דף צד עמוד א * אביי (החל מסוף העמוד הקודם) מפרט חמישה תנאים הסוברים ש"שינוי במקומו עומד" (ואף לאחר שהשתנה החפץ אינו זז מרשות הבעלים הראשונים), אך רבא טוען שאין הכרח בדבריו. * לשיטת רבא: רבי שמעון בן אלעזר סובר שגזלה שפחת ערכה אצל הגזלן אך חוזרת לשוויה, יכול הגזלן לומר לנגזל "הרי שלך לפניך" (וכך פסק שמואל), ולדעת אביי: רבי שמעון בן אלעזר סובר כך בכל גזלה (ולדעתו שמואל אמר שיש שפסקו כדעה זו). דף צד עמוד ב * רבי יוחנן פסק שגזלה הנשתנית חוזרת לנגזל בעיניה. (והגמרא דנה בביאור דבריו). * בימי רבי קבעו שהגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלים מהם והמקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו, וכל זאת כדי לא למנוע מהם לעשות תשובה. [לדעת רב נחמן מדובר רק במקרה בו הגזלה לא קיימת ובא לשלם את דמיה].
דף צה עמוד א * רבי מאיר סובר ששינוי קונה לגזלן מעיקר הדין (גזלה שחל בה שינוי - נקנית לגזלן), אלא שאם השביחה הגזלה קנסו חכמים שישלם לנגזל גם את השבח (כדי שלא יהא חוטא נשכר). * לפי הלישנא השניה בגמרא: הגמרא מסתפקת האם רבי מאיר סובר שגם בשוגג קנסו חכמים את הגזלן לשלם את השבח (והמסקנה בעמוד הבא היא שלא). דף צה עמוד ב * לדעת רב זביד: רבי יהודה ורבי שמעון נחלקו במקרה בו הגזלה השביחה והשבח נמצא עדיין על גבי הגזילה, האם שבח זה שייך לנגזל או לגזלן. * לדעת רב פפא (והגמרא מביאה ברייתא כדעתו): רבי יהודה ורבי שמעון נחלקו האם כל השבח הנ"ל שייך לגזלן או רק חלק יחסי ממנו (=כדרך מנהג המדינה לתת למקבלי בהמות של אחרים כדי להשביחן). (ולדעת רבי שמעון, הסובר שרק החלק היחסי, הגמרא שואלת אם הגזלן מקבל כסף או חלק מהגזלה).
דף צו עמוד א * גזלן שהשביח את הגזלה ומכר או הוריש אותה - הרי השבח גם הוא של הקונים/היורשים. * ישראל שגזל ומכר את הגזלה לגוי, והשביח הגוי את הגזלה, ומכר את הגזלה לישראל אחר - הגמרא מסתפקת אם הקונה האחרון זכה גם בשבח. * חפץ גזול שעבר שינוי אך שמו המקורי נשאר עליו - לא נחשב לשינוי ולא קנה אותו הגזלן. דף צו עמוד ב * שינוי החוזר לברייתו (=חפץ גזול שעבר שינוי אך ניתן להחזירו למצבו המקורי) - אינו קונה (=לא נקנה לגזלן). * גזל בהמה והזקינה או עבדים והזקינו - רב פסק כדעה הסוברת שבעבדים שהזקינו אומר לנגזל "הרי שלך לפניך" (כדין קרקעות), ולא כדעה הסוברת שמשלם כשעת הגזלה. * אפילו גנב טלה ונעשה איל או עגל ונעשה שור - נעשה שינוי בידו וקנאו (ואם אח"כ טבח או מכר - שלו הוא טובח שלו הוא מוכר).
דף צז עמוד א * התופס את עבדו של חברו ועשה בו מלאכה - פטור מלשלם לבעליו את שכר פעולתו (אם עשה כן ביום שאין לבעליו לתת לו מלאכה). * הדר בחצר חברו (שאינה עומדת להשכרה) שלא מדעתו - אינו צריך להעלות לו שכר, אך אם הלווהו ודר בחצר חברו - צריך להעלות לו שכר (כדי שלא יראה כריבית). * גזל מטבע ולאחר מכן פסלה המלכות את השימוש בסוג מטבע זה - נחלקו האמוראים אם חייב לשלם. דף צז עמוד ב * המלוה את חברו על המטבע (מכר לחברו סחורה וחברו התחייב לו בתמורתה סכום מסוים של מטבעות) ונפסלה המטבע (אך ראויה לשימוש במדינה אחרת) - לדעת רב: חייב לשלם לו מטבע היוצא באותה שעה, ולדעת שמואל: יכול לפרוע מהמטבע שנפסל כאן. * רב נחמן טוען שמסתבר שדעתו של שמואל היא רק אם יש לו אפשרות להגיע למדינה בה משתמשים במטבע זו. (והגמרא מקשה ודנה בדעתו). * על המטבעות של ירושלים היה כתוב מצד אחד "דוד ושלמה" ומהצד השני "ירושלים עיר הקודש", ועל המטבעות של מטבע של אברהם אבינו היה כתוב מצד אחד "זקן וזקינה" ומהצד השני "בחור ובתולה". * הגמרא דנה בדעת רב מה יהיה הדין אם הלוה את חברו על המטבע והוסיפו עליו.
דף צח עמוד א * הזורק מטבע של חברו לים הגדול - פטור (וזה במקרה בו היתה המטבע ביד בעלים והכהו זה תחת ידו וניתזה לים והמים בים צלולים). * המשפשף מטבע של חברו ומחק את הצורה המוטבעת עליו - פטור (וזה במקרה בו לא חיסר כלום מהמטבע). * הצורם אוזן פרתו של חברו - פטור. * השורף שטרו של חברו - פטור. דף צח עמוד ב * גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד - פטור, שהכל מצווים עליו לבערו; אך אם שרפו לאחר הפסח - מחלוקת רבי שמעון ורבנן (נחלקו אם דבר הגורם לממון נחשב לממון). * במשנה (צו ע"ב) נאמר שמי שגזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו "הרי שלך לפניך" - רב חסדא סובר שזו דעת רבי יעקב אך חכמים חולקים על כך, אך רבה דוחה את דברי רב חסדא וסובר שדין זה הוא לדעת כולם. * אם גזל פירות והרקיבו מקצתם - אומר לו "הרי שלך לפניך". * לדעת רב אסי: אם נתן עצים לנגר לעשות לו כלי, ועשה הנגר כלי ואח"כ שבר אותו - פטור הנגר מלשלם דמי כלי גמור, ומשלם רק דמי עצים.
דף צט עמוד א * הגמרא מביאה סיוע לדברי רב אסי (הסובר ש"אומן קונה בשבח כלי") ודוחה את הסיוע, ואח"כ מקשה על רב אסי ומתרצת. * לדעת רב ששת: בעל הבית שנתן לאומן לעבוד בקבלנות ולא שילם את שכרו בזמנו - עובר עליו משום 'בל תלין'. * הגמרא מעלה כאפשרות שרבי מאיר וחכמים נחלקו אם "אומן קונה בשבח כלי", אך דוחה זאת בכמה אופנים. דף צט עמוד ב * נחלקו התנאים אם המקדש במלוה ובפרוטה מקודשת או לא. * שמואל סובר שלשיטת רבי מאיר טבח אומן שקלקל חייב לשלם, ואפילו אם עשה את עבדותו בחינם. (והגמרא מבררת היכן מובא שזו דעת רבי מאיר). * לדעת רבי יוחנן: טבח אומן שקלקל חייב, אם עשה עבודתו בשכר, ואפילו הוא אומן כטבחי ציפורי. * אסור לדיין לומר לאחר הדין "אני מזכה וחבירי מחייבין אבל מה אעשה שחבירי רבו עלי". * המראה דינר לשולחני והשולחני אמר לו שהדינר כשר, ונמצא שהיה הדינר רע וכתוצאה מכך נגרם לו הפסד - הגמרא מבררת מה הדין.
דף ק עמוד א * בברייתא מובא שאדם מצווה להתנהג לפנים משורת הדין. * ריש לקיש אמר שרבי מאיר דן "דינא דגרמי" (מחייב את הגורם הפסד לחבירו בדרך "גרמי"), וריש לקיש סובר כמותו, והגמרא מחפשת את המקור לשיטת רבי מאיר זו (שלושת הנסיונות הראשונים למציאת המקור נדחו והרביעי נשאר למסקנה). דף ק עמוד ב * במשנה מובאים אופנים נוספים של אומן שפשע במלאכתו והפסיד את בעל הבית, והדין במקרים אלו. * אומן שצבע את הצמר כראוי אלא ששינה מהצבע שציווה בעל הבית - לדעת רבי מאיר האומן נחשב לגזלן (וקנה בכך את הצמר) ולכן משלם את דמי הצמר, ולדעת רבי יהודה קנסו אותו להחזיר את הצמר עם השבח, ובעל הבית חייב לשלם לו או את ההוצאות או את השבח (הנמוך מבין השנים).
דף קא עמוד א * נגר שקיבל עצים מבעל הבית ועשה מהם כלי אחר ממה שביקש ממנו - לדעת רבי מאיר הנגר נחשב לגזלן (וקנה בכך את העצים) ולכן משלם את דמי העצים, ולדעת רבי יהודה יחזיר את הכלי שעשה, ובעל הבית חייב לשלם לו או את ההוצאות או את השבח (הנמוך מבין השנים). * "יש שבח סמנין על הצמר או אין שבח סמנין על הצמר" (=צמר שצבעו על ידי סמנים, האם נחשב ששבח הסממנים הינו בעין על גבי הצמר או לא) - הגמרא מסתפקת באריכות בביאור שאלה זו. * בעורלה התורה אסרה "הנאה הנראה לעינים". * אין דין שביעית בטל מפירות שביעית בכל אופן בו היא מצוייה (ולכן גם הצבע אסור). דף קא עמוד ב * "דם תבוסה" (=הרוג שיצא ממנו רביעית דם וספק אם יצא בחייו או במותו) אסור מדרבנן, ולכן הקילו בו שאם בלוע בבגד ולא יוצא ממנו רביעית דם בכיבוס ייחשב כאינו בעין על אף שנראה על גבי הבגד. * קדושת שביעית נוהגת ב"מי שהנאתו וביעורו שוין" (בדבר שדרך השימוש וההנאה ממנו הוא בו בזמן שהדבר מתכלה מן העולם).
דף קב עמוד א * נחלקו התנאים אם 'סתם עצים' להסקה הם עומדים (ולכן אף אם ליקטם להאיר לא חלה עליהם קדושת שביעית). * רב הונא פוסק שהלכה כרבי יהושע בן קרחה שמותר להיפרע מן הגוי מלוה על פה אף בסמוך ל"יום אידם". * רב הונא פוסק שהלכה כרבי יהודה (הסובר ש"אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח"). * רב יוסף (לפי האפשרות הראשונה בגמרא) סובר ש"כולה נזיקין חדא מסכתא היא". דף קב עמוד ב * הנותן מעות לשלוחו כדי שיקנה לו חיטים ולקח מהם שעורים: בברייתא אחת נפסק שאם הוזלו/התייקרו דמי המקח ההפסד/הרווח הוא של השליח, ובברייתא שניה נפסק שאם הוזלו ההפסד הוא של השליח, אך אם התייקרו הרווח הוא לשניהם - ורבי יוחנן ורבי אלעזר נחלקו כיצד ליישב את הסתירה בין הברייתות. * לדעת בני מערבא: הנותן מעות לשלוחו כדי שיקנה לו שעורים וקנה לו חיטים לא קנה בעל המעות את החיטים כיוון שכוונת המוכר להקנות ללוקח שלפניו ולא לבעל המעות. * כל המקדיש נכסיו - נעשה כמי שהקנה לאשתו ובניו את כסותם קודם לכן ולכן הם אינם בכלל ההקדש.
דף קג עמוד א * "עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים" (מותר לאדם לתת לחברו מעות ולפסוק עימו שייתן לו את הפירות לאחר זמן לפי השער הזול של עכשיו אפילו אם יתייקרו לאחר מכן, אך לא שייתן לו לאחר זמן דמים כשווי הפירות בשער היוקר (מפני שנראה כריבית)). * הגוזל את חברו ממון השווה פרוטה ונשבע לו בשקר שלא גזלו וחזר והודה שגזלו - יוליכנו הגזלן אחריו את הגזלה אפילו אם הנגזל נמצא בקצה העולם. דף קג עמוד ב * גזל אחד מחמשה ואינו יודע איזה מהן גזל וכל אחד אומר אותי גזל - לדעת רבי טרפון מניח גזלה ביניהם ומסתלק, ולדעת רבי עקיבא עליו לשלם את הגזלה לכל אחד ואחד (והגמרא דנה כאיזו דעה סוברת המשנה בעמוד א ומביאה שלוש אפשרויות ורק האחרונה (שבעמוד הבא) נשארת למסקנה). * כל מקום שמוזכר "מעשה בחסיד אחד" הכוונה היא או לרבי יהודה בן בבא או לרבי יהודה ברבי אילעאי.
דף קד עמוד א * שליח שמינה אותו המשלח בפני עדים להביא לו כסף שיש לו ביד חברו - נחלקו האמוראים אם נחשב לשליח של בעל הכסף (ואם נאנס בדרך פטור חברו) או לא. * לדעת רבי שמעון בן אלעזר (בברייתא): שליח בית דין, שמינה אותו הגזלן, אינו פוטר את הגזלן אלא משהגיעה הגזלה לידי שלוחו של נגזל (ולא כמו שהגמרא העמידה את המשנה שבדף הקודם לשיטת רב חסדא). דף קד עמוד ב * שמואל ורבי יוחנן נחלקו אם שומר רשאי לשלוח את המעות שהופקדו בידו ביד שליח המביא סימן מהמפקיד כראיה שהוא שלוחו כאשר עדים חתומים על הסימן. * הגמרא מדייקת מהמשנה שתשלום "חומש" שחייבה התורה את הגזלן שנשבע לשקר הוא חיוב "ממון" ולא "כפרה" ולכן גם יורשיו חייבים בכך. (והגמרא מקשה על כך מברייתא ודנה באריכות כדי לתרץ). * מלוה על פה אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות.
דף קה עמוד א * במשנה (בדף קג ע"א) נאמר שאם מחל הנגזל על הקרן חוץ מפחות משוה פרוטה, אין הגזלן חייב להוליכה אחריו למדי - והגמרא מביאה שתי לישנות חלוקות האם דין זה הוא רק כאשר הגזלה אבדה וחייב לשלם לו את דמיה, או גם כאשר הגזלה עצמה קיימת בעולם (ולא חוששים שמא תתייקר ותהיה שווה פרוטה). * לדעת רבא: גזל שני חפצים השווים פרוטה והחזיר אחד מהם לנגזל - החפץ שנשאר בידו לא נחשב כגזול (כי שווה פחות מפרוטה) אך לא קיים הגזלן מצות השבה (ומוטל עליו להשיבה). (ולאחר דין זה, הגמרא מביאה שלושה מקרים בהם רבא הסתפק מה יהיה הדין). דף קה עמוד ב * לדעת רבה: טען האחד "שורי גנבת" והשני השיב "לא גנבתי אלא שומר חנם אני עליו" ונשבע על כך ואח"כ הודה שגנב - חייב, שהרי פטר עצמו בטענה זו מגניבה ואבידה. * מי שמשביע עד אחד שיבוא להעיד עבורו ונשבע העד לשקר שאינו יודע לו עדות - התנאים נחלקו אם פטור העד מקורבן שבועת העדות או חייב (ונחלקו אם דבר הגורם לממון נחשב לממון או לא). * לדעת רב ששת: שומר הכופר בפיקדון שבידו ואומר שלא היו דברים מעולם ובאו עדים שראו את הפיקדון ברשותו - אף שלא נשבע לשקר, הריהו נעשה עליו גזלן ע"י כפירתו וחייב באונסין.
