סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 
מספר צפיות: 7
דף פה עמוד א
* החובל בחבירו והתרפאה המכה, ואח"כ עלו בו בנחבל, מחמת המכה, פצעים סביב מקום המכה ואח"כ חזרה אליו שוב המכה: לדעת ת"ק חייב בתשלומי ריפוי ושבת, לדעת רבי יהודה חייב רק בתשלומי ריפוי, ולדעת חכמים פטור משניהם - ונחלקו האמוראים בסברת מחלוקתם.
* "ורפא ירפא" - מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות.
* תשלומי צער ריפוי שבת ובושת - חייב לשלם גם במקרה בו משלם תשלומי נזק.

דף פה עמוד ב
* הגמרא מבארת את האופנים בהם אין תשלומי נזק אך יש תשלומי צער או ריפוי או שבת או בושת.
* הגמרא מפרטת את אופן תשלומי הנזק והשבת בנזקים הבאים: קטע את ידו, שיבר את רגלו, סימא את עינו, חירשו.
מספר צפיות: 6
דף פו עמוד א
* מי שחירש את אביו - נהרג (ואף שחיוב מיתה הוא רק בחובל באביו ומוציא ממנו דם, הרי שברור שיצאה לו טיפת דם).
* במקרה שהזיק לחבירו נזק זמני שעתיד להתרפא - רבה התלבט (בעמוד הקודם) אם מתחייב על תשלומי נזק זה, לדעת אביי משלם, ולדעת רבא פטור.
* רבי מאיר (בברייתא) חולק על המשנה וסובר שתשלום הבושת קבוע לכל אדם בשוה (ולא נמדד לפי המבייש והמתבייש).
* רבי שמעון סובר שהמתכוון לבייש את זה ובייש את זה - פטור.

דף פו עמוד ב
* הגמרא הסתפקה האם חייב בתשלומי בושת כאשר בייש אדם בעודו ישן ומת המתבייש מתוך שנתו.
* המבייש ערום/סומא/ישן/חרש - חייב, המבייש שוטה - פטור, המבייש קטן (שמתבייש כשמביישים אותו) - חייב.
* רבי יהודה (בברייתא) חולק על משנתנו וסובר שסומא שבייש פטור (וכן פטור לדעתו מעונש גלות, מלקות, מיתת בית דין, כשעבר על איסור שמחייב עונשים אלו באדם רגיל).
מספר צפיות: 7
דף פז עמוד א
* בברייתא (השניה בעמוד) מובא שרבי יהודה פוטר את הסומא מכל מצות האמורות בתורה.
* גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה (ולכן רב יוסף, שהיה סומא, העדיף שהלכה תהיה לא כרבי יהודה).
* שור שהזיק חייב רק בתשלומי נזק אך פטור מתשלומי צער ריפוי שבת ובושת ומדמי ולדות.

דף פז עמוד ב
* לדעת רב: החובל בבת קטנה של אחרים - משלם לה (ולא לאביה) את דמי החבלה (נמ"י: היינו תשלום הנזק), ומשלם לאביה את דמי ה'שבת'.
* החובל בבנו הגדול - אם הוא סמוך על שולחנו, פטור.
* החובל בבניו ובבנותיו הגדולים של אחרים - ישלם להם ולא לאביהם.
מספר צפיות: 5
דף פח עמוד א
* רבי יהודה לומד מהפסוק "כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו" שהחובל בעבד כנעני פטור מתשלומי בושת (כי אין לו "אחוה").
* בגמרא מובאות 2 דעות (עולא, מר בריה דרבינא) למקור לכך שעבד כנעני פסול לעדות לדעת חכמים (למרות שלדעתם עבד כנעני נקרא "אחיו" והחובל בו חייב בתשלומי בושת).

דף פח עמוד ב
* אשה שכתבה את נכסי מלוג שלה שיהיו לבנה לאחר מותה - נחלקו האמוראים אם הנכסים יהיו של הבן או של בעלה.
* האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה - הבעל מוציא מיד הלקוחות.
* רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו אם 'קנין פירות' נחשב כ'קנין הגוף' או לא.
מספר צפיות: 2
דף פט עמוד א
* האשה שמכרה את כתובתה ב'טובת הנאה' (שמכרה את הזכות לגבות את כתובתה אם תתאלמן או תתגרש) - דמי המכירה שייכים לאשה (ואף אין היא מחוייבת לקנות בהם קרקע ולהעניק את הפירות לבעלה).
* 2 הנסיונות לסייע (מברייתא וממשנתנו) לתקנת אושא (שתיקנו שהאשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות) - נדחו.
* לדעת רבי מאיר אסור לו לאדם שישהא את אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.

דף פט עמוד ב
* אשה שחבלה בבעלה - לא הפסידה כתובתה (לדעת רבי מאיר).
* עבד כנעני שהכניסה אשה לבעלה ב'נכסי מלוג': אם האיש הפיל את השן שלו או סימא את העין שלו - לא יוצא העבד לחירות, אך אם האשה עשתה זאת - נחלקו הברייתות אם יוצא לחירות (והגמרא מעלה כמה אפשרויות לביאור טעם המחלוקת).
מספר צפיות: 3
דף צ עמוד א
* המוכר עבדו כנעני לאחר ופסק עמו שישמשנו העבד במשך 30 יום מיום המכירה - 4 תנאים נחלקו מי נקרא 'רבו' באותן 30 יום לגבי דין "יום או יומים" (רבו ראשון או שני או שניהם או אף אחד מהם).
* מי שחציו עבד כנעני וחציו בן חורין, וכן עבד של 2 שותפים - לא יוצא עבד זה לחירות בנטילת שן או עין או שאר ראשי אברים שאינן חוזרין לאחר שנטלום.

דף צ עמוד ב
* לדעת רבי עקיבא: אין עד נעשה דיין (ולכן לדעתו סנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש לא יכולים לדון אותו).
* לדעת שמעון התימני: בכל דבר המזיק, חייב רק אם ראוי הוא להביאו לבית דין כדי שיוכלו הדיינים לאומדו לאחר ראיית העדים אם ראוי הוא הדבר המזיק להזיק נזק זה או לא, אך לדעת רבי עקיבא אין צריך לאמוד את הדבר המזיק בבית דין אלא סומכים על העדים.
מספר צפיות: 4
דף צא עמוד א
* למסקנת הגמרא (לאחר 3 נסיונות שנדחו ונסיון רביעי שהתקבל), בחפץ שהזיק (ולא רק בחפץ שהרג), יש לאמוד אותו אם אכן ראוי הוא להזיק נזק זה.
* לדעת רבי יוסי בר אבין אם בייש את חבירו בדברים (ולא במעשה) לא חייב בתשלומי בושת (וכתב רב שרירא גאון שמכל מקום מנדים את המבייש עד שיפייס את המתבייש).

דף צא עמוד ב
* ישנה מחלוקת תנאים אם אדם רשאי לחבול בעצמו.
* רבי יוחנן קרא לבגדיו "מכבדות", משום שהם מכבדים את בעליהם הלובש אותם.
* מה נזיר שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה.
* אילן מאכל שדמיו יקרים יותר לבנין משויו לגידול פירות - מותר לקוצצו לצורך הבנין, מפני שאין זו השחתה.
מספר צפיות: 5
דף צב עמוד א
* אדם חייב לפייס את חבירו על הצער שגרם לו (בנוסף לתשלומים), ואם לא מחל לו חבירו הרי הוא אכזרי.
* בדף מובאים 16 פתגמים שאומרים חכמים/אנשים (3 בעמוד א, 12 בעמוד ב, ו-1 בדף הבא) - רבא ביקש מרבה בר מרי את המקור להם.
* כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר - הוא נענה תחילה.
* העניות מחזרת אחרי העני.

דף צב עמוד ב
* מומלץ להשכים בבוקר ולאכול וכך לא ניזקים מהחום/מהצינה.
* אם חבר שלך מכנה אותך בכינוי גנאי אל תשיב לו.
* דבר גנאי שיש בך הקדם ואמור אותו.
* דרכו של דקל רע לגדול בין אילנות סרק (וכך דרכו של אדם רע להימצא בין אנשים בטלנים ורעים כמוהו).
* בור ששתית ממנו אל תשליך בו אבן.
מספר צפיות: 1
דף צג עמוד א
* המוסר דין על חבירו - הוא נענש תחילה.
* לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך.
* לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין.
* האומר לחבירו לקטוע לו אבר חייב אף אם אמר לו שיעשה זאת על מנת שיהיה פטור מלשלם - לדעת רבי אושעיא משום פגם הנגרם בכך למשפחתו של הנחבל מחמת קטיעה זו, ולדעת רבא משום שאין אדם מוחל באמת על קטיעת אבריו.

דף צג עמוד ב
* פרק תשיעי המתחיל בעמוד זה עוסק בדיני גזילה.
* הגוזל צמר וליבנו - נחלקו רבי שמעון וחכמים אם ליבון נחשב לשינוי (וקנאו בשינוי).
* לדעת חכמים צביעה נחשבת לשינוי, וורבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון חולק.
מספר צפיות: 4
דף צד עמוד א
* אביי (החל מסוף העמוד הקודם) פירט 5 תנאים הסוברים ש"שינוי במקומו עומד" (ואף לאחר שהשתנה החפץ אינו זז מרשות הבעלים הראשונים), אך רבא טען שאין הכרח בדבריו.
* לשיטת רבא - ר' שמעון בן אלעזר סובר שגזילה שפחת ערכה אצל הגזלן אך חוזרת לשוויה, יכול הגזלן לומר לנגזל "הרי שלך לפניך" (וכך פסק שמואל), ולדעת אביי - ר' שמעון בן אלעזר סובר כך בכל גזילה (ולדעתו שמואל אמר שיש שפסקו כדעה זו).

דף צד עמוד ב
* רבי יוחנן פסק שגזילה הנשתנית, אך השינוי חוזר לקדמותו, חוזרת לנגזל בעיניה.
* בימי רבי קבעו שהגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו, וכל זאת כדי לא למנוע מהם לעשות תשובה. [לדעת רב נחמן מדובר רק במקרה בו הגזילה לא קיימת ובא לשלם את דמיה]
מספר צפיות: 4
דף צה עמוד א
* רבי מאיר סובר ששינוי קונה לגזלן מעיקר הדין (גזילה שחל בה שינוי - נקנית לגזלן), אלא שאם השביחה הגזילה קנסו חכמים שישלם לנגזל גם את השבח (כדי שלא יהא חוטא נשכר).
* לפי הלישנא השניה בגמרא הסתפקו האם רבי מאיר סובר שגם בשוגג קנסו חכמים את הגזלן לשלם את השבח (והמסקנה בעמוד הבא היא שלא).

דף צה עמוד ב
* לדעת רב זביד: רבי יהודה ורבי שמעון נחלקו במקרה בו הגזילה השביחה והשבח נמצא עדיין על גבי הגזילה, האם שבח זה שייך לנגזל או לגזלן.
* לדעת רב פפא: רבי יהודה ורבי שמעון נחלקו האם כל השבח הנ"ל שייך לגזלן או רק חלק יחסי ממנו (=כדרך מנהג המדינה לתת למקבלי בהמות של אחרים כדי להשביחן).
מספר צפיות: 4
דף צו עמוד א
* גזלן שהשביח את הגזילה ומכר או הוריש אותה - הרי השבח גם הוא של הקונים/היורשים.
* ישראל שגזל ומכר את הגזילה לגוי, והשביח הגוי את הגזילה, ומכר את הגזילה לישראל אחר - הגמרא מסתפקת אם הקונה האחרון זכה גם בשבח.
* חפץ גזול שעבר שינוי אך שמו המקורי נשאר עליו - לא נחשב לשינוי ולא קנה אותו הגזלן.

דף צו עמוד ב
* שינוי החוזר לברייתו (=החפץ גזול שעבר שינוי אך ניתן להחזירו למצבו המקורי) - אינו קונה (=לא נקנה לגזלן).
* גזל בהמה והזקינה או עבדים והזקינו - משלם כשעת הגזילה, אך רבי מאיר סובר שבעבדים שהזקינו אומר לנגזל "הרי שלך לפניך" (כדין קרקעות), וכך פסק רב.
1 2 3
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר