לו. (ולדעת רבא זה רק אם משכנו שלא בשעת הלוואתו).
* אם מישכן את הלווה והשיב לו את המשכון בזמן שהיה צריך לו ומת הלווה - נוטלו המלווה מבניו.

מספר צפיות: 46

דף קטו עמוד א
* לבית של הלווה אסור להיכנס כדי ליטול משכון, אך מותר להיכנס לבית של הערב כדי ליטול ממנו משכון.
* אלמנה שלוותה ממון - אין ממשכנים אותה כלל לדעת רבי יהודה (והמשנה), אך רבי שמעון סובר שאם היא עשירה אז מותר (רבי שמעון דורש "טעמא דקרא").
* החובל (=נוטל כמשכון) את ה'ריחים' או ה'רכב' של הלווה - לדעת רב הונא לוקה שתים, ולדעת רב יהודה לוקה אחת.

דף קטו עמוד ב
* אדם שאוכל את קרבן הפסח כשהוא 'נא' (=אינו צלוי לגמרי) או 'מבושל' - לדעת רבא לוקה שתים, ולדעת אביי לוקה אחת.
* הגמרא מסיקה שאין הכרח לטעון שאביי ורבא נחלקו באותה מחלוקת עקרונית שנחלקו רב הונא ורב יהודה.

מספר צפיות: 78

דף קטז עמוד א
* הגמרא מביאה ברייתא כשיטת רב יהודה (הסובר שהחובל (=נוטל כמשכון) את ה'ריחים' או ה'רכב' של הלוה - לוקה אחת ולא שתים).
* אדם שיש בידו חפצים שהיו מוחזקים שהם של אחר, והם דברים העשויים להשאיל ולהשכיר אותם, ואמר "לקוחים הם בידי" - אינו נאמן.

דף קטז עמוד ב
* פרק עשירי ("הבית והעלייה") המתחיל בתחילת עמוד זה עוסק בדיני שותפים.
* הגמרא מבררת מדוע בדין הראשון במשנה ("הבית והעלייה של שנים שנפלו שניהם חולקין בעצים ובאבנים ובעפר") לא ניתן לברר מה שייך למי.
* הבית והעלייה של שנים שנפלו, אם היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו, נוטלן ועולות לו מן החשבון - לדעת רבא: עולות לו לפי חשבון שבורות (היינו, שחברו לוקח מספר שווה של אבנים שבורות), ולדעת אביי עולות לו לפי חשבון שלימות.
* הדר בבית והשכיר לחברו את העלייה ונפחתה העלייה (רב: ברובה, שמואל: בארבעה) ואין בעל הבית רוצה לתקן, ומדובר כשאמר לו "עלייה זו שעל גבי בית זה אני משכיר לך" - הרי בעל העלייה יורד ודר למטה עד שיתקן לו את העלייה (לדעת ת"ק).

מספר צפיות: 68

דף קיז עמוד א
* שני אנשים שהיו דרים באותו בנין, אחד מעל השני, ונשבר הטיט שעל גבי התקרה, והתקרה עצמה לא ניזוקה, וכשהעליון רוחץ ידים למעלה המים מזיקים לדירה למטה - נחלקו האמוראים אם על העליון (המזיק) לתקן או על התחתון (הניזק).
* חכמים ורבי יוסי (שבמשנה בעמוד הקודם) נחלקו אם עיקר תפקיד המעזיבה הוא לצורך התקרה וחיזוקה (ומוטל על התחתון לחזק אותה) או שעושים מעזיבה כדי שיהא השטח שעל התקרה ישר וחלק (ומוטל על העליון לטפל בה).

דף קיז עמוד ב
* לדעת רבי יוחנן (אך הגמרא מפקפקת בכך) בשלושה מקומות במשנה לימד אותנו רבי יהודה שאסור לו לאדם שיהנה מממון חברו בלא דעתו (באופן שזה נהנה וזה לא חסר).
* הדייר התחתון רשאי לחזק את דירתו אך לא למעט את חוזק דירתו, ודין הדייר העליון הפוך מכך.
* הקרקע שעליה היה הבית והעלייה שנפלו ולא רצו לבנות אותם מחדש ובעל הקרקע רצה למכור את הקרקע - לדעת רבי נתן (וכך פוסק רבה) שני שליש משוויה שייך לבעל הבית ושליש לבעל העלייה.

מספר צפיות: 62

דף קיח עמוד א
* "בית הבד שהוא בנוי בסלע וגינה אחת על גביו ונפחת הרי בעל הגינה יורד וזורע למטה עד שיעשה לבית בדו כיפין" - ונחלקו רב ושמואל אם מדובר שנפחתה ברובה או בארבעה טפחים.
* בעל כותל או אילן שעומדים ליפול - משך הזמן שבית דין נותנים לו לסתור את הכותל או לקוץ את האילן הוא שלושים יום.
* חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו.
* רגילים האנשים לומר: מבעל חובך, כשאין לו כסף, היפרע אפילו סובין.
* השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש ואמר לו תן לי שכרי ואמר לו טול מה שעשית בשכרך - במשנה נאמר "אין שומעין לו" ובברייתא נאמר "שומעין לו", והגמרא מביאה שלושה תירוצים ליישוב הסתירה (ודוחה את השניים הראשונים).
* לדעת רבה נחלקו התנאים אם "הבטה" קונה בהפקר או לא, אך רבא חולק וסובר שאין הכרח שנחלקו בכך התנאים.

דף קיח עמוד ב
* רבי יהודה אומר: בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לרשות הרבים וצוברו כל שלושים יום כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה, שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ. (והמשנה שלא כדעת רבי יהודה).
* אביי סובר שרבי יהודה ורשב"ג ורבי שמעון סוברים שכל מקום שנתנו לו חכמים לאדם רשות לעשות פעולה מסוימת והזיק על ידה פטור מלשלם.
* אם כמה בעלי מלאכה קיבלו כולם יחד את העבודה (וכל אחד עובד בשלב אחר) ונוצר נזק - כולם חייבים לשלם.
* רבא מבאר שרבי מאיר ורבי יהודה נחלקו אם "שדי נופו בתר עיקרו".

מספר צפיות: 34

דף קיט עמוד א
* אילן היוצא בין מן הגזע ובין מן השורשים - חייב בערלה, כדין אילן חדש, לדעת רבי מאיר, ורבי יהודה סובר שאם יוצא מן הגזע פטור מערלה, כדין אילן ישן.
* שתי גינות זו על גב זו והירק בינתיים - ריש לקיש פסק כדעת רבי שמעון הסובר שבמקרה זה כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול (ובלבד שלא יאנס) הרי הוא שלו והשאר של תחתון.

הדרן עלך מסכת בבא מציעא

© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר