דף עט עמוד א * למרות שבכל דיני התורה אין שליח לדבר עבירה, הרי שבמקרה של "גנב ונתן לאחר וטבח" יש שליח לדבר עבירה. * למסקנת הגמרא: תיקנו קנין משיכה בשומרים, והשומר מתחייב בשמירה רק משעה שמושך. * כשם שהקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה, כך שכירות קרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה. דף עט עמוד ב * גנב נקרא מי שמתחבא מאנשים (מחמת בושה או פחד) וגונב, וגזלן נקרא מי שלא מתחבא אלא גוזל מהם באופן גלוי (או שמתחבא אך לא מחמת בושה או פחד אלא לצורך הגזלה). * התורה החמירה בגנב יותר מגזלן, כי הגזלן השווה כבוד עבד לכבוד קונו והגנב לא השווה כבוד עבד לכבוד קונו. * "בא וראה כמה גדול כוח של מלאכה: שור שביטלו ממלאכתו חמשה שה שלא ביטלו ממלאכתו ארבעה". * "בא וראה כמה גדול כבוד הבריות: שור שהלך ברגליו חמשה שה שהרכיבו על כתפו ארבעה". * לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת. * אין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל (כי הבהמה אוכלת את הזרעים שבשדות ומפסידה את שדותיהם של ישראל), אבל מגדלים בהמה גסה לפי שאין גוזרים גזרה על הצבור אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה.
דף פ עמוד א * לדעת רבן גמליאל מותר להשהות בבית בהמה דקה ובלבד שלא תצא ותרעה בעדר אלא קושרה בכרעי המטה. * גר שנפלו לו כלבים וחזירים בירושתו אין מחייבין אותו למכור מיד אלא מוכר לאט לאט. * מי שנדר ליקח בית וליקח אשה בארץ ישראל - אין מחייבים אותו ליקח מיד ויכול להמתין עד שימצא את ההוגנת לו. * כשם שאמרו אין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל, כך אמרו אין מגדלים חיה דקה. (ולדעת רבי ישמעאל מותר לגדל חיות שעשויות לנקר את הבית). * איסור גידול בהמה דקה נתפשט אף בבבל. דף פ עמוד ב * חתול לבן מסוכן ומועד להזיק אדם ולכן אסור לגדלו, וכך גם הדין בחתול שחור שאביו ואבי אביו לבנים. * דלת הננעלת (על האדם מלהיות מצליח) - לא במהרה תיפתח (ולכן יש להרבות ברחמים). * מותר להתריע על שחין יבש בשבת. * הלוקח בית מגוי בארץ ישראל - מותר לומר בשבת לגוי לכתוב את שטר המכירה. (ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו בו רבנן). * הלוקח עיר בארץ ישראל - כופין אותו ליקח לה דרך מארבע רוחותיה, משום ישוב ארץ ישראל.
דף פא עמוד א * הברייתא מפרטת עשרה תנאים שהתנה יהושע עם ישראל כשהנחיל להם את הארץ (אחד מהם: מת מצוה קונה מקומו). * הגמרא בעמוד זה מבארת ודנה בארבעת התנאים הראשונים שהתנה יהושע (שמותר לרעות בהמות ביערות ולא יקפיד על כך בעל העדר, שמותר ללקט עצים בשדות של אחרים, שמותר ללקט עשבים למאכל הבהמה בכל מקום חוץ מעשבים הגדלים עם תלתן, שמותר לקצוץ ענפי אילן בכל מקום כדי לטעת אותם במקום אחר). דף פא עמוד ב * הגמרא בעמוד זה מבארת ודנה בששת התנאים האחרונים שהתנה יהושע, ובתנאי נוסף שהתנה שלמה המלך. * ימה של טבריא בחלקו של נפתלי היתה. * אין לך כל שבט ושבט מישראל שאין לו בנחלתו חלק בהר ובשפלה ובנגב ובעמק. * לדעת שמואל: התנאים שהתנה יהושע נוהגים גם בחו"ל. * השבת גופו (שאם טעה חברך אתה צריך להעלותו לדרך) - מצוה מהתורה. * האימרה "מהיות טוב אל תקרי רע" מבוססת על פסוק מספר משלי. * יש דינים נוספים, שנאמרו על ידי תנאים מסוימים, שנאמר בהם "שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ".
דף פב עמוד א * למסקנת הגמרא: העשרה תנאים שהתנה יהושע לא נשנו בברייתא אלא רבי יהושע בן לוי הוא ששנה אותם. * הגמרא מביאה ומבארת עשר תקנות שתיקן עזרא (קורין במנחה בשבת, קורין בשני ובחמישי, דנין בשני ובחמישי, מכבסים בחמישי, אוכלין שום בערב שבת, שתהא אשה משכמת ואופה, שתהא אשה חוגרת בסינר, שתהא אשה חופפת וטובלת, שיהו רוכלין מחזירין בעיירות, טבילה לבעלי קרי). דף פב עמוד ב * הגמרא מביאה ומבארת עשרה דברים שנאמרו בירושלים (אין הבית חלוט בה, לא מביאה עגלה ערופה, לא נעשית עיר הנדחת, לא מטמאה בנגעים, לא מוציאין בה זיזין וגזוזטראות, לא עושין בה אשפתות, לא עושין בה כבשונות, לא עושין בה גנות ופרדסות, לא מגדלים בה תרנגולין, לא מלינין בה את המת). * "באותה שעה אמרו: ארור האיש שיגדל חזירים וארור האדם שילמד את בנו חכמת יוונית".
דף פג עמוד א * לבית רבן גמליאל התירו לספר בחכמת יונית מפני שקרובים למלכות. * לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן קשור בשלשלת, אבל מגדל הוא בעיר הסמוכה לספר וקושרו ביום ומתירו בלילה. * לדעת רבי אליעזר הגדול: המגדל כלבים כמגדל חזירים (שעומד עליו ב"ארור אדם שיגדל חזירים"). * אין שכינה שורה על ישראל פחות משני אלפים ושני רבבות. * הגמרא מביאה סיפור המותח ביקורת על בעלים של כלב שנובח ומפחיד, ובעליו מצטדק לאחר מעשה ו"מרגיע" ואומר שלכלב אין שיניים ("הוא לא נושך"). דף פג עמוד ב * פרק שמיני, המתחיל בעמוד זה, מבאר את דיני התביעות הבאות כתוצאה מהיזק הנגרם על ידי אדם בדרך הכאה וחבלה. * הגמרא מביאה שתי ברייתות הלומדות שהחובל בחברו משלם את שווי האבר שחבל (=דמי עין תחת עין), ולא עושים בחובל מום כשם שעשה לנחבל (=עין תחת עין ממש) - והגמרא דוחה את הלימוד מהברייתא השניה.
דף פד עמוד א * הגמרא מביאה שבעה מקורות נוספים (בנוסף לשנים שבעמוד הקודם) הלומדים שהחובל בחברו משלם את שווי האבר שחבל (=דמי עין תחת עין), ולא עושים בחובל מום כשם שעשה לנחבל (=עין תחת עין ממש) - והגמרא דוחה חלק מהמקורות הללו. * לדעת רבי אליעזר: אין שמין את שווי האבר (שעל החובל בחברו לשלם את דמיו) כפי שווי האבר של הניזק אלא כפי שווי האבר של המזיק עצמו. דף פד עמוד ב * למסקנה: דייני בבל עושים שליחותם של דייני ארץ ישראל ודנים בבבל בדיני ממונות (אך לא בדיני קנסות) בהיזק מצוי ושיש בו חסרון כיס (שהתובע מפסיד ממון). * המשנה (בתחילת הפרק) סוברת שחייבים לשלם על הצער אף באופן שלא נעשה באדם חבורה (נזק) - והגמרא מבארת שהדבר שנוי במחלוקת תנאים (ונחלקו רבא ורב פפא מי הוא התנא של המשנה).
דף פה עמוד א * הגמרא מבררת כיצד מחשבים את שווי תשלום הצער כאשר יש גם תשלום נזק. * החובל בחברו והתרפאה המכה, ואח"כ עלו בו בנחבל מחמת המכה פצעים סביב מקום המכה וחזרה אליו שוב המכה: לדעת ת"ק חייב בתשלומי ריפוי ושבת, לדעת רבי יהודה חייב רק בתשלומי ריפוי, ולדעת חכמים פטור משניהם - ונחלקו האמוראים בסברת מחלוקתם. * "ורפא ירפא" - מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות. (לדעת תנא דבי רבי ישמעאל). * עבור "ריפוי" אין להביא רופא בחינם או רופא זול או שהמזיק או הניזק ירפאו. * תשלומי צער ריפוי שבת ובושת - חייב לשלם גם במקרה בו משלם תשלומי נזק. (והגמרא מבררת את המקור לכך). דף פה עמוד ב * הגמרא מבארת את האופנים בהם אין תשלומי נזק אך יש תשלומי צער או ריפוי או שבת או בושת. * בברייתא מבואר דין תשלום "שבת" וההיגיון שבכך. * הגמרא מפרטת את אופן תשלומי הנזק והשבת בנזקים הבאים: קטע את ידו, שיבר את רגלו, סימא את עינו, חירשו. (ודנה באופנים שונים לגבי כך).
דף פו עמוד א * מי שחירש את אביו - נהרג (כי ברור שיצאה לו טיפת דם, וחיוב מיתה הוא בחובל באביו ומוציא ממנו דם). * במקרה שהזיק לחברו נזק זמני שעתיד להתרפא - רבה (בעמוד הקודם) מסתפק אם מתחייב על תשלומי נזק זה, לדעת אביי משלם, ולדעת רבא פטור. * רבי מאיר (בברייתא) חולק על המשנה (שבתחילת הפרק) וסובר שתשלום הבושת קבוע לכל אדם בשווה (ולא נמדד לפי המבייש והמתבייש). * הגמרא מבררת מי הוא התנא ששנה את דברי הברייתא "נתכוון לבייש את הקטן ובייש את הגדול נותן לגדול דמי בושתו של קטן". * רבי שמעון סובר שהמתכוון לבייש את זה ובייש את זה - פטור. דף פו עמוד ב * המבייש ערום/סומא/ישן/חרש - חייב, המבייש שוטה - פטור, המבייש קטן (שמתבייש כשמביישים אותו) - חייב. * הגמרא מסתפקת האם חייב בתשלומי בושת כאשר בייש אדם בעודו ישן ומת המתבייש מתוך שנתו. * רבי יהודה (בברייתא) חולק על המשנה וסובר שסומא שבייש פטור (וכן פטור לדעתו מעונש גלות, מלקות, מיתת בית דין - כשעבר על איסור שמחייב עונשים אלו באדם רגיל).
דף פז עמוד א * רבי יהודה פוטר את הסומא מכל דינים ומכל מצוות האמורות בתורה. * גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה (ולכן רב יוסף, שהיה סומא, העדיף שההלכה תהיה שלא כרבי יהודה). * שור שהזיק חייב רק בתשלומי נזק אך פטור מתשלומי צער ריפוי שבת ובושת ומדמי ולדות. דף פז עמוד ב * לדעת רב: החובל בבת קטנה של אחרים - משלם לה (ולא לאביה) את דמי החבלה (נמ"י: היינו תשלום הנזק), ומשלם לאביה את דמי ה'שבת'. * החובל בבנו הגדול - אם הוא סמוך על שולחנו, פטור. * החובל בבניו ובבנותיו הגדולים של אחרים - ישלם להם ולא לאביהם. * יכול הרב לומר לעבד כנעני שלו "עשה עמי ואיני זנך" (אך לא יכול לומר כך לעבד עברי שלו וכל שכן לבתו). * אחרים שחבלו בבתו הקטנה שאינה סמוכה על שולחנו - ישלמו לה את מזונותיה וישלמו לאביה את המותר על מזונותיה. * לדעת רבי יוחנן: תשלומים עבור פציעה שפצעו בבת קטנה בפניה - משלמים לאביה.
דף פח עמוד א * רבי יהודה לומד מהפסוק "כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו" שהחובל בעבד כנעני פטור מתשלומי בושת (כי אין לו "אחוה"). * הגמרא מביאה שתי דעות (עולא, מר בריה דרבינא) למקור לכך שעבד כנעני פסול לעדות לדעת חכמים (למרות שלדעתם עבד כנעני נקרא "אחיו" והחובל בו חייב בתשלומי בושת). דף פח עמוד ב * אשה שכתבה את נכסי מלוג שלה שיהיו לבנה לאחר מותה - נחלקו האמוראים אם הנכסים יהיו של הבן או של בעלה. * לדעת שמואל (וכך תקנת אושא): האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה - הבעל מוציא מיד הלקוחות. * הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו ומכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב - לדעת רבי יוחנן: לא קנה לוקח, ודלעת ריש לקיש: כן קנה לוקח. * רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו אם 'קנין פירות' נחשב כ'קנין הגוף' או לא.
דף פט עמוד א * האשה שמכרה את כתובתה ב'טובת הנאה' (שמכרה את הזכות לגבות את כתובתה אם תתאלמן או תתגרש) - דמי המכירה שייכים לאשה (ואף אין היא מחוייבת לקנות בהם קרקע ולהעניק את הפירות לבעלה). * שני הניסיונות לסייע (מברייתא ומהמשנה בדף פז) לתקנת אושא (שתיקנו שהאשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות) - נדחו. * לדעת רבי מאיר: אסור לו לאדם שישהה את אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. * לדעת שמואל: המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו - מחול, ואפילו יורש מוחל. דף פט עמוד ב * בברייתא מובא: אשה שחבלה בבעלה - לא הפסידה כתובתה. (והגמרא דנה בביאור ברייתא זו). * הגמרא דוחה את האפשרות שתקנת אושא היא מחלוקת תנאים. * עבד כנעני שהכניסה אשה לבעלה ב'נכסי מלוג': אם האיש הפיל את השן שלו או סימא את העין שלו - לא יוצא העבד לחירות, אך אם האשה עשתה זאת - נחלקו הברייתות אם יוצא לחירות (והגמרא מביאה כמה אפשרויות לביאור טעם המחלוקת).
דף צ עמוד א * הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד. * המוכר עבדו כנעני לאחר ופסק עמו שישמשנו העבד במשך שלושים יום מיום המכירה - ארבעה תנאים נחלקו מי נקרא 'רבו' באותם שלושים יום לגבי דין "יום או יומים" (רבו ראשון או שני או שניהם או אף אחד מהם). (והגמרא מבררת את טעמיהם). * מי שחציו עבד כנעני וחציו בן חורין, וכן עבד של שני שותפים - לדעת רבי אליעזר: לא יוצא עבד זה לחירות בנטילת "ראשי אברים". דף צ עמוד ב * "התוקע לחברו" - לדעת רבי יוסי הגלילי נותן לו מנה צורי. * לדעת רבי עקיבא: אין עד נעשה דיין (ולכן לדעתו סנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש לא יכולים לדון אותו). * לדעת שמעון התימני: בכל דבר המזיק, חייב רק אם ראוי הוא להביאו לבית דין כדי שיוכלו הדיינים לאומדו לאחר ראיית העדים אם ראוי הוא הדבר המזיק להזיק נזק זה או לא, אך לדעת רבי עקיבא אין צריך לאמוד את הדבר המזיק בבית דין אלא סומכים על העדים. * שור תם שהמית והזיק - דנין אותו דיני נפשות ואין דנין אותו דיני ממונות, מועד שהמית והזיק - דנין אותו דיני ממונות וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות, קדמו ודנוהו דיני נפשות אין חוזרין ודנין אותו דיני ממונות.
