דף ע עמוד א * הסוגיה הראשונה בעמוד עוסקת בדיני כתיבת הרשאה ("אורכתא"). * יש שתי מסורות חלוקות האם לדעת נהרדעי יכולים לכתוב כתב הרשאה על מטלטלים (אם יכול לתת הרשאה לשליח שלו להוציא מטלטלים מיד אדם אחר). * המשנה מביאה אופנים שונים שגם בהם חייב הגנב בתשלומי ארבעה וחמשה (כגון: גנב וטבח ביום הכפורים). דף ע עמוד ב * במקרה בו יש שתי כתות עדים שכל אחת מעידה רק על "חצי דבר" - לדעת רבי עקיבא העדות לא מתקבלת, וחכמים חולקים. * למסקנת הגמרא, דברי המשנה בעמוד א (שאם גנב על פי שנים וטבח ומכר על פי שנים אחרים משלם תשלומי ארבעה וחמשה) הם גם כדעת רבי עקיבא ולא רק כדעת חכמים. * גנב ומכר בשבת משלם תשלומי ארבעה וחמשה, משום שאינו מתחייב מיתה על כך בשבת ולכן אינו נפטר משום "קים ליה בדרבה מיניה", אך במקרה בו מתחייב מיתה על המכירה בשבת (ובגמרא מובאות שתי אפשרויות לכך) יהיה פטור מתשלומי ארבעה וחמשה.
דף עא עמוד א * המתחייב מלקות אינו משלם ממון שנתחייב על ידי אותו מעשה (אלא נפטר מתשלומים אלו), ורבי מאיר חולק (אך לדעת רבי מאיר: אם מתחייב מיתה אינו משלם ממון שנתחייב על ידי אותו מעשה). * גנב וטבח בשבת, גנב וטבח לעבודה זרה - לדעת רבי מאיר: אם הטביחה היתה על ידי השליח שלו, משלם ארבעה וחמשה, ולדעת רבי שמעון: פטור מתשלומי ארבעה וחמשה כי שחיטה שאינה ראויה לאכילה לא נחשבת לשחיטה. * נחלקו האמוראים (בדעת רבי יוחנן הסנדלר, לפי רוב הראשונים) אם "מעשה שבת" (לדוגמא: אוכל שבושל בשבת) אסור מהתורה או מדרבנן. דף עא עמוד ב * הגמרא מבררת את דברי רבי מאיר (שבעמוד א) שאם גנב וטבח לעבודה זרה או אם גנב שור הנסקל וטבחו, משלם ארבעה וחמשה, למרות שלכאורה בשעת טביחה הם כבר אסורים בהנאה ולא נחשבים של הבעלים. * לדעת רבי שמעון: "דבר הגורם לממון כממון דמי". * גנב שור של שני שותפין וטבחו והודה לאחד מהן (ונפטר מלשלם לו כדין מודה בקנס שפטור) ואח"כ באו עדים שגנב וטבח - בתחילה סבר רב נחמן שפטור מלשלם לשותף השני, אך למחרת סבר שחייב לשלם לו חצי מתשלומי ארבעה וחמשה.
דף עב עמוד א * האמוראים נחלקו אם "ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף" (=על כל חלק וחלק מהשחיטה יש עליו שם שחיטה) או לא (=אין שם שחיטה על מעשה השחיטה אלא בסופה בגמר השחיטה) - ולא ניתן להוכיח מהמשנה (בדף ע עמוד א) כאחת הדעות. * רב אשי סובר שהגנב מתחייב בתשלומי ארבעה וחמשה על טביחה רק לאחר שחיטה שלמה (ולא די בתחילת שחיטה). דף עב עמוד ב * לא ניתן להוכיח מדברי רבי יוחנן אם סובר שחולין שנשחטו בעזרה נאסרים בהנאה מהתורה או רק מדרבנן (כפי שרב חביבי מחוזנאה ניסה להוכיח). * עד זומם - לדעת אביי נפסל למפרע משעת עדותו (וכל עדות שהעיד מאז ואילך פסולה), ולדעת רבא מכאן ולהבא (משעת הזמתו) הוא נפסל (ויש שתי לישנות בגמרא אם רבא סובר בעיקר הדין כאביי).
דף עג עמוד א * במחלוקות אביי ורבא הלכה כאביי רק בשישה מקרים, והסימן הוא יע"ל קג"ם, כאשר האות ע' מסמנת את המחלוקת בסוגייתנו לגבי עד זומם (שלדעת אביי נפסל למפרע משעת עדותו). * הגמרא מקשה מהמשנה (שבעמוד הקודם) על דעת אביי, ומתרצת. * הגמרא דוחה את האפשרות שמחלוקת אביי ורבא היא בהכרח מחלוקת תנאים (חכמים ורבי יוסי), אלא הם כולם סוברים כדעת אביי. דף עג עמוד ב * לשיטת רבי יוסי: תוך כדי דיבור של שאילת הרב לתלמיד ("שלום עליך") - נחשב כדיבור, אך תוך כדי דיבור של שאילת תלמיד לרב ("שלום עליך רבי ומורי") - אינו נחשב כדיבור. * רבא סובר ש"הכחשה תחילת הזמה היא" (=עדים שהוכחשו ולאחר מכן הוזמו נעשים עדים זוממים), ומביא ראיה לכך, ואביי דוחה את הראיה.
דף עד עמוד א * אביי דוחה את הראיה שהביא רבא מדברי הברייתא לשיטתו ש"הכחשה תחילת הזמה היא". * רב אשי מבאר שהוכחת רבא לשיטתו מהברייתא, היא מהסיפא של הברייתא, ולא מהרישא של הברייתא כפי שהשתמע בתחילת הסוגיה (והגמרא מבארת כיצד דחה אביי הוכחה זו). דף עד עמוד ב * אדון שסימא את עין עבדו ואח"כ הפיל את שינו (או הפיל את שינו ואח"כ סימא את עינו) - העבד יוצא לחירות (בעקבות הנזק הראשון) והאדון משלם על הנזק השני. * רבי יוחנן ורבי אלעזר נחלקו האם "הכחשה תחילת הזממה היא" או לא. * רב סובר שמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, ומהמשנה מוכח שלא כדבריו.
דף עה עמוד א * מודה בקנס ואח"כ באו עדים - לדעת רב פטור, ולדעת שמואל חייב. * לדעת רב: רבי אלעזר ברבי שמעון סובר, שמי שמודה בקנס משום שחשש מהעדים, שראה אותם מתקרבים לבית דין להעיד עליו, והקדים להודות ולהיפטר - חייב. * רב המנונא סובר שלדעת רב, הסובר שהמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, זה רק אם בהודאתו מחייב את עצמו בתשלום מסוים (וכך גם סובר רבי יוחנן). (ורב אשי מביא לכך הוכחה מהמשנה). דף עה עמוד ב * רב אשי מנסה להוכיח מברייתא כשיטת רב המנונא, אך הגמרא דוחה זאת. * הגמרא דוחה את האפשרות שדברי רב המנונא (ורבי יוחנן) הם למעשה מחלוקת תנאים. * עדות שאי אתה יכול להזימה (שהעדים לא ציינו באיזה יום ושעה התרחש האירוע) - לא נחשבת לעדות.
דף עו עמוד א * מהמשנה (בדף עד עמוד ב) עולה שמי שגנב והקדיש לא מתחייב תשלומי ארבעה וחמשה כדין מי שגנב ומכר - והגמרא מציעה שלוש אפשרויות לבאר את טעם הדבר (ורק האפשרות השלישית נשארת למסקנה). * הגונב הקדש מבית בעלים - פטור מתשלומי כפל ומתשלומי ארבעה וחמשה לדעת חכמים, ולדעת רבי שמעון חייב אם אלו קדשים שחייב באחריותן. * הגמרא מביאה שלוש דעות לפרש מדוע לדעת רבי שמעון, המחייב תשלומי ארבעה וחמישה על טביחה של קדשים, זה לא נחשב שחיטה שאינה ראויה. דף עו עמוד ב * לשיטת רבי שמעון "כל העומד לזרוק - כזרוק דמי, וכל העומד לפדות - כפדוי דמי". * לדעת רבי שמעון: "יש נותר שהוא מטמא טומאת אוכלין ויש נותר שאינו מטמא טומאת אוכלין", ובברייתא ובגמרא מבוארת דעתו. * לדעת רבי שמעון: איסורי הנאה לא מטמאים טומאת אוכלים (אבל אם היתה לה שעת היתר הנאה משנשחטה - ירדה עליה דין קבלת טומאה, ואפילו נאסרה לאחר מכן, מקבלת טומאה).
דף עז עמוד א * בעמוד זה יש תשע מילים בלבד (וכולן מברייתא), והוא העמוד הקצר ביותר בש"ס (אחרי מסכת נזיר דף לג עמוד ב, שם אין אפילו מילה אחת). * פרה אדומה - אם יגע בה שרץ, נטמאת בטומאת אוכלים (למרות שאיסורי הנאה אינם מטמאים בטומאת אוכלים לדעת רבי שמעון - אעפ"כ נטמאת, כיון שלאחר שנשחטה היתה שעה שהיתה יכולה להיות מותרת באכילה אם היה מחליט לפדותה). דף עז עמוד ב * גנב המוכר בהמה שהיא טריפה, לדעת רבי שמעון הפוטר על טביחת טריפה - רבי יוחנן סובר שחייב על המכירה וריש לקיש סובר שפטור. (ורבי יוחנן מקשה מברייתא על ריש לקיש). * גנב בהמה של כלאים ומכרה או טבחה - משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ודין זה נלמד מהמילה "או" ("שור או שה" - לרבות את הכלאים). * כלאים פסולים לקרבן - ודין זה נלמד מהמילה "או" ("שור או כשב" - פרט לכלאים).
דף עח עמוד א * הגמרא מבארת מדוע דורשים מהפסוקים שכלאים פסולים לקרבן ולא להיפך. * בהמת קדשים כלאים פסולה לקרבן, בהמת כלאים פטורה ממעשר בהמה, בכור כלאים פטור מדיני בכורה. * דברי רבא ש"זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים" נאמרו לענין פטר חמור, ולשיטת רבי אלעזר (הסובר שמותר לפדות פטר חמור בכלאים) דברי רבא נאמרו לענין טמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא שאסור באכילה. דף עח עמוד ב * האומר "הרי עלי עולה" והפריש שור ובא אחר וגנבו - הגנב יכול לפטור את עצמו אם יחזיר לבעלים כבש לדעת חכמים, או עולת העוף (תור או בן יונה) לדעת רבי אלעזר בן עזריה. * הגונב שור ומכרו חוץ מחלק אחד ממאה שבו - אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה (כי לא מכר את כל השור), ונחלקו התנאים והאמוראים מה נחשב "חוץ מאחד ממאה שבו". * בברייתא ובגמרא מפורטים מקרים נוספים בהם חייבים או פטורים בתשלומי ארבעה וחמשה.
דף עט עמוד א * למרות שבכל דיני התורה אין שליח לדבר עבירה, הרי שבמקרה של "גנב ונתן לאחר וטבח" יש שליח לדבר עבירה. * למסקנת הגמרא: תיקנו קנין משיכה בשומרים, והשומר מתחייב בשמירה רק משעה שמושך. * כשם שהקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה, כך שכירות קרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה. דף עט עמוד ב * גנב נקרא מי שמתחבא מאנשים (מחמת בושה או פחד) וגונב, וגזלן נקרא מי שלא מתחבא אלא גוזל מהם באופן גלוי (או שמתחבא אך לא מחמת בושה או פחד אלא לצורך הגזלה). * התורה החמירה בגנב יותר מגזלן, כי הגזלן השווה כבוד עבד לכבוד קונו והגנב לא השווה כבוד עבד לכבוד קונו. * "בא וראה כמה גדול כוח של מלאכה: שור שביטלו ממלאכתו חמשה שה שלא ביטלו ממלאכתו ארבעה". * "בא וראה כמה גדול כבוד הבריות: שור שהלך ברגליו חמשה שה שהרכיבו על כתפו ארבעה". * לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת. * אין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל (כי הבהמה אוכלת את הזרעים שבשדות ומפסידה את שדותיהם של ישראל), אבל מגדלים בהמה גסה לפי שאין גוזרים גזרה על הצבור אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה.
דף פ עמוד א * לדעת רבן גמליאל מותר להשהות בבית בהמה דקה ובלבד שלא תצא ותרעה בעדר אלא קושרה בכרעי המטה. * גר שנפלו לו כלבים וחזירים בירושתו אין מחייבין אותו למכור מיד אלא מוכר לאט לאט. * מי שנדר ליקח בית וליקח אשה בארץ ישראל - אין מחייבים אותו ליקח מיד ויכול להמתין עד שימצא את ההוגנת לו. * כשם שאמרו אין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל, כך אמרו אין מגדלים חיה דקה. (ולדעת רבי ישמעאל מותר לגדל חיות שעשויות לנקר את הבית). * איסור גידול בהמה דקה נתפשט אף בבבל. דף פ עמוד ב * חתול לבן מסוכן ומועד להזיק אדם ולכן אסור לגדלו, וכך גם הדין בחתול שחור שאביו ואבי אביו לבנים. * דלת הננעלת (על האדם מלהיות מצליח) - לא במהרה תיפתח (ולכן יש להרבות ברחמים). * מותר להתריע על שחין יבש בשבת. * הלוקח בית מגוי בארץ ישראל - מותר לומר בשבת לגוי לכתוב את שטר המכירה. (ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו בו רבנן). * הלוקח עיר בארץ ישראל - כופין אותו ליקח לה דרך מארבע רוחותיה, משום ישוב ארץ ישראל.
דף פא עמוד א * הברייתא מפרטת עשרה תנאים שהתנה יהושע עם ישראל כשהנחיל להם את הארץ (אחד מהם: מת מצוה קונה מקומו). * הגמרא בעמוד זה מבארת ודנה בארבעת התנאים הראשונים שהתנה יהושע (שמותר לרעות בהמות ביערות ולא יקפיד על כך בעל העדר, שמותר ללקט עצים בשדות של אחרים, שמותר ללקט עשבים למאכל הבהמה בכל מקום חוץ מעשבים הגדלים עם תלתן, שמותר לקצוץ ענפי אילן בכל מקום כדי לטעת אותם במקום אחר). דף פא עמוד ב * הגמרא בעמוד זה מבארת ודנה בששת התנאים האחרונים שהתנה יהושע, ובתנאי נוסף שהתנה שלמה המלך. * ימה של טבריא בחלקו של נפתלי היתה. * אין לך כל שבט ושבט מישראל שאין לו בנחלתו חלק בהר ובשפלה ובנגב ובעמק. * לדעת שמואל: התנאים שהתנה יהושע נוהגים גם בחו"ל. * השבת גופו (שאם טעה חברך אתה צריך להעלותו לדרך) - מצוה מהתורה. * האימרה "מהיות טוב אל תקרי רע" מבוססת על פסוק מספר משלי. * יש דינים נוספים, שנאמרו על ידי תנאים מסוימים, שנאמר בהם "שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ".
