דף צ עמוד א
* הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד.
* המוכר עבדו כנעני לאחר ופסק עמו שישמשנו העבד במשך שלושים יום מיום המכירה - ארבעה תנאים נחלקו מי נקרא 'רבו' באותם שלושים יום לגבי דין "יום או יומים" (רבו ראשון או שני או שניהם או אף אחד מהם). (והגמרא מבררת את טעמיהם).
* מי שחציו עבד כנעני וחציו בן חורין, וכן עבד של שני שותפים - לדעת רבי אליעזר: לא יוצא עבד זה לחירות בנטילת "ראשי אברים".

דף צ עמוד ב
* "התוקע לחברו" - לדעת רבי יוסי הגלילי נותן לו מנה צורי.
* לדעת רבי עקיבא: אין עד נעשה דיין (ולכן לדעתו סנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש לא יכולים לדון אותו).
* לדעת שמעון התימני: בכל דבר המזיק, חייב רק אם ראוי הוא להביאו לבית דין כדי שיוכלו הדיינים לאומדו לאחר ראיית העדים אם ראוי הוא הדבר המזיק להזיק נזק זה או לא, אך לדעת רבי עקיבא אין צריך לאמוד את הדבר המזיק בבית דין אלא סומכים על העדים.
* שור תם שהמית והזיק - דנין אותו דיני נפשות ואין דנין אותו דיני ממונות, מועד שהמית והזיק - דנין אותו דיני ממונות וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות, קדמו ודנוהו דיני נפשות אין חוזרין ודנין אותו דיני ממונות.

דף צא עמוד א
* למסקנת הגמרא (לאחר שלושה נסיונות שנדחו ונסיון רביעי שהתקבל): בחפץ שהזיק (ולא רק בחפץ שהרג) יש לאמוד אותו אם אכן ראוי הוא להזיק נזק זה.
* לדעת רבי יוסי בר אבין: אם בייש את חברו בדברים (ולא במעשה) לא חייב בתשלומי בושת (וכתב רב שרירא גאון שמכל מקום מנדים את המבייש עד שיפייס את המתבייש).
* תשלום בושת לעני - לדעת ת"ק: פחות מארבע מאות זוז (הכל לפי כבודו), ולדעת רבי עקיבא: ארבע מאות זוז (אפילו עניים שבישראל רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם שהם בני אברהם יצחק ויעקב).
* אין נותנים זמן לפירעון חוב של חבלות אלא משלם מיד, אבל לתשלום בושת כן נותנים זמן.

דף צא עמוד ב
* ישנה מחלוקת תנאים אם אדם רשאי לחבול בעצמו.
* רבי יוחנן קרא לבגדיו "מכבדות", משום שהם מכבדים את בעליהם הלובש אותם.
* מה נזיר שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה.
* רבי חנינא אמר שהבן שלו מת בגלל שקצץ תאנה טרם זמנה (כאשר עדיין היתה טעונה פירות).
* אם מחיר העץ או רווח אחר שיש לו מתוך קציצת האילן גדול יותר מאשר פירות האילן - מותר לקוצצו, שאין בכך משום "בל תשחית".

דף צב עמוד א
* אדם חייב לפייס את חברו על הצער שגרם לו (בנוסף לתשלומים המגיעים לו עבור נזקו), ואם לא מחל לו חברו הרי הוא אכזרי.
* בדף מובאים שישה עשר פתגמים שאומרים חכמים/אנשים (שלושה בעמוד א, שנים עשר בעמוד ב, ואחד בדף הבא), ורבא ביקש מרבה בר מרי את המקור להם.
* כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר - הוא נענה תחילה.
* שכיני רשע לוקין עמו.
* העניות מחזרת אחרי העני.

דף צב עמוד ב
* מומלץ להשכים בבוקר ולאכול וכך לא ניזקים מהחום/מהצינה.
* אם חבר שלך מכנה אותך בכינוי גנאי אל תשיב לו.
* דבר גנאי שיש בך הקדם ואמור אותו.
* דרכו של דקל רע לגדול בין אילנות סרק (וכך דרכו של אדם רע להימצא בין אנשים בטלנים ורעים כמוהו).
* בור ששתית ממנו אל תשליך בו אבן.

דף צג עמוד א
* המוסר דין על חברו - הוא נענש תחילה. (וזה במקרה שיש מי שיעשה את דינו בארץ ואינו צריך להיזקק לדין שמים).
* לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך.
* לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין.
* האומר לחברו לקטוע לו אבר חייב אף אם אמר לו שיעשה זאת על מנת שיהיה פטור מלשלם - לדעת רבי אושעיא: משום פגם הנגרם בכך למשפחתו של הנחבל מחמת קטיעה זו, ולדעת רבא: משום שאין אדם מוחל באמת על קטיעת אבריו.
* במשנה (בדף הקודם) נאמר שאם אמר אדם לחברו "שבור את כדי", או "קרע את כסותי" ועשה השני כדבריו - חייב, והגמרא מקשה על כך מברייתא ומביאה שני תירוצים.

דף צג עמוד ב
* פרק תשיעי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני גזילה.
* אביי ורב אשי נחלקו אם לדעת המשנה שינוי בדרבנן (=שינוי קל שחוזר לברייתו) קונה או לא.
* הגוזל צמר וליבנו - נחלקו רבי שמעון וחכמים אם ליבון נחשב לשינוי (וקנאו בשינוי).
* לדעת רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון צביעה לא נחשבת לשינוי.

דף צד עמוד א
* אביי (החל מסוף העמוד הקודם) מפרט חמישה תנאים הסוברים ש"שינוי במקומו עומד" (ואף לאחר שהשתנה החפץ אינו זז מרשות הבעלים הראשונים), אך רבא טוען שאין הכרח בדבריו.
* לשיטת רבא: רבי שמעון בן אלעזר סובר שגזלה שפחת ערכה אצל הגזלן אך חוזרת לשוויה, יכול הגזלן לומר לנגזל "הרי שלך לפניך" (וכך פסק שמואל), ולדעת אביי: רבי שמעון בן אלעזר סובר כך בכל גזלה (ולדעתו שמואל אמר שיש שפסקו כדעה זו).

דף צד עמוד ב
* רבי יוחנן פסק שגזלה הנשתנית חוזרת לנגזל בעיניה. (והגמרא דנה בביאור דבריו).
* בימי רבי קבעו שהגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלים מהם והמקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו, וכל זאת כדי לא למנוע מהם לעשות תשובה. [לדעת רב נחמן מדובר רק במקרה בו הגזלה לא קיימת ובא לשלם את דמיה].

דף צה עמוד א
* רבי מאיר סובר ששינוי קונה לגזלן מעיקר הדין (גזלה שחל בה שינוי - נקנית לגזלן), אלא שאם השביחה הגזלה קנסו חכמים שישלם לנגזל גם את השבח (כדי שלא יהא חוטא נשכר).
* לפי הלישנא השניה בגמרא: הגמרא מסתפקת האם רבי מאיר סובר שגם בשוגג קנסו חכמים את הגזלן לשלם את השבח (והמסקנה בעמוד הבא היא שלא).

דף צה עמוד ב
* לדעת רב זביד: רבי יהודה ורבי שמעון נחלקו במקרה בו הגזלה השביחה והשבח נמצא עדיין על גבי הגזילה, האם שבח זה שייך לנגזל או לגזלן.
* לדעת רב פפא (והגמרא מביאה ברייתא כדעתו): רבי יהודה ורבי שמעון נחלקו האם כל השבח הנ"ל שייך לגזלן או רק חלק יחסי ממנו (=כדרך מנהג המדינה לתת למקבלי בהמות של אחרים כדי להשביחן). (ולדעת רבי שמעון, הסובר שרק החלק היחסי, הגמרא שואלת אם הגזלן מקבל כסף או חלק מהגזלה).

דף צו עמוד א
* גזלן שהשביח את הגזלה ומכר או הוריש אותה - הרי השבח גם הוא של הקונים/היורשים.
* ישראל שגזל ומכר את הגזלה לגוי, והשביח הגוי את הגזלה, ומכר את הגזלה לישראל אחר - הגמרא מסתפקת אם הקונה האחרון זכה גם בשבח.
* חפץ גזול שעבר שינוי אך שמו המקורי נשאר עליו - לא נחשב לשינוי ולא קנה אותו הגזלן.

דף צו עמוד ב
* שינוי החוזר לברייתו (=חפץ גזול שעבר שינוי אך ניתן להחזירו למצבו המקורי) - אינו קונה (=לא נקנה לגזלן).
* גזל בהמה והזקינה או עבדים והזקינו - רב פסק כדעה הסוברת שבעבדים שהזקינו אומר לנגזל "הרי שלך לפניך" (כדין קרקעות), ולא כדעה הסוברת שמשלם כשעת הגזלה.
* אפילו גנב טלה ונעשה איל או עגל ונעשה שור - נעשה שינוי בידו וקנאו (ואם אח"כ טבח או מכר - שלו הוא טובח שלו הוא מוכר).

דף צז עמוד א
* התופס את עבדו של חברו ועשה בו מלאכה - פטור מלשלם לבעליו את שכר פעולתו (אם עשה כן ביום שאין לבעליו לתת לו מלאכה).
* הדר בחצר חברו (שאינה עומדת להשכרה) שלא מדעתו - אינו צריך להעלות לו שכר, אך אם הלווהו ודר בחצר חברו - צריך להעלות לו שכר (כדי שלא יראה כריבית).
* גזל מטבע ולאחר מכן פסלה המלכות את השימוש בסוג מטבע זה - נחלקו האמוראים אם חייב לשלם.

דף צז עמוד ב
* המלוה את חברו על המטבע (מכר לחברו סחורה וחברו התחייב לו בתמורתה סכום מסוים של מטבעות) ונפסלה המטבע (אך ראויה לשימוש במדינה אחרת) - לדעת רב: חייב לשלם לו מטבע היוצא באותה שעה, ולדעת שמואל: יכול לפרוע מהמטבע שנפסל כאן.
* רב נחמן טוען שמסתבר שדעתו של שמואל היא רק אם יש לו אפשרות להגיע למדינה בה משתמשים במטבע זו. (והגמרא מקשה ודנה בדעתו).
* על המטבעות של ירושלים היה כתוב מצד אחד "דוד ושלמה" ומהצד השני "ירושלים עיר הקודש", ועל המטבעות של מטבע של אברהם אבינו היה כתוב מצד אחד "זקן וזקינה" ומהצד השני "בחור ובתולה".
* הגמרא דנה בדעת רב מה יהיה הדין אם הלוה את חברו על המטבע והוסיפו עליו.

דף צח עמוד א
* הזורק מטבע של חברו לים הגדול - פטור (וזה במקרה בו היתה המטבע ביד בעלים והכהו זה תחת ידו וניתזה לים והמים בים צלולים).
* המשפשף מטבע של חברו ומחק את הצורה המוטבעת עליו - פטור (וזה במקרה בו לא חיסר כלום מהמטבע).
* הצורם אוזן פרתו של חברו - פטור.
* השורף שטרו של חברו - פטור.

דף צח עמוד ב
* גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד - פטור, שהכל מצווים עליו לבערו; אך אם שרפו לאחר הפסח - מחלוקת רבי שמעון ורבנן (נחלקו אם דבר הגורם לממון נחשב לממון).
* במשנה (צו ע"ב) נאמר שמי שגזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו "הרי שלך לפניך" - רב חסדא סובר שזו דעת רבי יעקב אך חכמים חולקים על כך, אך רבה דוחה את דברי רב חסדא וסובר שדין זה הוא לדעת כולם.
* אם גזל פירות והרקיבו מקצתם - אומר לו "הרי שלך לפניך".
* לדעת רב אסי: אם נתן עצים לנגר לעשות לו כלי, ועשה הנגר כלי ואח"כ שבר אותו - פטור הנגר מלשלם דמי כלי גמור, ומשלם רק דמי עצים.

דף צט עמוד א
* הגמרא מביאה סיוע לדברי רב אסי (הסובר ש"אומן קונה בשבח כלי") ודוחה את הסיוע, ואח"כ מקשה על רב אסי ומתרצת.
* לדעת רב ששת: בעל הבית שנתן לאומן לעבוד בקבלנות ולא שילם את שכרו בזמנו - עובר עליו משום 'בל תלין'.
* הגמרא מעלה כאפשרות שרבי מאיר וחכמים נחלקו אם "אומן קונה בשבח כלי", אך דוחה זאת בכמה אופנים.

דף צט עמוד ב
* נחלקו התנאים אם המקדש במלוה ובפרוטה מקודשת או לא.
* שמואל סובר שלשיטת רבי מאיר טבח אומן שקלקל חייב לשלם, ואפילו אם עשה את עבדותו בחינם. (והגמרא מבררת היכן מובא שזו דעת רבי מאיר).
* לדעת רבי יוחנן: טבח אומן שקלקל חייב, אם עשה עבודתו בשכר, ואפילו הוא אומן כטבחי ציפורי.
* אסור לדיין לומר לאחר הדין "אני מזכה וחבירי מחייבין אבל מה אעשה שחבירי רבו עלי".
* המראה דינר לשולחני והשולחני אמר לו שהדינר כשר, ונמצא שהיה הדינר רע וכתוצאה מכך נגרם לו הפסד - הגמרא מבררת מה הדין.

דף ק עמוד א
* בברייתא מובא שאדם מצווה להתנהג לפנים משורת הדין.
* ריש לקיש אמר שרבי מאיר דן "דינא דגרמי" (מחייב את הגורם הפסד לחבירו בדרך "גרמי"), וריש לקיש סובר כמותו, והגמרא מחפשת את המקור לשיטת רבי מאיר זו (שלושת הנסיונות הראשונים למציאת המקור נדחו והרביעי נשאר למסקנה).

דף ק עמוד ב
* במשנה מובאים אופנים נוספים של אומן שפשע במלאכתו והפסיד את בעל הבית, והדין במקרים אלו.
* אומן שצבע את הצמר כראוי אלא ששינה מהצבע שציווה בעל הבית - לדעת רבי מאיר האומן נחשב לגזלן (וקנה בכך את הצמר) ולכן משלם את דמי הצמר, ולדעת רבי יהודה קנסו אותו להחזיר את הצמר עם השבח, ובעל הבית חייב לשלם לו או את ההוצאות או את השבח (הנמוך מבין השנים).

דף קא עמוד א
* נגר שקיבל עצים מבעל הבית ועשה מהם כלי אחר ממה שביקש ממנו - לדעת רבי מאיר הנגר נחשב לגזלן (וקנה בכך את העצים) ולכן משלם את דמי העצים, ולדעת רבי יהודה יחזיר את הכלי שעשה, ובעל הבית חייב לשלם לו או את ההוצאות או את השבח (הנמוך מבין השנים).
* "יש שבח סמנין על הצמר או אין שבח סמנין על הצמר" (=צמר שצבעו על ידי סמנים, האם נחשב ששבח הסממנים הינו בעין על גבי הצמר או לא) - הגמרא מסתפקת באריכות בביאור שאלה זו.
* בעורלה התורה אסרה "הנאה הנראה לעינים".
* אין דין שביעית בטל מפירות שביעית בכל אופן בו היא מצוייה (ולכן גם הצבע אסור).

דף קא עמוד ב
* "דם תבוסה" (=הרוג שיצא ממנו רביעית דם וספק אם יצא בחייו או במותו) אסור מדרבנן, ולכן הקילו בו שאם בלוע בבגד ולא יוצא ממנו רביעית דם בכיבוס ייחשב כאינו בעין על אף שנראה על גבי הבגד.
* קדושת שביעית נוהגת ב"מי שהנאתו וביעורו שוין" (בדבר שדרך השימוש וההנאה ממנו הוא בו בזמן שהדבר מתכלה מן העולם).